בניגוד למודל הקפיטליסטי של הסבא מסלבודקה הציב הרצי"ה מודל סוציאליסטי מלא פשטות. 'מרכז הרב' התחברה דווקא להתיישבות העובדת וכך הציבה חלופה לבורגנות של 'חברון'

עם הרב יחזקאל סרנה ראש ישיבת 'חברון'. התמונה מתוך הספר 'משמיע ישועה' ©

הרב נתן צבי פינקל (להלן: רנ"צ), 'הסבא מסלובודקה' שנסתלק בכ"ט בשבט תרפ"ז, היה אחד מענקי המוסר. כבר בשנות העשרים לחייו ייסד את ישיבתו בסלובודקה, שתולדתה בישראל היא ישיבת 'חברון' הנודעת, ששכנה תחילה בעיר האבות ומאז פרעות תרפ"ט קבעה את מקומה בירושלים. רנ"צ לא הצטמצם בקב שלו. הוא הפעיל מקומות רבים של תורה. כיוצא בזה, למרות שתחומו היה ה'מוסר' – הוא טיפח את הלמדנות התלמודית (על אופקיו הרחבים תעיד העובדה ששניים מתלמידיו המובהקים, הרב א"א קפלן והרב ד"ר י"י ויינברג התמנו לראשי בית המדרש הילדסהיימר בברלין).

הכינוי 'סבא' מראה על ההערצה שלה זכה. לפניו, רק ראשי אסכולות קלם ונוברדהוק, תלמידי ר' ישראל סלנטר אבי תנועת המוסר, נקראו כן. לרנ"צ, שלא למד אלא אצל הקלמאי, ניתן תואר זה משום שראוהו שווה ערך לקודמיו. שיטתו החינוכית על אודות 'גדלות האדם' גרסה שעל בן הישיבה לשאוף למצוינות. האדם רוכב על במתי ארץ, ובדורות כפירה וזלזול עליו להשיב את עטרת כבוד התורה ליושנה. הסבא תבע התנהלות של הוד והדר כראוי לבני מלכים. המושג 'גדלות האדם' שביקש לטבוע היה מושג מהפכני. בניגוד למידות המצופות מה'מוסרניק' – ענווה ופשטות – ה'סבא' קרא דרור לאסרטיביות ולהגשמה עצמית.

'השיטה הישנה' של המוסר התאימה לדורות שפשתה בהם יוהרה – הסיבה העיקרית לייסוד תנועת המוסר, אך 'בזכות' סופרי ההשכלה ואחרים בן הישיבה נתפס כשלומיאל. הגישה החדשה שייסד רנ"צ ביקשה לרתום את יצר הכבוד לעגלת הרוחניות. סבא אחר, זה מנוברדהוק, ייצג שיטה קוטבית, אבל מבחן התוצאה פעל לטובת סלובודקה ובנותיה. השפעתה של הגישה החדשה על עולם הישיבות הליטאי לא פגה עד היום. הרב פינקל נכנס לפנתיאון התורני בעיקר כמחנך דגול, מנהיג ובונה רוחני, בסגנון ובשיטה נשגבים מחד אך רציונליים מאידך.

אופנת סלון ספרותי

בלא משים, חש רנ"צ את משק כנפי ההיסטוריה. שיטתו בבית המדרש קרמה עור וגידים על סף המאה העשרים – מאה של 'אני' ושל קפיטליזם, המתמקדים באינדיבידואום ובזכויותיו, בחיפוש ההצלחה ובזיהויה עם הגשמה אישית. בסביבה תרבותית כזו, אם בן הישיבה לא ידגיש את מעלתו כלפי חוץ, תחומי עיסוק יוקרתיים עלולים לדחות את תורתו לשוליים.

מעבר להיבט המעשי המצליחני, תפיסת העולם של ה'גדלות' השתלבה יפה ברוח התקופה  והנחיתה רבים לעמדות מנהיגות. כך נהיו רבנן למלכים במובן הפנימי של המושג. ואכן, רוב גדולי עולם הרבנות מאז היו חניכי שיטת סלובודקה, ובסמלה של ישיבת 'חברון' שזורות המילים 'מלכות התורה'. גם מנהיגים פוליטיים, דוגמת חיים הרצוג, יצאו מישיבתו.

הסלבודקאי התהדר במלבושים ובגינונים אופנתיים. לעיתים התאימו אלה יותר לנוף בתי הקפה והסלונים הספרותיים של ברלין ופריז מאשר למזרח אירופה; בוודאי התאימו יותר לאלה מאשר לחצרות המאובקות של חברון או לסימטאות ירושלים של שנות השלושים. עם זאת, אין ספק שהחברונאי שידר גבהות מוחין, חדוות חיים, נימוסין, תרבות וקוסמופוליטיות נדירים. לא במקרה הסתייג מהם 'היישוב הישן', אך ישיבתו, ישיבת סלובודקה, הצילה את עולם התורה המאויים מהרחוב החומרני. כיום, רוב מניינה ובניינה של הישיבה הליטאית הוא בדפוסה ובצלמה.

לתפיסת 'גדלות האדם' התלוותה שיטה חינוכית של הענקת עצמאות וציפייה לפיתוח עצמי. החינוך הסלבודקאי כלל בתוכו דרישה לרחבות דעת, לבגרות, לעצמאות, להומור ולהתפתחות של 'מוחין'. הקצנה במצוות ואקסטזה קנאית לא רווחו בישיבה. ה'עילוי' הטיפוסי בישיבה הרבה לחדש בתורה, היה בן שיח ובעל נימוס, לבוש באלגנטיות, משכיל יחסית, שנון, יודע לשיר ולרקוד – בקיצור, לא 'בן הישיבה הקלאסי' אלא מי שהיית רוצה שיישא את אחותך. לדעת הרב דב כץ ('תנועת המוסר', ירושלים תשכ"ז, עמ' 199), הסבא האמין שהעולם הזה, הגשמי, נועד להעשיר את הרוחניות.

דברי התלמוד הירושלמי "עתיד אדם לתת דין וחשבון על מה שראתה עינו ולא אכל" (קידושין ד, יב) והפסוק על דברי התורה ש"נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהלים יט, יא) – היו מורגלים בפיו. תאוותנות ויצריות המופנות להעמקה בתורה מסייעות להבנתה ומתעלות את הליבידו – חדוות הקיום ומיצוי החיים – למחוזות הקדושה. אין אלו בחינות 'תיקון' גרידא, אלא שימוש ביצר עצמו, "חמידו דאורייתא", לצלילה במצולות ים התלמוד ולחשיפת צפונותיו. שיטה זו מזכירה מאוד, עד כדי הזדהות כמעט, את הקבלה והחסידות, שרואות גם בריחוק (ואף בחטא) מנוף אפשרי לעבודת ה'.

צמיחה ארץ-ישראלית

בניגוד לסלובודקה, הראי"ה קוק, בנו הרצי"ה והישיבה שעמדו בראשה, 'מרכז הרב', ניטעו וצמחו מתחילה באדמת ה'יישוב החדש' שבארץ ישראל, על כל המשתמע מכך.

הרב דב כץ מספר שהראי"ה קוק תהה על ה'סבא' – אם בסלובודקה (כאמרת רנ"צ הידועה) מתחילים ישר מת' ומדלגים על א', ב' וג' – איך יתמלא החלל שבינתיים, הלא הסולם הגבוה זקוק לשלבים? לשיטתו של הרב כץ, ממילא בשיטת 'גדלות האדם' קיים מתח מובנה, תמידי והכרחי בין המסגרת לתוכן, שהרי "הנפש לא תימלא".

הראי"ה סבר שפנימיות רוויה, שבנויה גם על אדני הקבלה והחסידות, היא המסילה העולה אל הר ה', אך בסלובודקה, שכתנועת מוסר מיעטה לעסוק במחשבה וגזרה על עצמה – כניסוחו של עמנואל אטקס – איפוק תיאוסופי, נקטו שהאותיות האמצעיות בא"ב לא יאירו אלא מכוח הסוגיות בש"ס.

אך המחלוקת בין 'חברון' ל'מרכז הרב' הייתה רחבה בהרבה. אם רנ"צ התיישר עם רוח הקפיטליזם וניצל אותה להגדיל תורה, הרצי"ה היה סוציאליסט מובהק בסגנונו. בפשטותו ובאהבת המולדת הממלכתית שיקדה בו, השכיל להתנחל בלבבות רבים מהנוער הציוני. כמותם, היה רחוק מגינונים וממלבושים.

סלובודקה, אפילו בהתגלמותה הארצישראלית, נשארה בהווייתה במידה רבה אירופית, למרות שהגיעו גם אליה רבים מבני משפחות ה'יישוב החדש' הבורגני ואף החקלאי. 'מרכז הרב' לעומתה הייתה מאז היווסדה חלק מהנוף התנ"כי. 'חברון' הוא מוסד אורבני אך 'מרכז' שייכת להתנחלויות ולהתיישבות העובדת, למרות מיקומה במרכז ירושלים. ב'חברון' תמיד היו יחסנים. ב'מרכז' לא שמעו על המושג.

אחרי מלחמת ששת הימים היו מחשבות להקים מחדש את ישיבת 'חברון', או לפחות סניף שלה, בעיר האבות. ראשי הישיבה אף צולמו מסיירים ליד חורבות תרפ"ט – אך מכך לא יצא דבר. 'שבי חברון' ו'ניר' בקרית ארבע, מבנותיה של 'מרכז', הן אלו שהרימו את הכפפה ונענו לאתגר.

תהום בין עולמות

מו"ר הרב יצחק הוטנר היה תלמיד מובהק גם של ה'סבא' וגם של הראי"ה קוק. הוא היה גם ידיד נפש ובן משפחה של בנו, הרצי"ה, שהיה נשוי לבת דודתו. אם קם העתק ל'סבא', בדמות מחנך אליטיסטי אך משקיע, בעל גישה אינדיבידואליסטית כריזמטית, המחזיק בגינוני מלכות, השכלה ומכובדות – היה זה הרב הוטנר. אם נוצר המשך בהיר לרבים מהרעיונות העמוקים של ה'אורות' – הוא מצוי ב'פחד יצחק'. כמדומה שהרב הוטנר סיפק את המילוי בין הא' ל-ת', גם במחשבה הפנימית וגם במצוינות הלמדנית.

בעבר, חברים מ'חברון' התאספו בבית הרצי"ה, הסמוך לישיבה בשכונת גאולה, לשמוע את שיחותיו. הגר"א שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב', היה מבכירי 'חברון' ועילויי שתי הישיבות נהגו להתקבץ לשמוע את שיעוריו המבריקים ב'קצות'. אחרים היו מסבים במוצאי שבתות יחד אצל הר"ב ז'ולטי, עוד טרם היותו לרבה של ירושלים, לשמוע את ה'חבורה' השבועית שלו.

כיום, למרבה הצער, פעורה תהום בין שני העולמות וכמעט אין מפגשים. דווקא לאחרונה נפלו שלושה  דברים שנותנים תקווה מסוימת להתלכדות מסוימת של השורות. הראשון: בישיבת 'חברון' ובבנותיה גובר והולך הצימאון לענייני מחשבה ופנימיות עמוקה. השני: יוצאי שתי האסכולות נפגשים במסגרת ה'נח"ל החרדי'. השלישי: על כיסאו של ה'סבא', בישיבת חברון בגבעת מרדכי, עלה הרב ח"י קפלן לכהן כמשגיח רוחני. הרב קפלן הוא אולי אחרון התלמידים הגדולים של הרב הוטנר וצאצא ישיר של ה'סבא' מנוברדהוק. אצל הרב קפלן ניכרים, מסתמא, שרידים של כל ההשפעות הנזכרות, גם של הרב קוק, שהיה רבו דרבו והיווה מקור השראה גדול ל'פחד יצחק'.

אם להשתמש בפרפרזה (שנאמרה על שינויי נוסח התפילה בין החסידים והמתנגדים), קיים סיכוי שכל השיטות והאסכולות תיפגשנה באמירת "יהי כבוד ה' לעולם", גם אם אלו מתחילות את העבודה ב"הודו" והאחרות –  ב"מזמור שיר".

הרב ישעיה שטיינברגר הוא ר"מ בישיבת הכותל ורב שכונת 'רמות שרת' ירושלים

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012