החסד שבדין / מתן גרינגר (לפרשת כי תשא)

 

 הסטייה מן המשקל המדויק מבלבלת את מערכות הדין ויוצרת עולם שניתן לחיות בו ולהוסיף אור וטוב. על כופר פסול וכופר משובח

איור: מנחם הלברשטט

 וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם

וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם

וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים:

מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ

עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'.

מצוות מחצית השקל נובעת מהצורך לפקוד את ישראל. התורה אמנם אינה קובעת זמן למפקד, אבל מורה שעל מנת למנוע נגף בשעה שייערך – על ישראל לתת קודם לכן 'איש כופר נפשו'. מהו כופר נפש זה? הרי ה' אינו לוקח 'שוחד', 'שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכול שלו' (פרקי אבות ד, כח)?

בדברים הבאים נבקש לעמוד על המנגנון ה'מכני-רוחני' שבנתינת 'כופר נפש', הפועל במידת ה'חסד-שבדין' – בלשון בעלי הקבלה. אין זה המקום לעסוק בנסתרות, אך דברים אלה נוגעים לעקרונות היסוד של הנהגת ה' במקרא, ובראשן הנהגת 'מידה כנגד מידה'.

מידה כנגד מידה

כלל גדול בתורה שה' מנהיג את עולמו מידה כנגד מידה. כך אמרו חז"ל: "במידה שאדם מודד, מודדים לו" (סוטה ח ע"ב). בפרקי אבות מתואר הלל הזקן, העומד על שפת הנהר, מתבונן בגולגולת שצפה על פני מימיו ואומר: 'על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפיך יטופון'. מבעד לגולגולת הצפה, הלל רואה את הסדר העולמי ואת האיזון הקוסמי של הצדק. זהו הדין המוחלט של 'מידה כנגד מידה'.

הנהגת העולם במידה זו מסתמנת כבר במעשי האבות בספר בראשית, והיא חוזרת במפורש ברבים מחוקי המשפט שה' שם לישראל: 'כאשר עשה כן ייעשה לו'; 'כאשר ייתן מום באדם כן יינתן בו'.

אך על אף הקשר המוחלט והחד-משמעי, התובע להשיב לחוטא גמול עונש השווה במשקלו, הרי שחייב ה' – אם עולם הוא מבקש – לנהוג בעולמו במידת הרחמים. כך מצינו במדרש בראשית רבה: 'אם עולם אתה מבקש – אין דין, ואם דין אתה מבקש – אין עולם'.

שתי ההנהגות אלה, מידת הדין ומידת הרחמים, נראות סותרות במובנן הראשוני, אולם לחז"ל היה דווקא ברור שהנהגת הרחמים אינה מבטלת את הנהגת הדין, שהרי למדנו: 'מאן דאמר רחמנא ותרן, יתוותרון בני מעוהי' (האומר שהקב"ה ותרן, ייחתכו מעיו). מסתבר שבין הנהגת הרחמים לבין הנהגת הדין קיימת תלות פנימית, שדוגמה לה במצוות 'כופר נפש' מחצית השקל בפרשתנו.

לקלקל את המאזניים

בשעה שה' מבקש למחול לנו, הוא אינו מבטל את העונש שנגזר אלא הופך אותו לבלתי ישים. נוכל להבין רעיון זה אם נתאר את עקרון הגמול דווקא בתור משוואה מתמטית. הדין של 'מידה כנגד מידה' הוא תביעה הנושאת זהות מוחלטת במשקל הניתן לשני צדדי המשוואה: האדם + החטא = העונש. על כן, שינוי בערך אחד מהמשתנים עשוי להפר את עקרון הצדק שמשוואה זו נועדה לגלם.

אכן, כופר אינו יכול להוות 'תחליף' לנפש – ולכן התורה מזהירה שלא להחליף נפש תמורת כופר: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ… וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ… וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". המילים 'לא תחניפו' משמען 'לא תחליפו', וכך הכתוב מתריע מפני החלפת החוק והחלפת האמת – שמערערים את המשוואה של הנהגת 'מידה כנגד מידה': "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק"; "וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן לַעֲשׂוֹת חֹנֶף". כלומר, הכופר אינו יכול להיכנס במקום אחד המרכיבים במשוואה.

אך דווקא בשל כך, הכופר הופך את המשוואה לבלתי תקפה. כשה' מצווה את ישראל בפרשתנו לתת כופר נפש, פירוש הדבר שהנהגת הרחמים אינה מבקשת לזנוח את מידת הדין או לוותר עליה – אלא להתעלם ממנה באמצעות ערעור על הצדק האמור להתגלם בה. דווקא מכיוון ש'כופר' אינו שווה ערך ל'נפש', הרי שנתינתו יוצרת פער במשוואת הגמול של 'מידה כנגד מידה', ומאפשרת להנהגת הרחמים להתעלם ממנה. כך הבינו חז"ל את הטעם לייסורי הצדיקים – המערערים על מידת הצדק הגלום ביישום העונש שכבר נגזר עליהם. ביטוי קולע לכך בלשון הכתוב: "לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה", ודוגמה לכך בטענה בספר איוב, שהייסורים שינו את חשבון עונשו בגמול של 'מידה כנגד מידה': "ּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת עֲוֹנִי", ופירש במצודת דוד: 'ומה וגו' – ועוד הלא כבר קבלתי די הגמול ומעתה למה לא תמחול פשעי להביא עלי הטובה'.

נתינת 'כופר נפש' במחצית השקל מערערת על מידת הדין של 'מידה כנגד מידה' המתעוררת בשעת המפקד. 'עניין הפקידה זיכרון והשגחה על דבר' – אמר הרמב"ן (במדבר א'), ומפקד בני ישראל עלול לעורר עליהם את מידת הדין, כשם שהלינה האישה על בואו של אליהו איש הא-לוהים: "וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי". באופן ציורי, הציווי על הפרת החשבון של מידת הדין נעשה דווקא על ידי הוספת 'חשבון על חשבון', בנתינת מחצית השקל בלבד: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".

ארך אפיים

ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם
[…] נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה
פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים
עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים

הנה משה, המבקש בפרשתנו לעורר רחמי שמים, פונה להזכיר דווקא את מידת הדין. הרי 'אף' הוא שם נרדף לכעס, ואם כן – 'ארך אפיים' משמעו שה' מאריך בכעסו. לא זו בלבד, אלא שגם הזכרת המידה של 'נקה לא ינקה', וכמובן המידה החמורה של 'פוקד עוון אבות על בנים', נראית כסותרת את בקשת הרחמים.

המפרשים הבינו את לשון 'ארך אפיים' כלשון המתייחסת דווקא לפער שנוצר בחלוף הזמן – ולא לאורך הכעס, וכתרגום אונקלוס – 'מַרְחִיק רְגַז'. שהרי, 'הארכת' האף ודחיית פקידת העוון על בנים – יוצרות פער במשקלו של החוטא במשוואה המוחלטת של גמול 'מידה כנגד מידה'. לא הרי משקל החוטא היום – כמשקלו מחר, ולא הרי משקל האבות החוטאים – כמשקל הבנים שלא חטאו. חלוף הזמן יוצר פער במשוואה המוחלטת של תורת הגמול, המאפשר את המתקת העונש שנגזר – מבלי לבטל אותו ('נקה לא ינקה').

כך מסבירה הגמרא את הכתוב 'נושא עון ופשע וחטאה'. הרי לשון 'חטאה' מורה על שגגה דווקא – 'לכל חטאתם – אלו השגגות'. על כן, נשיאת 'עון ופשע וחטאה' משמעה שה' נושא 'עון ופשע' ומאריך אפו עד שבחלוף הזמן משקל העוונות והפשעים במשוואת הגמול יהפוך את ה'חטאה' ל'שגגה'. כך במסכת יומא (לו ע"ב): "אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות", וכך אף ביקש דוד בתהילים: "לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ וְלֹא כַעֲוֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ… הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ", ופירש במצודת דוד: 'לא כחטאינו – אף גמול העונש לא יעשה בערך החטא'.

ההשהיה של משוואת הדין מאפשרת את ההמתנה – הן למחילה והן להתמלאות הסאה. כשם שפקידת העוון 'על רבעים' יכולה להביא לתשובה, כך היא יכולה להביא להחמרת העונש: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה". כך אמרו חז"ל: 'ונקה לא ינקה – מנקה הוא לשבין ואינו מנקה לשאינן שבין'. הפער הנוצר בשוויון השברירי של 'מידה כנגד מידה' יכול אפוא להביא הן לפורענות גדולה והן למחילה שלמה – ואין הדבר תלוי אלא בנו. כך בדברי חז"ל על הפסוק "והנה טוב מאד" (בראשית רבה סוף פרשה ט'): 'והנה טוב מאד, זו מדת הפורענות. וכי מדת הפורענות טובה היא מאד? אלא שוקד על הפורענות, היאך להביאה. אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בר אבא: כל המדות בטלו, מדה כנגד מדה לא בטלה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 במרץ 2012, ב-גיליון כי תשא תשע"ב - 761 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: