בתגובה ל'לצאת ידי זכות' מאת עידו פכטר, גיליון פרשת משפטים

 

שיח של אחריות / איילת ליבזון

במאמרו קלע פכטר לנקודה חשובה ביחס שבין ההלכה במדינת ישראל ובין התרבות הליברלית, המושתתת על תפיסת הזכויות. העימות בין הערכים הליברליים ובין ההלכה במדינת ישראל הופך להיות אקוטי מיום ליום, ואין ספק שדרושה חשיבה מעמיקה בנסיון לגשר על שני העולמות הללו וליצור שפה חדשה המאפשרת שיחה אמיתית ביניהם.

אף אני סבורה שישנה אפשרות לשלב את שיח הזכויות לתוך פסיקת ההלכה בימינו. אלא שבניגוד לפכטר, אין אני חושבת שזהו חידוש של רבני דורנו אלא תפיסה הקיימת לאורך כל הדורות בהלכה היהודית. ההתחשבות בצורכי הפרט הינה אחד העקרונות המנחים כל פוסק בעל שיעור קומה, ולעתים קרובות ניתן לחוש בקריאת שו"ת שגם אם אין הכותב מתבטא בשפה של זכויות, העקרונות העומדים ביסוד שיח הזכויות, כגון חירות וכבוד הבריות, הם המנחים את הפוסק.

יחד עם זאת, אין ספק בכך שהמושג המנחה את החברה הליברלית הינו מושג הזכות, בעוד המושג המנחה את החברה היהודית הינו מושג החובה. בעוד פכטר קובל על השוני, ומבקש להכניס את מושג הזכות לשפה ההלכתית, ברצוני לעמוד על המשמעות העמוקה של מושג החובה, ואף להציע אפשרות ליציאה מן הניגוד הבינארי שבין זכות לחובה. במאמר מופלא משנת 1987 תיאר המשפטן רוברט קובר כיצד המושג 'זכות' והמושג 'חובה' נטועים כל אחד בתוך סיפור מכונן אחר לחלוטין וכיצד הם שואבים את כוחם מסיפור זה. לפי קובר, הסיפור מאחורי מושג הזכות הוא הסיפור של האמנה החברתית, שלפיו כל פרט מוותר במידה מסוימת על האוטונומיה שלו כדי לקבל הגנה מן הכלל. יחד עם זאת, ישנן זכויות שאי אפשר לוותר עליהן, ואלו הן הזכויות המבדילות את האינדיבידואל כפרט מובחן מן הפרטים האחרים. לעומת זאת, המושג היסודי של ההלכה היהודית הוא המושג של 'מצווה' או 'חובה', הקשור באופן מהותי עם הסיפור של קבלת התורה בסיני.

כפי שהדגישו כבר חכמינו (בבלי שבת פח ע"א), במתן תורה לא היתה קבלה אוטונומית של החוק מתוך בחירה, אלא הקב"ה כפה את התורה על עם ישראל. על פי הנרטיב הזה, האדם איננו בוחר לקבל עליו את המצוות אלא הוא מחויב בהן מתוקף שייכותו לעם היהודי. זאת ועוד, מתן תורה איננו חוויה של התגלות התורה ליחידים, אלא חוויה קולקטיבית, המאגדת יחד את כנסת ישראל. קבלת התורה קשורה באופן מהותי לערבות המשותפת לכלל ישראל, ומקורה של החובה איננו זכותו של הפרט, אלא דווקא האחריות כלפי הכלל. במילים אחרות ניתן לומר שמקורה של החובה איננו רק בברית שבין האדם לא-לוהיו, אלא גם בברית שבין האדם לקהל.

בכך הטמינה המסורת היהודית את אפשרות התיקון החברתי בתוך ההלכה. ההורים מחויבים כלפי ילדיהם, האיש והאישה מחויבים זה לזה, הדיין מחויב לנהוג כראוי בבעלי הדין, הקהילה חייבת לדאוג לפרטיה. מי שצרכיה אינם ממומשים יודעת בדיוק למי היא צריכה לגשת כדי לתבוע את שלה. במובן זה, מערכת המשפט היהודית היא מערכת בעלת פוטנציאל גואל ובעלת יכולת עמוקה לתיקון העולם.

מדוע הבחנה זו חשובה? כיוון שלכל מושג יש יתרונות וחסרונות משלו, וראוי לשים לב לכך שאימוצו של מושג מרכזי כל כך, יחד עם תפיסת העולם שהוא מייצג, פירושו לעתים שפיכת התינוק עם מי האמבט וביטול של תפיסת עולם אחרת. אחד החסרונות המשמעותיים של שיח הזכויות המודרני הוא שההתמקדות הרבה בזכות מצביעה לעתים קרובות על צורך עמוק וכואב, אך אינה מספקת לו תמיד פתרון ממשי. לדוגמה, כפי שניכר מהדיונים הסוערים בארצות הברית של השנים האחרונות, העובדה שישנה הסכמה על זכות לטיפול רפואי אינה גוררת הסכמה מלאה על כך שהמדינה צריכה לשאת בנטל של טיפול זה.

דומה בעיניי שניתן להימלט מהדיכוטומיה החדה בין מושג הזכות ומושג החובה על ידי שימוש במינוח אחריות, המשלב את הגרעינים השונים של שני הסיפורים העומדים מאחורי מושגים אלו. בסיפור של האמנה החברתית, האידיאל הוא שהיחיד מפקיד את זכויותיו בידי הכלל ובכך נותן בידו את האחריות על הפרט. בסיפור של מתן תורה, האחריות לאחר נוכחת מעצם השייכות באותה חוויה מכוננת. אנשי הלכה בימינו צריכים לפעול בעיקר מתוך תחושה של אחריות. אחריות כלפי זעקותיהם של פרטים, כגון הנשים הרווקות שאליהן כוונה פסיקתו של הרב שרלו, אך גם כלפי זעקתה של החברה בכללה, ובייחוד כלפי הבעיות הייחודיות העולות במציאות הישראלית. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא לא רק 'מה מגיע לי', אלא 'מה האחריות שלי כלפי האחר'. העמדת עקרון האחריות בבסיסו של השיח ההלכתי מאפשרת לשקול את השיקולים של פרטים שונים וכן של הציבור באופן שיאפשר להלכה לממש את כוח התיקון הגלום בה.

הכותבת היא מרצה במת"ן וחוקרת בפרויקט "זכויות אדם והיהדות" במכון הישראלי לדמוקרטיה

 עידו פכטר משיב:

אין לי אלא לקבל בברכה את דבריה של גב' ליבזון ולהסכים עמם, אך רק אדגיש נקודה יסודית שלא ניתן לה ביטוי מספק לטעמי בדבריה. התפיסה שגב' ליבזון מציגה יונקת מתפיסה דתית שונה מזו של היום; את זאת חשוב להבהיר. ליבזון מציעה משפט היונק את כוחו מתפיסה דתית הרואה בשלמות החברתית או הלאומית בעולם הזה את האידיאל הדתי, ולא מזו הרואה כעיקר את שלמותו הפרטית של האדם בעולם הבא, כפי שהצגתי במאמרי. סבורני שאכן תפיסה זו קולעת יותר לרוחה של התורה שניתנה בסיני, אך רחוקה היא מהתורה שהתפתחה במשך שנים בגלות. אי לכך, הצעתה של גב' ליבזון דורשת למעשה שידוד מערכות כולל של תפיסת התורה וייעודיה, במחשבה כמו גם בהלכה. אין אני יכול לקוות אלא שהדבר יתממש.  

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012 

  

פורסמה ב-8 במרץ 2012, ב-גיליון כי תשא תשע"ב - 761, תגובות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: