יוספוס – לא מה שידעתם / חבצלת פרבר

 

 תולדותיו של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון והמצביא היהודי, מסופרות מנקודת ראות שונה מהמקובל. מה שיכול היה להיות מרתק לולא היה חובבני

הבוגד מירושלים-יוסף בן מתתיהו, מצדה וחורבן יהודה, דזמונד סיוורד; מאנגלית: ירון בן עמי, זמורה-ביתן, 2011, 351 עמ'

חבצלת פרבר היא סטודנטית להיסטוריה ומחברת הספר "אהבתה של ברניקי" (בכתובים) על המלכה ברניקי, בתו של אגריפס הראשון, וקשריה עם טיטוס

ספרו של סיוורד מגולל את תולדותיו של יוסף בן מתתיהו על רקע האירועים ההיסטוריים שהביאו לפרוץ המרד הגדול, ועובר איתו את חורבן ירושלים ואת כיבוש מצדה עד ליציאתו לרומא וחייו בחצר הקיסר.

אילו היה ראוי, יכול היה הספר להיות, כתקוות מחברו, "מבוא להכרת יוסף בן מתתיהו עבור קוראים מן השורה", אלו שאינם מעִזים לקרוא את ספריו של יוסף עצמם – למרות שהתרגום החדש של "מלחמות היהודים ברומאים" (תרגום ליזה אולמן, כרמל, 2009), קריא, מרתק ונוגע ללב כמעט כמו רומן היסטורי. אך למרבה האכזבה, ספרו של סיוורד אינו ראוי להגדרה "ספר היסטוריה" וקשה להמליץ עליו כמקור חלופי לקריאה לעומת המקור או לעומת ספרי היסטוריה ישראליים ומודרניים אחרים. קריאה מדוקדקת בספרו של סיוורד העלתה בי למרבה הצער הרהורים נוגים ואכזבה. הטקסט על גב העטיפה של הספר החדש מצהיר כי "סיוורד הוא היסטוריון אנגלי חשוב", אבל חיפוש באינטרנט ובפרסומים מקצועיים מעלה כי סיוורד אינו היסטוריון כלל, אלא סופר פורה של ביוגרפיות היסטוריות – ויש הבדל ניכר בין שני הדברים. הפער הזה מסביר את ההסתמכות על מקורות מפוקפקים (הרומנים של לאון פויכטוונגר כמקור היסטורי?!), את השגיאות הרבות ואת רמת המהימנות הנמוכה של חלק מהכתוב.

יוספוס פלביוס בתחריט עץ

אין ספק שקיים נתק בין סיוורד לבין הזירה והעם שבקרבם מתרחש הסיפור שלו (למרות שהוא מצהיר על הערצתו ליהודים ואף לצה"ל, ומעיד על עצמו כמי שחש "כבוד ליכולות הלחימה של היהודים הן בעת העתיקה והן בעידן המודרני"). סיוורד נעזר בחומרים מיושנים, וכמעט לא במחקרים היסטוריים בני זמננו שנעשו בישראל, למרות שאלה קיימים בחלקם באנגלית, ובכל אופן – ניתן בקלות לתרגמם לשפה  זו. לדוגמה, ההסתמכות על ההיסטוריון, הבלשן והוגה הדעות הצרפתי ארנסט רנאן (1823-1892) כדי לספק תיאור היסטורי על מעמדם החברתי-פוליטי של הכוהנים הגדולים היא מגוחכת, כשקיימת ספרות עדכנית ומבוססת בהרבה, פרי עטם של חוקרים ישראלים.

אביא שתי דוגמאות לרמת המהימנות הנמוכה של הספר. למשל, בתיאורה של אוכלוסיית הגליל היהודית אומר סיוורד כי "יהודי הגליל, אף שהיו אולי פחות אדוקים במצוות מאחיהם שביהודה (מנַין לו?) החזיקו ביהדות מדורי דורות" (עמ' 23). שני עמודים לאחר מכן הוא כותב: "מרבית תושבי האזור שקראו לעצמם יהודים במידה רבה היו מזרע מהגרים נוכרים… חלקם אף החזיקו בעדרים גדולים של חזירים, כמו זה בגָדָרָה אשר בו נתקל ישוע מנצרת". גָדָרה, היא חמת גדר, לא הייתה יישוב יהודי, לא הייתה בגליל, והייתה עיר מאוכלסת נוכרים כמו סקיתופוליס (בית שאן) והיפוס (סוסיא). החזירים היו כנראה חזירי בר מביצות בית סיידא וחמת גדר, ולא גידולי-בית. במקום אחר (עמ' 43) מכנה סיוורד – בעקבות היסטוריונים לא-ישראלים – את המלך אגריפס הראשון, נכדם של הורדוס (האדומי) ומרים החשמונאית, "המלך האדומי האחרון של יהודה". המלך האדומי? אגריפס הראשון? זה שעליו אמרו המשרתים בקודש ועולי הרגל בירושלים "אחינו אתה! אחינו אתה!"? בנו, אגריפס השני, היה מלך יהודי לכל דבר ועניין – ושלט לא על "אזור ספר" אלא על הגליל, הגולן, הבשן ועוד. היו לו לא בירה אחת (פיליפי) אלא שתיים: ציפורי, בירת הגליל היהודי, וקיסריה-פיליפי (בניאס), בירת החלקים הנוכריים של הממלכה.

השגיאות האלה בוודאי אינן מכוונות אבל הן נובעות מהסתמכות על המקורות הלא-נכונים. מידע נכון יותר בדרך כלל, אם כי מוטה מסיבות אישיות ואידיאולוגיות, יכול היה סיוורד למצוא בספריו של יוסף בן מתתיהו עצמו! בניגוד לסיוורד, בן מתתיהו מתייחס בכובד ראש ובחמלה ליהודים, ומתאר כיצד הם נאנקים תחת שלטונם של נציבים מושחתים, חסרי-יכולת וכישורים, נעדרי הבנה לעם שבו הם שולטים ותאבי-בצע; ותחת עולם של חיילים שחומסים, רוצחים ומתעללים. התיאורים של בן מתתיהו ביחס לאנרכיה ולפרעות שמחוללים הרומאים בארץ הם מסמרי שיער, ואילו אצל סיוורד נוכחים מין נון שלנטיות כזו, ציניות וריחוק, ונטייה להפחית מחומרתם של מעשי הנבלה של הנציבים וחייליהם, למרות שגם לפי עדותו של בן מתתיהו מעשים אלה הם שהובילו לפרוץ המרד הגדול. לעומת זאת, סיוורד משתמש רבות במינוחי הגנאי של בן מתתיהו למורדים: ליסטים, בריונים, נבלים, "אדומים פראים". מינוחים עולבים אלה (שאצל בן מתתיהו משקפים כתיבה אינטרסנטית פרו-רומית) בוודאי אינם במקומם כאן.

גם הפקת הספר לוקה בחסר. לדוגמה: רשימת המפת אומנם מפרטת את שמות המפות המופיעות בהמשך, אבל למפות עצמן לא צורפו הכותרות המתאימות. כמו כן לא צוינו התאריכים שאליהם מתייחסות המפות. כך למשל במפת המקדש (למעשה: הר הבית), זו שבספר מתייחסת למקדש שהורדוס התחיל לבנות ולא הספיק להשלים, דהיינו לתקופה שבין שנת 64 לספירה, שנת סיום הבנייה, ועד שנת 70, שנת החורבן. גם המפה של ירושלים, הכוללת את החומה השלישית, נכונה אך ורק לימי המרד עצמו ועד החורבן, משום שהרומאים לא הרשו לבנות את החומה ההיא, והיא נבנתה על ידי מגִני העיר לקראת הקרבות. היה רצוי גם לציין את מקור המפות, משום שאחדים מן האיתורים אינם מוסכמים על הכול.

הצד החזק של הספר הוא בהתייחסותו של סיוורד לאותם צדדים של התמונה שבדרך כלל אינם זוכים להתעניינות רבה אצלנו: הצדדים הרומאיים. אם מדלגים על הפרקים הראשונים הבעייתיים ומגיעים ישר אל פרק 3, מוצאים את יוסף בן מתתיהו ברומא. התיאורים של מסעו אל בירת האימפריה ותיאורי העיר וחצר הקיסר והיהודים החיים בהן מעניינים ומאירים פן בלתי מוכר של החיים באימפריה ושל חיי היהודים בה.

תיאור המרד הגדול מנקודת הראות של יוסף בן מתתיהו ושל הרומאים מעניין, גם אם המינוחים שהוא משתמש בהם לגבי המורדים הם – כאמור – בלתי קבילים, ואפשר גם לחלוק על אמיתותן של חלק מן העובדות כפי שהן מתוארות אצל בן מתתיהו ובעקבותיו גם אצל סיוורד (והיסטוריונים ישראלים בהחלט חולקים עליהן או מסתייגים מחלקן).

דוגמה בולטת לקביעה שנויה במחלוקת היא הבחירה של סיוורד לקבל את הגרסה המקִלה, אולי אפילו המחניפה, של בן מתתיהו, שלפיה טיטוס התנגד להחרבת בית המקדש, ושריפת ההיכל הייתה תקלה, באשמת אחד החיילים הפשוטים. גרסה זו מקובלת על הנוצרים (שיחסם לטיטוס חיובי בדרך כלל), אולי משום שראשוני הנוצרים ראו בחורבן המקדש וירושלים עונש משמַים ליהודים שאינם רוצים להכיר בנצרות, אבל היא אינה מקובלת על ההיסטוריונים הישראלים, המתארים את טיטוס, ואת היועץ שלו, היהודי המומר טיבריוס אלכסנדר, כתומכים הבולטים בשריפת המקדש.

פרקים מעניינים נוספים, המביאים מידע בלתי מוכר בדרך כלל, מתארים את חייו של יוספוס כאזרח רומי לאחר החורבן. הנאמנויות המשתנות של יוספוס לפטרונים שונים (אגריפס ה-2, אספסינוס וטיטוס וכו') וקשרי המשפחה הלא יציבים שלו מצטרפים להיבטים מפוקפקים אחרים של חייו ומחזקים את סימני השאלה שמרחפים מעל לאישיותו. 

לסיכום, קשה לברך בלב שלם על פרסום הספר הזה, שאינו ממלא את ההבטחה להיות "מבוא להכרת יוסף בן מתתיהו עבור קוראים מן השורה". לכל היותר אפשר להמליץ עליו כספר משְלים למי שכבר למד את הדברים ובקי בספרות אחרת, מהימנה יותר, לתולדות התקופה הקשה ההיא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 במרץ 2012, ב-ביוגרפיה, גיליון תצווה (זכור) תשע"ב - 760, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. הטענה שטיבריוס יוליוס אלכסנדר היה מומר אינה ודאית. לא מצויין בשום מקום שהוא המיר את דתו במפורש. הוא היה מפקד יהודי בצבא הרומי, לא בהכרח מומר.

  2. האם אתם יכולים להמליץ על ספרי היסטוריה בעברית (שהם גם מהימנים, אם כבר…)?
    תודה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: