שיא ההסתר הוא שיא הגילוי / אוריאל ליכטנשטיין

 המסכות שאנו עוטים עלינו בפורים אינן רק ביטוי לשמחת החג, אלא המשך למסורת ארוכה: ר' נחמן, אסתר המלכה, יעקב אבינו ואפילו הקב"ה – כולם מתחפשים. כשהפנימיות היא מן הטוב, התחפושת החיצונית מביאה לגילוי פנימי עמוק

 המעשה שסיפר רבנו ז"ל מהטענא ורענדא [מלבוש של כומר], שפעם אחת היה רב אחד שהלך לקבץ נדבות עבור פדיון שבויים או עבור הכנסת כלה יתומה, והיה צריך איזה מאות אדומים, ובא לגביר אחד ותבעו. ואמר לו הגביר כאשר יש אצלו טענדא ורענדא, שאם ילבש אותה וילך כל הרחובות של העיר לבוש כך, אז ייתן לו הכסף הנצרך לו לצדקה הנ"ל. והסכים על זה ועשה כך. ולקח ממנו הכסף הנצרך לצדקה. ואחר כך ביקש ממנו שייתן לו במתנה המלבוש הנ"ל, ונתן לו. וקודם פטירת הרב הניח צוואה, שמזה המלבוש, הטאנדא ורענדא, ייעשו לו התכריכין. וכן עשו לו. ונשאר חתיכה מהרגל שלא הספיק המלבוש הזה, ועשו החתיכה מדבר אחר. ולאחר הרבה שנים היה סיבה שהוכרחו לפנות את קברו, ומצאו שכל הגוף היה שלם ולא שלטה בו רימה, מלבד החתיכה הקטנה של הרגל שלא היה מלובש מהטענדא ורענדא… ('כוכבי אור' עמ' קצח).

סיפור זה, שמסופר משמו של ר' נחמן, מכיל בתוכו אלמנט מרכזי השייך לפורים – ההתחפשות. רבים רואים בהתחפשות חלק מהשמחה הפורימית, אך למוטיב ההתחפשות רובד עמוק יותר: ניסיון אנושי לגשר על הפער בין דימוי חיצוני למהות פנימית. עוקצו של הסיפור נעוץ בעובדה שהרב מימש עצמו כרב בעל חסד הדואג לחלשים שבקהילתו – דווקא באמצעות מלבושי הכומר. בחריפותו, ר' נחמן מלמד כי לבושים רבניים כמו ספודיק, זקן וגרטל עשויים, בזמנים מסוימים, להיות לתחפושות. לעתים המהות נוצרת דווקא דרך ההכרה בכך שמדובר בתחפושות וביכולת לוותר עליהן. בכך מתאפשר מימוש של דתיות עמוקה וחסרת פניות שעומדת בפני הבורא בצורה נקייה וללא לבושים.

התחפשותו של הרב לכומר וזכייתו בשל כך בהכרה משמים מהדהדת לנו סיפור מקראי דומה להפליא:

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן. וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו… וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ… וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ (בראשית כז, טו-כג).

הסיפור המקראי צרוב בתודעתנו כה עמוק, עד שלעתים אנו מחמיצים את הנועזות שבו: יעקב נדרש ללבוש על עצמו בגדים המייצגים את ההיפך המוחלט של אישיותו ולהתחפש לאחיו, איש השדה והציד. באמצעות התחפושת והרמאות הוא זוכה להמשיך את השושלת המשפחתית כאבי האומה הישראלית וזוכה לברכות, כאשר חיצוניותו (הידיים) מחופשת, אך פנימיותו (הקול) נשמרת.

פעמים רבות בחיינו אנו 'תקועים' במצבים שבהם אנו מגיבים בהתאם ל'תחפושת' שבחרנו לנו, מבלי יכולת להחליף אותה. היכולת לראות בתצוגה החיצונית תחפושת ותו לא מבטאת רמה גבוהה יותר של קיום אשר מעמידה את המחויבות הדתית אל מול הא-ל ולא מול הלבושים החברתיים. אין להמעיט בחשיבות העשייה הממשית, אבל דווקא העשייה שמוכנה להקריב את הלבוש התפל היא זו שמקבלת את ברכת השם בסיפור יעקב – כמו גם בסיפורו של ר' נחמן.

הרע מתכסה בטוב, הטוב מתכסה ברע

מימד ההתחפשות מכיל גם אלמנטים שליליים ביותר. חז"ל מלמדים כי שורש הרע שבעשו לא היה מעשיו הרעים, אלא דווקא אצטלת הצדיק שהיה עוטה על עצמו כל אימת שהיה פוגש באביו. הביטוי "כי ציד בפיו" מתפרש בחז"ל כשימוש בכוח הדיבור להצגת מצג שווא של דתיות, המתבטא בחשש לכשרות המלח במקביל לביצוע עבירות חמורות. בתפיסתו של עשו, אין הדבר נתפס כאבסורדי. גישתו רואה את 'העולם הזה' ככבול בשקר ובחיצוניות, וממילא כל עוד החיצוניות נקייה אין שום פגם במעשים לא מוסריים. יוצא אפוא כי יעקב מוותר על הלבוש הדתי כדי לממש את בחירתו, בעוד עשו לובש את המלבושים שהשיל יעקב כדי לממש את רשעותו.

נדמה כי הדמות התנ"כית אשר הביאה את ההתחפשות לשיא היא אסתר. במפגש הראשון עם דמותה אנו נחשפים לשני שמותיה – "הדסה היא אסתר". מחד – הדסה, שם המעיד על מידותיה הסגוליות; מאידך – אסתר, שם שמייצג אֵלה בבלית או כנענית שהייתה מושא לעבודת אלילים. שמה מעיד גם על ייחודיותה: "שמסתרת את דבריה". היכולת לשמור על מגוון זהויות מבלי לחשוף אותן קונה לאסתר מהלכים בארמונו של אחשוורוש. במקביל, עולה לגדולה המן, אשר בדומה לאביו הרוחני עשו גם הוא מסתיר את תאוות הרצח שבו באמצעות טיעונים של טובת המלך. כוחו של המן, שהיה "אומן ובקיא לקטרג על ישראל" (פרי צדיק, פרשת שקלים, י"ט), הוא בדיבור רהוט ובטיעונים משכנעים שמאפשרים לו להציג עובדות בצורה דמגוגית – פן נוסף ושלילי של מימד ההתחפשות.

יוצא כי המאבק בין אסתר להמן הוא מאבק בין שתי דמויות מחופשות, המנסות כל אחת לעשות שימוש בתחפושתה על מנת לקדם מהלכים בארמון המלך. בהמשך הסיפור אסתר – שהייתה בעלת מידות נעלות בתחום הצניעות (מגילה י"ג ע"ב) – נאלצת להתמודד עם היותה נשואה לאחשוורוש, על כל המשתמע מכך. כאן הפיצול הוא חריף וטראומתי. חז"ל מציינים שאסתר "הייתה עומדת מחיקו של אחשורוש, וטובלת, ויושבת בחיקו של מרדכי" (שם, שם). ההתחפשות לאשתו של אחשוורוש חייבה את אסתר גם להתייחד עמו, אולם הכרח זה לא מנע ממנה את התודעה ההכרחית במצבים קשים ונוראיים שכאלה – כי מדובר בתחפושת בלבד ואין לאסתר שייכות למצב. כך לשון הזוהר (בתרגום):

ואם תאמר שהתייחד עמה, אף על גב שהיו בבית אחד, חס ושלום – אלא כמו יוסף שנאמר בו 'ותנח בגדו אצלה', ולא לבושו אלא בגדו, לשון 'בוגדים בגדו'. וכאן הסתר גדול. ובגין זה אסתר לשון הסתרה, 'אתה סתר לי', השכינה הסתירה לה מאחשוורוש, ונתנה לו שֵׁדה במקומה, וחזרה היא לזרועותיו של מרדכי (זוהר ח"ג, רע"ו ע"א).

את הבגדים והחיצוניות השאירה אסתר אצל אחשוורוש, ואת פנימיותה שמרה בטהרתה. ההכרח להתייחד עם המלך במסגרת התחפושת שעתידה להציל את האומה כולה מִכּליה לא פגם במודעותה של אסתר לתחפושת זו. ביכולתה להציב חיץ ברגעים קשים אלה בין טהרתה הפנימית לבין המימד החיצוני – המסומל בשֵׁדה אשר נשלחה לאחשוורוש.

בהמשך הסיפור מתמודדת אסתר עם שאלה נוקבת בנוגע לתחפושתה: האם תדע בשעת המבחן להשיל את התחפושת ולממש את ייעודה או שמא התחפושת תהפוך לחלק ממנה ותגרום לאיבוד הזהות?

קץ המגולה

גזירתו של המן גורמת למרדכי להחצין את האבל ולצאת בלבוש שק ואפר. אל מול הגילוי והחשיפה שמרדכי מייצג, אסתר נבהלת ושולחת לו בגדים, ובכך רומזת לו שיש מקום להתחפש ולא לחשוף את האבל כלפי חוץ. תגובה זו של אסתר גורמת למרדכי לחשוש כי היא משועבדת לתחפושת המכובדת שלה ואיננה מוכנה לוותר על המעמד שקנתה לה בבית המלכות לטובת עמה. דבריו לאסתר נוקבים: "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד, יג-יד). דברים אלה מלמדים את אסתר כי אסור שהתחפושת תגרום לה להתנכר לזהותה הפנימית בשל העמדה הבטוחה שזו מקנה לה.

תוצאת הדו-שיח בין אסתר למרדכי יוצרת פתרון משולב. מחד, אסתר מכירה בחובתה לחשוף את זהותה; מאידך, מרדכי מפנים כי השעה לכך עדיין לא הגיעה ויש לקדם את מהלך הגילוי בצורה מבוקרת. אסתר מבצעת מהלך נוסף בעל אלמנט מובהק של התחפשות: היא ניגשת אל אחשוורוש מיוזמתה, ובכך מסכנת את חייה. התחפושת קשה מנשוא ואסתר מתקשה להסתיר את דאגתה ונאלצת להיעזר לשם כך באביזרי התחפשות רבים: תכשיטים ובגדי מלכות, ואף בנערותיה התומכות בה שלא תיפול (אסתר רבה, ט' א). מיד לאחר שאחשוורוש מושיט לאסתר את שרביט הזהב ומתחייב לקיים את רצונותיה, מפתיעה אסתר בבקשתה ומזמינה אותו ואת המן למשתה.

שוב אסתר מסתירה ומתחפשת, וכעת היא מרחיבה את מימד ההתחפשות לא רק כלפי אחשוורוש אלא גם כלפי העם היהודי התולה בה את תקוותיו, וזאת כדי "שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים" (מגילה טו ע"ב). כלפי חוץ, התחברותה האינטימית עם שני הרשעים מבטאת את שיא ריחוקה מעמהּ ומזהותה היהודית; בפועל, היא מבצעת פעולה של הקרבה עצמית כה גדולה, אשר ספק רב אם אדם יכול לממש את שיוכו לעם ישראל בצורה עמוקה ממנה. רמז מיוחד לכוונותיה נמצא במילים שבהן בחרה להזמין את אחשוורוש, מילים אשר ב'אירוניה גבוהה' מלבישות בתחפושות את נוכחות הא-ל:

ואסתר רצתה להמשיך את הרחמים והזכירה הויה ביושר, "יבא המלך והמן היום" ראשי תיבות הוי"ה. והקדוש ברוך הוא הסכים עם אסתר…" (פרי עץ חיים שער ר"ח חנוכה ופורים פרק ו').

שיא ההסתר הוא גם שיא הגילוי. בזמן שאסתר עוטה על עצמה את התחפושת האחרונה והקשה מכולן ומתעתדת לשבת עם אחשוורוש והמן, היא מכריזה בסתר את שם השם. שם זה נענה לה ומתעורר, ומכאן הולכים האירועים ומקבלים גוון ברור יותר של ישועה. באותו הלילה הולכת ונסדקת תחפושתו של המן. כאשר הוא ממליץ לאחשוורוש להעניק ל'מי שהמלך חפץ ביקרו' שימוש בסמלי המלכות, הוא חושף בצורה פתטית את רצונו למלוך. תאוותו ללבושי המלך נובעת מכך שאין הוא שואף לזהות בין פנימיות לחיצוניות, ולדידו לבוש המלך והייצוג המכובד הוא הדבר כשלעצמו, הוא המלכות. ניסיונות ההתחפשות שלו הם אלה שחושפים אותו ומכינים את הקרקע לנפילתו הסופית.

בסופו של תהליך ובתזמון מושלם אסתר משילה מעליה את התחפושת, עומדת חשופה ביהדותה אל מול אחשוורוש ומכריזה על המן כאויב עמה. העיתוי המדויק של החשיפה הוא כה עוצמתי, עד שהוא מביא להכרעה ברורה לטובתה של אסתר ולהצלת היהודים משמד.

יש בתוכנו קדושה

יכולת ההתחפשות של אסתר היא במידה רבה מימוש צלם א-לוהים שבה, ואפשר שהיא שאבה השראה מהמתחפש הגדול בהיסטוריה, הקדוש ברוך הוא. פעמים הוא נראה לנו כגיבור, כסופר מלמד תורה, כבחור או כזקן, אולם תמיד "אני הוא שבים אני הוא שבסיני, אנכי ה' א-להיך" (תנחומא יתרו, סימן טז). סוד המגילה טמון בכך שהיא מגלה את י-ה מתוך אינספור תחפושותיו המופיעות במציאות ההפכפכה ובפוליטיקה של מלכים ושרים, וחושפת את שמותיו של הא-ל בתוך מציאות של הסתר פנים. בפורים אנחנו מגלים – באמצעות השכרות, שמעמידה אותנו ללא ההגנות של הלבושים – כי מאחורי התחפושות היום-יומיות שאנו עוטים על עצמנו שוכנת בתוכנו קדושה גדולה. גילוי מטלטל זה מרחיב את התודעה ומוביל לגילוי מקביל ומטלטל לא פחות, והוא כי מאחורי כל תנועה בעולם נוכח הא-ל ומכוון את הבריאה כולה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2012, ב-גיליון תצווה (זכור) תשע"ב - 760, פורים ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: