הרכב מוזיקלי יוצא דופן, של יוצרים בעלי פגיעות נפשיות, מגיע לשיאו של תהליך המונחה על ידי האמן חמי רודנר במופע 'שירי שיגעון'. הופעה מחשמלת הקורעת צוהר לעולמם של אנשים סובלים, וגם כמה סטיגמות. סיפור של ניצחון אנושי ואמנות חברתית נוגעת

ירמי קפלן עם ההרכב של עמותת 'אנוש'. צילום: ליאור דסקל

מאיה קאליש נעה על הבמה בקצב הג'אז ושרה את המילים שכתבה בעצמה: "אומרים לי/ אל תהיי כזאת כבדה/ כזאת עצובה…". ירמי קפלן, בתלתליו המקפצים, עונה לה: "אל תהיי/ אל תדכאי/ תתאימי לי". בזמן שהשניים שקועים עמוק בתוך הגרוב שעל הבמה, המוסיקה גורמת לך להזיז את הגוף בהנאה. המילים האירוניות, לעומת זאת, גורמות לך לזוז בתוך הכיסא בחוסר נוחות.

קאליש, בת 36, תושבת תל אביב ובעלת עסק ביתי לקוסמטיקה, מתמודדת כבר שנים ארוכות עם דיכאון. את השיר 'אל תהיי' כתבה בתגובה לכל הנשים והגברים שאי פעם גרמו לה להרגיש, באופן ישיר או עקיף, שהם לא יכולים ואולי אפילו לא מעוניינים לשאת אותה, בגלל התחושות הקשות שרוחשות בקרבה. זו הפעם הראשונה שהיא מבצעת אותו מול קהל עצום ורב כל כך, במסגרת מופע ייחודי של ההרכב המוזיקלי של עמותת 'אנוש' שהתקיים לאחרונה בבית חיל האוויר בהרצליה.

סבל מתמשך

 המופע, שזכה לשם הלא פוליטיקלי קורקט: 'קרוע – ערב שירי שיגעון', נועד להכיר לקהל הרחב את ההרכב המיוחד הזה, שמורכב כולו מיוצרים ומזמרים המתמודדים עם פגיעות נפשיות כאלה ואחרות. חברי ההרכב, שלוו בשנה האחרונה על ידי הרוקיסט הוותיק חמי רודנר, 'נתנו בראש' בשלל שיריהם כשהם מופיעים על במה אחת יחד עם רודנר עצמו, ירמי קפלן, שלומי שבן ואסף אמדורסקי, בליווי גיטרות חשמליות, באסים ותופים מחרישי אוזניים.

ההרכב, שיצא לדרך לפני קצת יותר משנה והתמקם במועדון אנוש סניף 'מסריק' שבתל אביב, משך אליו יוצרים שמתמודדים עם המחלה, אבל גם עם התסכול הרב שמסב הקושי להביא לידי מימוש את כוחות היצירה שלהם. "אנוש נותנת לנו פלטפורמה להביא את האמנות שלנו", מסבירה קאליש. "כולנו בהרכב לא יודעים לדחוף את עצמנו לבד. זה לא שאנחנו אוהבים להיות מתחת למטרייה הזו. זה מועדון שאף אחד לא רוצה להיות חבר בו. אבל אני מעדיפה לשיר שם, מלא לשיר בכלל. ברור שהיינו רוצים שלכל אחד תהיה קריירה מקצועית ולשם אנחנו מכוונים".

קאליש למשל החלה את דרכה בעולם השירה עוד כילדה קטנה בקיבוץ שבו גדלה. היא לקחה חלק במקהלות מקצועיות ושרה בכל מסגרת אפשרית. כשהייתה בתיכון, החלה לסבול מדיכאון. על אף הדיכאון, סיימה תיכון והתגייסה לשירות בתפקיד היחיד שיכלה להעלות על דעתה – זמרת בלהקה צבאית. "מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות זמרת. היה ברור לי שאני הולכת ללהקה צבאית. בלהקה היו לי הרבה קשיים. זה גרם לי להרגיש שאני לא מתאימה לתחום, כי אין לי עור של פיל, מרפקים וגב". קאליש ויתרה על החלום המוסיקלי שלה, דבר שרק הוסיף לתחושת התסכול וחוסר המימוש העצמי. בשנים הבאות סבלה קאליש מדיכאונות חוזרים ונשנים שכללו גם ניסיונות אובדניים ואשפוזים קצרים.

"החיים עם הדיכאון הם סבל מתמשך כל הזמן", היא מנסה להסביר את מה שעבר עליה. "תחושה של חוסר משמעות, חוסר טעם. קשה מאוד לתפקד ולא כל שכן לדבר עם אנשים. הביטחון העצמי יורד, חרדות מציפות ומסתגרים. התרופות עוזרות בעיקר נגד תסמינים פיזיים, אבל אין תרופה שתוציא אותך מהדיכאון. דיכאון הוא מחלה שלא נותנים לה את ה'רספקט' המגיע לה. אנשים לא מבינים מה ההבדל בין 'תקופה רעה' לבין דיכאון. דיכאון זה לא עצב. זה ייאוש מוחלט".

הפסיקו לארח

 כמו שקאליש מנסחת בפשטות נוקבת בשיר שביצעה עם ירמי קפלן – רובנו, איך נאמר, לא מתים על אנשים 'מבאסים'. חוסר הבנה של הקושי העצום שמלווה את הסובלים מדיכאון עלול להוביל לזילות של הבעיה הכל כך נפוצה הזו, ולציפייה מהמדוכא שיישר קו, יחייך קצת, יהיה כבר 'כמו כולם'.

"אני נופלת בין הכיסאות כי אני מתעתעת. גם את עצמי, גם את הסביבה וגם את המטפלים", מסבירה קאליש. "לא כל כך ברור מה הבעיה שלי. אני נראית בסדר, מצליחה בעבודה, אבל מתחת יש דיכאון. זה נוטה לבלבל אנשים". אפשר להאמין שיחד עם קאליש, עוד אלפים רבים של אנשים הסובלים מדיכאון 'נופלים בין הכיסאות'. מנסים להסתיר את כאב הלב המשתק שלהם. אולי זה השכן שלכם, הקולגה לעבודה או החבר ללימודים. אנשים שקמים ונופלים וקמים. ושוב נופלים. ואתם לא יודעים. 

"אנשים תמיד רצו לשנות אותי", אומרת קאליש בצער, "ואני כבדה. אני גם מאוד מבדרת ומצחיקה, אבל המהות שלי היא כבדה. אני לא בן אדם קליל. משפטים כמו אלה שכתבתי בשיר הם כאלה שאני שומעת מכל מיני כיוונים. אנשים מפחדים מדיכאון כי יש בזה משהו מדבק. התחושות הכלליות של חוסר המשמעות זה דברים שאנשים מתעסקים איתם בשוטף, ואף אחד לא כל כך רוצה להיות עצוב. אנשים רוצים לברוח מזה. בשיר אני דורשת מאנשים – אל תגידו לי איך להיות ומה להיות. זה גורם לי לרצות להסתתר, להתחבא מעולם שלא רוצה אותי כמו שאני. אני נוטה להסתגר בבית. זה מאפיין הרבה פגועי נפש. רוב המתמודדים והמשפחות מסתירים את זה. שמעתי אמא שסיפרה שכשהבן שלה חלה הם הפסיקו לארח, החביאו אותו בבית כי חששו שזה משהו שיזיק להם ולו. הדחייה מהחברה היא כל כך קשה, שיש מעין תחושה של 'בשביל מה להתאמץ בכלל?'. תחושה שאני לא מתאימה, שיש בי משהו לא שגרתי וקשה לעיכול".

ובאמת, במשך שנים ארוכות ניסתה קאליש להסתיר את הדיכאון שלה כדי להימנע מהדחייה החברתית שממנה כל כך פחדה. "במשך שנים ארוכות ניסיתי להסתיר מהסביבה את המצב שלי. זו משימה קצת בלתי אפשרית בחיי הקיבוץ. אולי אפשר להשוות את זה קצת לחברה הדתית. חששתי שאם יגלו איך אני מרגישה אני אהפוך לבדיחה, לבן אדם נלעג ונרדף. וזה מה שקרה בסוף. ניסיתי להתאבד בגיל 21, וכשאנשים גילו שהתאשפזתי הם דיברו על זה, והיחס אלי נהיה בעייתי. לא נתנו לי לעבוד בעבודות שרציתי, ניסו להתערב במערכות היחסים שלי. מי שבדיכאון הופך מוקצה. העניין הוא שלא מתעסקים במה באמת הבעיה שלך. זה שהתאשפזת זה פשוט אות קין".

בדרך אל הדיסק

למשמע הדברים האלה מסקרן לדעת איזו דרך עברה קאליש שהביאה אותה בסופו של דבר, בגיל 36, לעמוד על במה מול 700 צופים נלהבים ולשיר 'אל תגידו לי, אל תהיי כזו'? להכריז בלי מילים – יחד עם חבריה האמנים המתמודדים שעל הבמה – אני פגועה, ולפעמים כאובה, אבל אני גם יפה, ויצירתית, ושרה נהדר.

"בשלב מסוים זה השתנה. הפכתי את זה למעין מסע צלב", היא מסבירה. "היה לי מאוד חשוב, גם בשביל ההערכה העצמית שלי, להעביר את הבשורה, לשבור את הסטיגמה. היה חשוב לי שאנשים ידעו מה עובר עליי כדי לעשות להם מעין מבחן – האם הם יוכלו לעמוד בזה? אם אנשים יתרחקו ממני רק כי אני מתמודדת – עדיף שיעזבו כבר מההתחלה…".

לאחר שאשפזה את עצמה לתקופה ממושכת לפני ארבע שנים, בעקבות דיכאון עמוק במיוחד, חל שינוי בחייה של קאליש. "בעזרת מטפל שמלווה אותי, עשיתי ואני עדיין עושה שינוי אדיר בחיים. בגיל 32 התחלתי לחיות. לפני זה חייתי ליד החיים". אחרי שתים עשרה שנים של גלות מוזיקלית שגזרה על עצמה בעקבות הדיכאון, חזרה קאליש בשנים האחרונות לעסוק בדבר היחיד שנותן נופש לנפשה. היום היא כבר מתכוננת להקלטה של שיריה ומרשה לעצמה לפנטז על הוצאת דיסק. "המוזיקה בשבילי זו נקודת אור, משהו להיאחז בו, משהו שאפילו שווה לחיות בשבילו. מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. מקור כוח וסיפוק. זו מתנה אדירה שקיבלתי ואני רואה את עצמי בת מזל. כשאני לא מתעסקת במוזיקה אני מרגישה שאני מבזבזת את החיים שלי. בתקופה שהייתי נורא מדוכאת ואובדנית הייתי שומעת שיר ברדיו, הייתי נורא מתרגשת ואומרת לעצמי: 'וואלה, בשביל זה שווה לחיות'.

"מדובר ביוצרים אדירים שעושים מוזיקה בזכות ולא בחסד", מסכם ה'מנטור' רודנר את תהליך היצירה המשותף שלו עם חברי ההרכב, שבא אל שיאו המפואר במופע. "בחרנו את השירים ואת הקו המוזיקלי בקפידה. כל אחד הביא איתו את המטען שלו ליצירה שפשוט אי אפשר להתעלם ממנה. אני כבר מזמן שכחתי שהחבר'ה האלה באים מ'אנוש' למרות שזה מה שמפגיש בינינו. כל אחד מהם הגיע מרקע שונה ובשבילי זה יצר סוג של הכלה שאני לא מכיר. שכחתי את העובדה שהם מתמודדים עם פגיעה נפשית כי מבחינתי כולנו מתמודדים וחלקנו משוגעים – למשל אני. הם חיים לפעמים בממד שאני לא חי בו, הם מעניקים לי המון השראה. בכל אמן יש ניצוץ של שיגעון ואני בפירוש מרגיש את זה. המתמודדים נתנו לי זוויות והשראה שלא מקבלים במקומות אחרים".

בהדרן של סיום המופע עומדים שמונת חברי ההרכב על במה ושרים יחד עם רודנר את הלהיט משנות התשעים  'היי… מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי? שומע אותי?'. תחושה מחשמלת מתרוצצת באולם הגדול. הגבול שבין העומדים על הבמה לקהל המפזם מיטשטש. אדם פשוט שיושב בשורה העשירית רוצה לענות בצעקה על השאלות שהשיר משגר לחלל המעושן – כן, אני שומע אתכם ושומע את עצמי דרככם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012