איור: מנחם הלברשטט

 לא תמיד נותנים אנו את הדעת לפסוק האחרון בפרשתנו, המצווה על אהרון 'לכפר' ביום הכיפורים – על המזבח שבמשכן:

וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה
מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם
קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיי.

הרי יום הכיפורים נועד לכפר על חטאינו, ואם כן – מה 'חטאו' של המזבח? ומה התועלת ב'כפרה' עליו? בדברים הבאים נבקש להבהיר נקודה זו, אך תחילה נקדים לחדד מעט את הבנתנו את מהות החטא ואת השלכותיו.

החטא מוליד לא רק עונש אלא – ואולי עוד קודם לכן – אף טומאה. על אף שאנו מתקשים לעמוד על מהותה של טומאה זו, הרי שעצם נוכחותה מלמדת – שהחטא אינו רק דבר מכעיס את ה׳, אלא גם דבר בעל משמעות שלילית מצד עצמו. גם אילו לה׳ לא היה 'אכפת' מהחטא – עדיין הוא היה נושא ערך שלילי ופוגע, כדברי הרמב"ן בשער הגמול: "ועוד, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב 'ונטמאתם בם'… שהוא צריך מירוק מאותו עון, וליקדש וליטהר ממנו".

לאור הבהרה זו, נבקש לתת טעם להבחנה שבתורה בין חובתנו לכפר על חטאינו בכל השנה, ובין חובתנו לכפרה נוספת ביום הכיפורים. בעוד שבימות השנה הכפרה מביאה ל'סליחה', הרי שביום הכיפורים – הכפרה דווקא מביאה לידי 'טהרה'.

בכל מקום של קורבן ל'כפרת' ימות השנה, שבאה רק להשכיח את הכעס – מצינו דווקא לשון 'סליחה': וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ… ְאָשֵׁמוּ…וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן ונִסְלַח לָהֶם"; "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא..וְאָשֵׁם…וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ"; "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא…וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ…וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ" וכיו"ב.

אך לא כן ביום הכיפורים: בכפרה הבאה לסלק את טומאת החטא, לא מצינו לשון 'סליחה' כלל – אלא רק לשון 'טהרה' בלבד: "וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"; "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יי תִּטְהָרוּ".  אכן, לא בכדי נכתבה פרשת הכפרה של יום הכיפורים בספר ויקרא, בינות לפרשות 'מצורע' ו-'קדושים' – העוסקות בדיני טומאה, טהרה, וקדושה. גם כפרת יום הכיפורים בכלל אלה, ואף היא עוסקת בדיני הטומאה שהוליד החטא.

יוצא, אפוא, שהמילה 'כפרה' – נושאת כאן שני מובנים: האחד – 'כפרה' שמכסה על החטא ומעלימה את הכעס עליו, והשני – 'כפרה' שמטהרת מהחטא ומסלקת את טומאתו. על שני מובנים אלה, למדנו מדברי האבן עזרא ורש"י – החולקים בניהם בהבנת התוצאה המיוחלת, מהמנחות שיעקב שלח לעשיו אחיו: "כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו". האבן עזרא הבין שיעקב רצה למתן את הזעם של עשיו, ולהביא להסתרת הכעס – 'אכפרה: אכסה ואסתיר'. לעומת זאת, רש"י דווקא הבין, שיעקב רצה לסלק לגמרי את כעסו של עשיו – 'אכפרה: לשון קינוח והעברה'.

במהלך ימות השנה, ה'כפרה' שלנו על החטא מבקשת למתן ולמתק את הכעס שהוליד החטא – והיא רק 'מכסה' עליו, בעודו נוכח עדיין בטומאתו. אולם אחת בשנה, אנו נדרשים ל'כפרה' אחרת, המבקשת לסלק לגמרי את טומאת החטא השורה עלינו – ולנקות ו'לטהר' את תולדות החטא, הממשיכות להדהד על סביבותינו.

בתורה קיימת רגישות המיוחדת לטומאת החטא – הנובעת מקדושת משכן ה' בתוך מחנה ישראל: "וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם". נוכחות הטומאה של החטא עומדת בסתירה לבניין המשכן הקדוש – אשר בו ה' השרה שכינתו בקרב המחנה. על כן, התורה מרבה להזהיר אותנו מפני הסכנה הכרוכה בטומאה זו. בשבוע שעבר נדרשנו לסכנה המוחשית שהמיט חטא העגל, עד שמשה נאלץ לנטות את אוהל מועד מחוץ למחנה ישראל. לכן, לאחר בניית המשכן, נצטווינו להתרחק מקרבתו כדי להינצל מהסכנה הבאה מטומאה: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".

מכיוון שטומאת החטא היא דבר נוכח וממשי, הרי שסילוקה אף הוא מחייב אותנו לפעולה נוכחת ומוחשית. לדפוס פעולה שכזה, אנו עדים בפסוק האחרון שבפרשתנו ובעבודת יום הכיפורים – שבו נערך הליך ברור של מעין 'ניגוב' וניקוי של טומאת החטא מהמשכן והמחנה. פסוקי כפרת יום הכיפורים, המפורטים לא כאן אלא בחומש ויקרא, מתארים הליך של סילוק הדרגתי, מהמרכז כלפי חוץ – של טומאת החטא. כך, שלאחר שהכהן מסלק מעצמו את הטומאה, הוא פונה בשלב הראשון – לסלק את הטומאה מהקודש בלב המשכן, הכפרת ולפני הכפרת: "וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בשלב השני, הכהן יוצא לאחוריו, ובמהלכו מסלק את טומאת החטא מהמזבח: "וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יי וְכִפֶּר עָלָיו… וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בשלב השלישי, לאחר שהטומאה סולקה מעל המשכן, "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ" – הכהן מעלה את כל חטאי ישראל וטומאתם על ראש השעיר, המסלק אותם אל מחוץ למחנה: "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר". 

קל בעינינו לראות בחטאינו דבר שחלף ואיננו עוד. באמצעות בניית המשכן בפרשתנו, אנו מתוודעים לראשונה לחובת הכפרה – דווקא על המזבח. מושא כפרה זה מלמד אותנו כי למעשינו תולדות מוחשיות על הסובב אותנו. אמנם, האידנא איננו רגישים עוד לצדדיהם המרובים של דיני טומאה וטהרה, אך בפרשתנו אנו מתוודעים לטבעם הנוכח, וממנו נקיש גם לטבעם הנוכח של הטהרה והברכה. אחת בשנה, מתאפשרת התחלה חדשה לגמרי, לאסוף את כל הגרורות, אין ספור, שהולידו חטאי השנה – ולזכות להתקדש במשכן ה' בקרבנו.

matger@walla.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012