גשר צף על ים המלח / דוד שפרבר

 

 עבודות מוגמרות לצד רישומי הכנה וסקיצות המוצגים בתערוכת "מכבסת המלאכים" מספקים פרשנויות חדשות ליצירותיה השונות של האמנית סיגלית לנדאו. האמנות כברית מלח

סיגלית לנדאו, "מכבסת המלאכים, גלריה גבעון, תל אביב, אוצר: צחי חכמון

"מכבסת המלאכים", תערוכת יחיד של סיגלית לנדאו המוצגת כעת בגלריה גבעון, אינה מאופיינת במופע הראוותנות השכיח בתצוגות האמנית. התערוכה מציגה רישומים, תחריטים ועבודות במדיומים שונים על נייר לצד מיצב אחד ועבודת וידאו חדשה. למבקר מוצע שילוב יפה של עבודות מוגמרות לצד רישומי הכנה וסקיצות לעבודות וידאו ומיצבים. תצוגת רישומי ההכנה מהווה חלק משמעותי בתערוכה והרישומים מאזכרים עבודות מוכרות של האמנית. יחד עם זאת, העיצוב הלא מחייב שהם יוצרים נמנע מלקדש את המוצר הלא מוגמר ולתת לו משקל של יצירה שלמה. רישומי ההכנה נתלו סביב גלילים שנראים ממבט ראשון כעמודים התומכים בתקרת הגלריה, אך מבט בוחן מגלה שאלה לא מגיעים עד התקרה. בהשאלה, דומה שכך ראוי להתייחס לחלק נרחב מהחומרים המוצגים בתערוכה.

פצעים בים המלח

העבודה "Dead See" (2004) המוצגת בתערוכת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל היא ללא ספק אייקון של אמנות ישראלית. גם בהקשר רחב יותר זוהי יצירת מופת של וידאו-ארט עכשווי. העבודה צולמה ממנוף גבוה, וגופה של האמנית מופיע בה צף בין ספירלת אבטיחים בים המלח. כמה מהאבטיחים בקועים ובשרניותם האדומה מעלה על הדעת סטיגמטות המבצבצות בים של שלווה רוחנית, כמו גם את המתח בין מתיקות האבטיח למליחות הים. באחת העבודות המעניינות שבתערוכה (רישום פחם ופסטל על נייר, 2004) נראות דמויות שנוצרו במקור מעיסת עיתון יומי, כשהן מהלכות מקולפות עור על גדות ים המלח. אחת מהן אוכלת מהאבטיחים הפצועים.

 עבודה זו מזכירה את ההקשר האפוקליפטי שניתן ל-"Dead See" בשיח הפרשני הנפוץ. הסיפור המקראי של הפיכת הערים סדום ועמורה למרחבי גופרית ומלח מהדהד אף הוא בעבודה. ואכן, היצירה מוצגת כחלק מקבוצת עבודות שקשורות ליצירה "Dead See". בעבודת תצריב של אולטרסאונד (2006) מופיע עובָּר שמציע משמעות נוספת לאבטיחים האדומים והבשרניים שבעבודה, שמזכירים עתה פרי בטן השט בים רחמי.

שמות העבודות שנותנת לנדאו ליצירותיה מציעים אזכור וקצה חוט פרשני ולעתים הם משמשים חלק ממשי ומשמעותי מן העבודות עצמן. בניגוד למקובל, לא פעם שמות העבודות משתנים אצל לנדאו מתצוגה לתצוגה. לנדאו עוסקת רבות בצירופי מילים ומשחקי לשון (כמו בשם "Dead See"), ולא פעם עולים חיבורים היברידיים בין מיתוסים שונים. כך למשל קורה בעבודה "דוד ויוחנן (בית הערבה)" משנת 2006. עבודה זו מוצגת בחלל הכניסה של הגלריה, ומזכירה מעט עבודות של אברהם אופק מהעבר. לנדאו מכליאה כאן בין אהבת דוד ויהונתן התנ"כית לסצנת הטבלת ישו על ידי יוחנן במדבר. בעבודה מופיעים שני ראשים ליד מה שנראה כקצה ים המלח, מיקומו של קיבוץ בית הערבה. על פי המסורת הנוצרית הטביל יוחנן את ישו בירדן באזור זה.

 פנים במקרא

כאמור, עבודות שונות המוצגות בתערוכה מתחברות ישירות לסיפורי המקרא ולעיסוק הענֵף בהם באמנות הישראלית. לנדאו מגלה במרחב זה פנים חדשות, ומייצרת דימויים חדשים שמיתוספים למאגר  האיקונוגרפי של האמנות היהודית: תצריב אקווטינטה משנת 2006 מציג לידה טראומתית של יולדת המתבוססת בדמיה, ומרפרר ישירות לפיסול האיקוני של מנשה קדישמן. צורה איקונוגרפית חדשה ומפתיעה של "הגר וישמעאל" – תמה נפוצה באמנות הישראלית ובאמנות הפלשתינית כאחד – מופיעה בהיפוך מהדימוי השכיח של האם הנושאת את קרבנה – כאן דווקא ישמעאל נושא את אמו.

ציור נוסף משנת 2004 מכיל דימוי של דמות שרוב גופה מטושטש, כשהיא דוחפת אבן גדולה. המיצב שאליו מתקשרת העבודה נוצר בתחילה, בשנת 2005, מעיסת נייר שמצפה רשת לולים ומברזל המשמש לבנייה. מאוחר יותר היא נוצקה בברונזה וכעת היא מוצגת בגן האמנות על שם נתה במוזיאון תל אביב. גרסה נוספת של אותה עבודה נחצבה בשיש. הפסל שואב את מקורותיו האיקונוגרפיים מיצירות מופת מהעבר (רמברנדט, טיציאן, רודן ועוד), אך בה בעת נוגע בזיכרון הקולקטיבי שלנו. מדובר במטאפורה קיומית מרטיטה לעמידה על פי תהום, לתווך ולסף. בגרסה אחת של העבודה מופיעות שתי דמויות שנראות כגוללות אבן ענקית מעל פי באר.

באחת העבודות המוצגות בתערוכה מופיע רועה עם כבשים ("הרועה הנאמן") ולצדו דמות גוללת אבן שמחברת בין העבודה לסיפור יעקב, הרועים ורחל. בראותו את רחל, גלל יעקב את האבן מעל פי הבאר להשקות את צאן לבן אבי רחל. מהשוואת העבודות עולה כי מבעד לכאב האצור בעבודה, היא בעצם עוסקת באהבה. אהבת יעקב לרחל היא זו שנתנה לו את הכוח לגלול במו ידיו את האבן על פי הבאר.

 רישומי ההכנה שבתערוכה מגלים התפתחות והמשכיות בין הפרויקטים השונים של לנדאו: אחד הרישומים בסדרה חדשה העוסקת בגשר על ים המלח מחבר בין הפרויקט החדש לעבודות האבטיחים שנוצרו בים. בשניהם עושה לנדאו שימוש בחבל המחבר אובייקטים שונים הצפים בים המלח. בדומה לכך, רישום אחר המוצג בתערוכה מחבר בין ספירלת האבטיחים הקשורים זה לזה לבין עבודת וידאו חדשה יותר שהוצגה לאחרונה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה (2011, ובדומה לה גם במיצב של נעליים יצוקות בברונזה הניצבות במעגל וקשורות אלה באלה). בעבודה אחרונה זו, נראית ילדה תחת שולחן, שקושרת את שרוכי הנעלים של המבוגרים היושבים סביבו.

עבר אבוד

תחריט יפה המוצג בתערוכה מראה רחוב ובו דירה מרחפת באוויר שממנה יוצא צינור-מגלשה המשמש לפינוי חומרי בניין. העבודה הזאת מתחברת לאחד האובייקטים שהוצגו בתערוכה "חדר האוכל" (""The Dining Hall) שהוצגה בברלין (מכון לאמנות עכשווית, ברלין, 2007. אוצרת: גבריאל הורן) – היה זה פסל קטן עשוי עשרות יציקות קטנות של ברונזה ופליז ("בית יציקה (דיוקן)", 2007). המיצב נבנה כמודל של דירה שקרסה אל תוך צינור של מגלשה שמשמש לפינוי חומרי בניין. מעל הצינור נותרו שאריות החדר שקרס. מתחת לשאריות המבנה, בערימת פסולת הבניין שבמכולה, נערמו לצד מכונת כביסה, תנור ואמבטיה גם פריטים שנפסלו על-ידי בית-היציקה ליודאיקה "לנדאו" שבדרום תל-אביב, שם גם נוצרה העבודה.

החפצים שבתוך המכולה המיניאטורית שבתחתית הצינור נדמים כבעלי משמעות סימבולית וסנטימנטלית: מפתח, דלת, תנור ישן, מגן דוד. כל אלה מרכיבים יחד מעין דיוקן עצמי. דרך אלמנטים המוכרים ככלי יודאיקה (כגון אצבע לקריאת התורה) מתנתקת היצירה מעולם ההישרדות היומיומי ועוברת למימד של עבר אבוד. בגלל מידותיה הקטנות, מקבלת העבודה סטטוס של מעין עיטור ביתי מיניאטורי. אלא שבמקום להנעים לעין או להוות חלק מריטואל יהודי מסורתי, היא נותרת לכודה בזמן שבו נוכחים חורבן ומחסור.

 תהליך האמנות

הרבה מעבודותיה של לנדאו נוצרו בים המלח באינטראקציה עם מלח. למעשה, ים המלח הוא נושא שנוכח בעבודותיה של לנדאו מאז שנת 2003 בקביעות. לנדאו משרה אובייקטים שונים במי הים, והמלח המתגבש סביבם הופך אותם לאובייקטים פיוטיים.

מקבץ עבודות נוסף הוא כאמור תצוגת רישומי הכנה והדמיות מתהליך תכנון של גשר מלח צף בים המלח. הגשר מיועד לחבר בין הצד הישראלי לצד הירדני, ולנדאו עובדת עליו בשיתוף עם מרק מימרם, מהנדס גשרים מפאריס. בינתיים, באין פרטנרים ממשיים משני צידי הגבול שיאפשרו את מימוש הפרויקט הגרנדיוזי, הוא נותר בעיקרו רק בתחום הרעיון והמושג. הפרוגרמה לעבודה זו כאילו מסכמת את אמנות המלח רבת השנים של לנדאו, ומעלה בדמיון את המושג המקראי "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם" (במדבר יח, יט). כך נוסקת האמנות של לנדאו והופכת לקרבן מחבר, מרומם ומטהר – "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, יג).

 בחלל נפרד בקומה העליונה של הגלריה מוצגת עבודת וידאו פשוטה שבה נראית מכונת כביסה בפעולה ("חלון", 2012). בצדו השני של החלל מוזמנים המבקרים להכניס את ראשם לתוך אסלת עמידה אופיינית למזרח, נושא שלנדאו עסקה בו רבות (עבודה מסדרה זו פותחת את חלל האמנות הישראלית העכשווית בתערוכת "המוזיאון מציג את עצמו" במוזיאון תל אביב לאמנות). הראש הנתחב מוצא עצמו בחלל ניאון לבן, ממורק ונקי (רפרור למיצב דומה שהוצג בתוך קונטיינר אחסון בשנת 1996). שתי העבודות האלה מסכמות עיסוק רב שנים של האמנית במחזוריות, בתבניות מעגליות,  ביחס בין פנים לחוץ ובחיבורים בין היפה וה"גבוה" לבזוי, מוקצה ומלוכלך.

*

תערוכות הכוללות רישומי הכנה לצד עבודות מוגמרות נופלות לא פעם בפח הפֶטיש או המסחור, כביכול מניחות שכל שרבוט של אמן נחשב ראוי לתצוגה, או גרוע מכך מכוונות למקסם רווחים, גם על חשבון איכות המוצר. כוחה של התערוכה "מכבסת המלאכים" טמון בכך שהיא מצליחה להעמיק בהבנת מעשה האמנות ולגלות תכנים סמויים ופרשנויות חדשות לעבודותיה המוכרות מאוד של לנדאו.

תודות מקרב לב לצחי מזומן על עריכת הכתבה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

 

פורסמה ב-1 במרץ 2012, ב-גיליון תצווה (זכור) תשע"ב - 760 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: