קירב את כלתו מאוד / אבישר הר שפי

 

 בהגות החסידית האישה נתפסת כמכשול העלול להסיט את הגבר מדבקותו. הסיפור על הקשר בין המגיד ממזריטש לכלתו חושף תמונה שונה, שבמרכזה אישה הזוכה לחזיונות עליונים ומשמשת כאדמו"רית

איור: שי צ'רקה

בספרות העיון החסידית כמעט אין בנמצא התייחסות אל האישה הממשית, האישה 'כפשוטה'. במקרה שמוזכרת אישה, אין היא מובאת על דרך כלל אלא כסמל או משל. גם כאשר מדובר עליה היא נתפסת בדרך כלל כמכשול, כגורם מרכזי היכול להסיט את האדם מעבודת ה' התמידית ומדבקותו. בספרות החסידית ניתן למצוא עצות שונות כיצד ניתן לגבור על מכשול זה. הנה דברי המגיד ממזריטש: 

ויאהוב את אשתו כמו שאוהב את התפילין בלבד שאוהב רק בשביל מצות ה', ולא יהרהר אחריה, כי היא רק כמשל אחד נוסע ליום השוק ואי אפשר ליסע רק עם הסוס, וכי בשביל זה יאהב את הסוס? יש שטות גדול מזה? כך בעולם הזה צריך לאדם אישה בשביל עבודת הבורא לזכות לעולם הבא, ואם יניח עסקיו ויהרהר אחריה יש שטות גדול מזה? (ספר צוואת הריב"ש, הנהגות ישרות, ב).

אצל תלמידיו של המגיד אנו אף מוצאים הדרכה האומרת שבזמן הזיווג יחשוב על המצווה בלבד "ולא ידע כלל שהוא עם אשתו". על פי דעה זו ידיעתו של אדם את חווה אשתו נחשבת לחטא חמור:

וזה הוא והאדם ידע את חוה אשתו, רוצה לומר שהיה נותן דעתו וידע שהיא אשתו אז בשעת תשמיש, ולכן: ותהר ותלד את קין, כדאיתא בזוהר, קינא דמסאבותא (נועם אלימלך).

הדרכות מעין אלו ממשיכות להדהד בתורות החסידיות אף בדורות מאוחרים יותר. נביא לשם הדוגמה פסקה משל ר' צבי אלימלך מדינוב (בעל ה'בני יששכר'):

דהנה אברהם אבינו היה מתבונן בה [בשרה] תמיד והיה יודע שהיא יפת תואר, אבל לא היה נודע אצלו מחמת גודל קדושתו לא היה מבין שום חילוק בין הידור מצוה הלזו בין הידור מצוה אחרת, והיה הדבר אצלו כמו שארי מצות, ושמצוה להדר יותר אתרוג נאה ביותר, תפלין נאים וכיוצא. וזה כונת התורה ביעקב אבינו שמשמיענו שהיה חפץ ברחל מחמת שהיתה יפת תואר, שהיה מהדר אחר הדור מצוה משום זה אלי ואנוהו (שמות טו ב) התנאה לפניו במצות (שבת קל"ג ע"ב)… וזה שמשמיענו בתורה (בראשית כט יא) וישק יעקב לרחל, אשר כל הרואה משתומם על זה. אך משמיענו התורה בזה שיעקב אבינו מגודל [קדושתו] לא היה מבין שיש בזה מן התעוב לאנשי עולם, רק היה מנשק חפץ של מצוה לעין כל (ר' צבי אלימלך מדינוב, אגרא דכלה, דף פח/ב – דף פט/א).

היטיבה לראות יותר מהם

לעומת זאת, עולם הסיפורת החסידית נותן לנו לעיתים חלונות הצצה – מעטים אך איכותיים – המשקפים גם אופנים אחרים של יחס אל האישה וזוגיות ממין שונה בעולמה של החסידות. אחד מסיפורים אלו, המופיע בספר הסיפורת החסידית הראשון והמכונן- שבחי הבעש"ט – הנו סיפורה של גיטל, אשת ר' אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש. חלקו הראשון של הסיפור, שאיננו מובא כאן, מתאר את מעשה השידוכין. אנו נצטרף אל הסיפור החל מחלקו השני, המתאר את ההתרחשויות שלאחר החתונה: 

והרב (המגיד ממזריטש) קירב את כלתו מאוד,

ויהי היום ותחלום והנה נכנסה לטרקלין גדולים ושם יושבים סנהדרין זקנים ונשואי פנים ויבקשו ליקח את בעלה (ר' אברהם המלאך בנו של המגיד) ממנה

ותצעק לפניהם ותטעון כמה טענות לפני הבית-דין ותיקץ והנה חלום, אבל לא סיפרה לשום אדם והגם כי הייתה בבית הרב לא סיפרה לו.

ויהי בלילה השנית ותחלום גם כן הנזכר ולא סיפרה דבר.

ובלילה השלישית חלמה גם כן כנ"ל והיא טענה הרבה לפניהם עד שלבסוף אמרו לה ראי מפני שטענותיך נכוחות מאוד לכן נותנים אותו לך במתנה על שתים עשרה שנים.

ולמחרתו כשבאה אל הרב בבוקר נתן לה הרב גודל תשואות חן ויברך אותה עבור טענותיה הנכוחות אשר האריכו זמנו י"ב שנה וכן עלתה לו.

ויהי אחר כמה שנים עלה הרב (המגיד ממזריטש) לשמים ושבק חיים לכל חי, ועם כל זה בכל צרתם או איזה דבר המצטרך היה נגלה הרב בחלום אליה והיה מצווה לה מה לעשות.

פעם אחת בליל ו' בא חלום אליה ואמר תאמר לבעליך או שיחליף דירתו בדירתך או על כל פנים יעמיד הספרים שלו בחדר שלך.

ובבוקר אמרה לבעלה ולא השגיח על זה ואמר למה לא אמר לי ואמר לך.

ובעוונותינו הרבים נשרף חדרו עם הספרים בלילה.

ויהי אחרי זה נסע הרב מו"ה אברהם על המדינה ובבואו לק"ק חוואסטוב קיבלו אותו בכבוד גדול וקבלו אותו לרב ונתנו לו פסיקת דמים [=משכורת] ושלחו שליח אחר אשתו שתבוא גם כן לשם על ימים נוראים.

ויהי בבואם בא הרב המגיד בחלום אליה ויאמר לה לא תיסע על הפורין [=העגלות] האלו לק"ק חוואסטוב.

ויהי בבוקר ותמאן ליסע והיה רעש גדול בין הצדיקים מורינו משולם זוסיה ומורינו יהודה ליב כהן כי רצונם היה שתיסע לשם למלאות רצון הצדיק אבל היא לא השגיחה עליהם.

ולא ארכו הימים עד שבעוונותינו הרבים נגנז ארון א-להים שם בק"ק הנ"ל ושלחו שליח לק"ק האניפולי ונתביישו הצדיקים ממנה אשר האשה היטיבה לראות יותר מהם, אבל הם הסתירו הדבר ממנה רק גילו הדבר לבנה הרב מוהר"ר שלום שהיה קטן כדי שיאמר קדיש באופן שלא יגלה לאמו.

אבל היא מרוב חכמתה נפלא בעיניה על זריזות בנה לקום בבוקר השכם לילך לביהכנ"ס מה שלא היה רגיל בזה. והיה כאשר הלכה מבית הכנסת, סמכה את עצמה לכותל ביהמ"ד לשמוע אם אומר בנה קדיש יתום, אבל לא עמדה על בירור הדברים עד שאחר התפילה פיתתה את בנה בדברים ותאמר מה אתה מסתיר את דבריך הלא שמעתי מאחורי הכותל איך שאמרת קדיש יתום, עד שהוכרח לגלות האמת.

ותתאבל על בעלה ואחרי עבור שבעת ימי אבלות נסעה לק"ק חוואסטוב לקבל עזבון בעלה. ויהי בבואה לשם קיבלו אותה בכבוד גדול ולכבודה עשו בשבת זו סעודה באכסניה שלה ואכלו כל אנ"ש שם לכבודה בכדי לנחמה מעט אבל היא לא קיבלה תנחומין.

ויהי בסעודה השלישית נתאספו לשם כמעט כל אנשי העיר וישוררו זמירות כנהוג והיא במר נפשה ישבה נעצבת על מיטה כבודה עם אשת הבעה"ב ותנמנם ותחלום והנה טרקלין גדולים נאים ומהודרים ותפתח פתח אחד ויבוא בעלה הרב מורינו אברהם לבית מאיר כשמש בצהריים שמח מאוד, ואחריו נכנסו כמה זקנים נשואי פנים ויאמר להם רבותי שבו, וישבו סביב לשולחן, ויאמר הנה זוגתי תחיה יש לה תרעומת עלי על כמה דברים שנהגתי בפרישות יתירה והדין עמה ואני מבקש ממנה מחילה לפניכם.

ותאמר מחול לך בלב שלם.

ויאמר עוד לפניהם הנה התורה התירה שתנשא לבעל אחר ובפרט שהיא ילדה, בת כ"ד שנה, ולא אוכל למנוע אותה, אבל אם תסכים שלא להנשא לאחר אזי כל מחסורה עלי ובניה בוודאי קודם שתבוא לביתה יהיה לכל אחד מעמד טוב, ותיקץ.

ומייד פניה הנזעמים לא היה לה עוד כי נתנחמה מדבריו, ויהי כבואה לביתה מיד נזדמנו לה שידוכים לבניה ולבנותיה וה' שלח ברכה במעשה ידה ונתפרנסה בכבוד מן החנות שהיה לה באופן שלא חסר לה מכל הצטרכותה, ובעת הצורך היה נגלה חותנה הרב אליה להגיד לה מה תעשה בסיפור זה עסקה לראשונה רבקה דביר-גולדברג במאמרה 'קולו של מעיין תת-קרקעי' : דמותה של אישה מבעד לסיפור החסידי, מחקרי ירושלים בפולקלור י"א).

נותנים לך במתנה

 שתי הדמויות העומדות במרכזו של הסיפור הנן ר' אברהם המלאך ואשתו. אם ננסה לבחון את דמויותיהם כפי שהן מצוירות לאורכו של הסיפור נבחין כי האישה מוצגת כבעלת קשר קרוב למגיד, רואה חזונות מעולמות עליונים ומצילה את ר' אברהם. יחד עם זאת היא בעלת חנות ודואגת לפרנסה ולילדים.

ר' אברהם לעומתה מיוצג בסיפור באמצעות ספריו, ודרכו מוצגת בסופו של הסיפור כדרך של "פרישות יתרה". בעוד האישה פועלת במרחבי הארץ והשמים כאחד, ר' אברהם כשמו כן הוא, 'מלאך'. במוקדו של הסיפור עומדת מערכת היחסים שבין שתי הדמויות, וננסה לעקוב אחריה שלב אחר שלב:

חלקו הראשון של הסיפור מספר על שיג ושיח של האישה עם בית דין של מעלה שבו היא מצילה את בעלה ממוות, ונותנים לה אותו במתנה לשתים עשרה שנה. נראה שמספר השנים איננו מקרי והוא רומז לזמן שעליו מספרת הגמרא בכתובות (סב ע"ב) שהיה ניתן לתלמידי החכמים לפרוש מנשותיהם לטובת לימוד התורה (כבסיפור ר' עקיבא ובת כלבא שבוע). כאן לעומת זאת נותנים אותו לה במתנה לשתים עשרה שנים.

אולי אף בגזרת המוות על ר' אברהם שנראתה לאשתו בחלום מצוי רמז לכך שהוא אינו מסוגל לקיים מערכת זוגית, שכן אשתו הראשונה מתה זה מכבר, וכאן מיד כאשר הוא נישא בשנית הוא עצמו עומד למות. מי שבכל זאת משאירה אותו בחיים היא אשתו שמאוד חפצה בו בארץ, ולא נותנת לו לפרוח כמלאך לשמים. 

לאחר מכן אנו שומעים על גילויים שמימיים נוספים שלהם זכתה אשת ר' אברהם. ראשית, המגיד שהיה נגלה אליה בחלום לאחר מותו, ושנית – החלום שחלמה ביום שישי. חלום זה אף מעמת אותה עם ר' אברהם שעד כה לא סופר על אודותיו בסיפור זה, אך מסיפורים קודמים המצויים בחטיבת הסיפורים על ר' אברהם בשבחי הבעש"ט, וכן מסופו של סיפור זה שבו הוא עצמו מתאר את התנהגותו כ'פרישות יתרה', אנו מכירים אותו כאיש א-לוהים קדוש, פרוש ומעורר יראה, ועל כן נתכנה 'המלאך'.

בחלום שחלמה מעביר המגיד מסר אל בנו שיעבור מדירתו לדירתה או לפחות שיעביר את ספריו לחדרה. מה פירושו של החלום? נראה שדירתו המובדלת מדירתה מייצגת את מרחב הפרישות וההתבודדות של ר' אברהם ה'מלאך' וכך גם ספריו המהווים מטונימיה ללימודו הפרוש.

צריך לשים לב לזמן התרחשותו של החלום – יום שישי בלילה, זמן עונתם של תלמידי החכמים, הזמן שבו הם מצווים להימצא עם נשותיהם. בזמן זה, כאשר היעדרותו של ר' אברהם כה נוכחת, מתגלה המגיד לכלתו ומצווה דרכה לר' אברהם לעבור לדירתה של אשתו או לפחות להעביר את ספריו, המייצגים כאמור את עולם הלימוד שלו – שבתפיסתו שייך רק לו ורחוק כמטחווי קשת מן האישה – לחדרה שלה.

אך ר' אברהם לא רק פרוש מאשתו אלא אף לא נותן אמון בכך שהיא זוכה למראות עליונים שבתפיסת עולמו נובעים מפרישות וקדושה (כפי שראינו, האישה מייצגת על דרך כלל את עולם ה'חוץ' שאיננו קשור אל הקדושה. יחס זה מקבל ביטוי אף בהמשכו של הסיפור, כאשר הצדיקים ר' זושא ור' יהודה ליב מתביישים מכך שהיא היטיבה לראות מהם) – ובשל כך נשרפים ספריו.

ניתן לסכם אם כן את מערכת היחסים ביניהם המוצגת בסיפור כחד כיוונית: מצד אחד עומדים דאגתה של האישה לר' אברהם ורצונה בקשר עמו ומצד שני עומדים פרישותו הגמורה, חוסר הכרתו בחלקה החשוב בעולמו וזלזול בעולמה הרוחני.

על פי המפתח שהצענו נראה כי שריפת ספריו באה ללמד את ר' אברהם שעולם הקדושה שהם מייצגים איננו יכול להתקיים בצורה פרושה ומנותקת (ואולי השריפה גם מרמזת כי יש לו קיום שמימי, מלאכי, כאותיות הפורחות למעלה – אך לא קיום ארצי). אם ניזכר בחלקו הראשון של הסיפור, אשתו היא שנתנה לר' אברהם את הקיום בארץ, אך הוא לא מסוגל לקבל זאת ואף מזלזל ביכולותיה הרוחניות. שריפת הספרים באה ללמדו שבלעדיה הוא ועולמו חסרי קיום.

תיקון שלאחר המוות

לאחר מותו של ר' אברהם נוסעת אשתו לעירו על מנת לקבל את עזבונו ומתקבלת שם כאדמו"רית – כולם באים לסעוד עמה באכסניה שלה – אך אף על פי כן היא מסרבת לקבל תנחומים. בסעודה שלישית, כאשר החסידים מגיעים אליה, יושבים ומשוררים זמירות, נגלה אליה ר' אברהם ורק בעקבות דבריו היא מסכימה להתנחם.

אם נבחן את דבריו של ר' אברהם שלבסוף ניחמוה, הוא פותח אותם בכך שהוא מקבל את תרעומתה המוצדקת של אשתו על כך שנהג בפרישות יתרה ומבקש מחילה בפני בית-דין. לאחר שהיא מוחלת לו הוא מבקש ממנה לפנים משורת הדין שלא תינשא לאחר, ומבטיח לה שאם תנהג כך הוא ידאג לכל מחסורה. היא מסכימה לכך והסיפור מסתיים בכך שמיד בחזרתה לביתה נזדמנו לה שידוכין לכל בניה וגם התפרנסה ברווח מן החנות שהייתה ברשותה. 

מה פשר בקשתו המשונה של ר' אברהם? מדוע בתחילה מיאנה להינחם ומה בדבריו מנחם אותה על אף שהסכימה לא להינשא מעתה? נדמה שבתחילה היא איננה מתנחמת משום שהיא מרגישה שהמעגל לא נסגר, שהקשר ביניהם נחתך באיבו ולא נשלם, שדאגתה לר' אברהם והקשר החזק שקשרה עמו עוד בהיותה ילדה לא זכו לכל מענה מצדו. בתוך חוסר הנחמה הזאת מופיע ר' אברהם וסוף סוף מבקש את הקרבה אליה. ראשית, הוא מבקש ממנה מחילה על הנתק מצדו, ובפעם הראשונה הוא מכיר בכך שפרישותו היתרה היוותה חטא. אך לא זו בלבד, הוא מבקש גם שלא תינשא לאחר. ניתן לדמיין כיצד היא מרגישה את עוצמת רצונו בה, המהולה אפילו בקנאה שהוא מקנא לה. אולי בפעם הראשונה היא מרגישה עתה שהרצון בקשר איננו חד כיווני.

בנוסף, בהתחייבותו בפניה לדאוג לילדים ולפרנסתה – דאגה שהוא היה כל כך רחוק ממנה בחייו – היא מרגישה את נכונותו לנשיאה משותפת בעול העומדת בניגוד גמור למערכת היחסים ששררה ביניהם עד כה. עתה הוא נכון לשיתוף מלא. הסיפור מציג, אם כן, את ר' אברהם כמקבל על עצמו לתקן את מה שחיסר בחייו. גם בקשתו שלא תינשא לאחר יכולה להיות מובנת עתה לא רק כקנאה לה אלא כבקשת ההזדמנות לתיקון שלאחר המוות.

אם נשוב עתה אל המקורות שעִמם פתחנו, נדמה כי ר' אברהם מייצג בחייו נאמנה את הדרך המותווית במקורות אלו, של ריכוז מוחלט בקדושה תוך התעלמות מן האישה הממשית. הסיפור מתחיל מנקודת מוצא זו, אך מוביל את המלאך, ויחד עמו את קוראיו, לנקודת מבט שונה לחלוטין.

חדר משלה

אך אולי קיים סוף שונה לסיפור. חברי נתנאל לדרברג הפנה אותי למסורת חסידית המספרת שלאחר מותו של המלאך הפקידה גיטל את ילדיה לאימוץ אצל אחד או שניים מצדיקי הדור, חבריו של המלאך, והצטרפה לקבוצת החסידים שעלתה באותן השנים לארץ ישראל (ראו דוד אסף, דרך המלכות, עמ' 61-60). מסורת זו לוטה בערפל אך אם נקבלה ונצרף אותה אל הסיפור שקראנו, שאותו מספרת גיטל עצמה, יועבר הדגש מן הזוגיות לעבר עצמאותה הרוחנית.

גיטל מצטיירת בסיפור כאישה חכמה ובעלת יכולת רוחנית מפותחת אשר רק מעט ממנה התממש בחיי בעלה, כאשר עול הילדים והפרנסה היה מוטל על כתפיה. עתה, לאחר מות בעלה, מתבצעים חילופי תפקידים. הוא נוטל על עצמו את הדאגה לילדים ולפרנסה, והיא יכולה לעלות לרגל ולחיות חיי 'מלאך' במקום הקודש. אם נקרא כך את הסיפור, רצונה העמוק לא היה בהעברת ספריו של בעלה לחדרה, אלא ב'חדר משלה'.    

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בפברואר 2012, ב-גיליון תרומה תשע"ב - 759 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אבישר, יישר כח על המאמר!

    הערה קטנה:
    בציטוט הסיפור משבחי הבעש"ט נאמר: "פעם אחת בליל ו' בא חלום אליה.."
    על סמך זה פיתחת את הרעיון הבא: "צריך לשים לב לזמן התרחשותו של החלום – יום שישי בלילה, זמן עונתם של תלמידי החכמים, הזמן שבו הם מצווים להימצא עם נשותיהם. בזמן זה, כאשר היעדרותו של ר' אברהם כה נוכחת, מתגלה המגיד לכלתו ומצווה דרכה לר' אברהם לעבור לדירתה של אשתו או לפחות להעביר את ספריו, המייצגים כאמור את עולם הלימוד שלו – שבתפיסתו שייך רק לו ורחוק כמטחווי קשת מן האישה – לחדרה שלה."

    הרעיון יפה, אך לעניות דעתי ליל ו' זהו יום חמישי בלילה ולא יום שישי בלילה. יום שישי בלילה נקרא ליל שבת או ערב שבת. כיון שהיום מתחיל בלילה, לעולם הלילה שיתייחס ליום מסוים יהיה זה שלפניו, ולפיכך ליל שישי הוא יום חמישי בלילה.
    כמו כן, בסוגיא בבבלי אשר אליה רמזת בענין זמן עונתם של ת"ח נאמר כך: "עונה של תלמידי חכמים אימת? אמר רב יהודה אמר שמואל: מע"ש לע"ש. אשר פריו יתן בעתו (תהלים א') – אמר רב יהודה, ואיתימא רב הונא, ואיתימא רב נחמן: זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש" (בבלי כתובות ס"ב ע"ב). כלומר, גם במקור אליו רמזת נאמר ערב שבת ולא ליל שישי.
    משום כך, קיימת לדעתי בעיה ברעיון זה.
    כמובן שאין בכך פגימה בשאר המאמר שהיה מעניין ומשמעותי. יישר כח!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: