לשמור על ניצוצות הקדושה / שלום רוזנברג

 

עיקרון ביהדות הוא שאת הערכים הישנים לא קוברים בהיסטוריה אלא ממשיכים לגדול איתם. יש גם ישן שהוא אסור מן התורה 

איור של אילזה קנטור מתוך 'בא אלי פרפר נחמד'

בפרשת 'תרומה' מצווים אנו לעשות שולחן שעליו יינתן "לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד". המשנה במסכת מנחות (יא, ז) מתארת את הטקס שבו היו מדי שבת בשבתו מחליפים את הלחמים בחדשים. קטע קטן בטקס חשוב לנו כאן: "שני שולחנות היו באולם מבפנים… אחד של שיש ואחד של זהב. על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו", לפני שמעבירים אותו לשולחן "של זהב מבפנים [בהיכל] שעליו לחם הפנים תמיד". כשהגיע הזמן להסיר את הלחם מוציאים אותו אך לא מניחים אותו על שולחן השיש, אלא על שולחן העזר השני, שולחן של זהב, היות שהוא היה מונח קודם על שולחן של זהב, "שמעלין בקודש ולא מורידין".

באחד משיעוריו התלמודיים, "דגם העולם המערבי" (בספרו 'מעבר לפסוק', עמ' 40), דן עמנואל לוינס בסוגיה זאת ו"דורש" את הביטוי שלפנינו: "מעלין בקודש ולא מורידין". מאחורי ההוראה לסדרים מסוימים בענייני המקדש יש לדבריו בעיקרון זה תוכן עמוק יותר. הוא מתייחס לערכים בכלל. נבין יותר טוב את דבריו על רקע גישה המאפיינת את העולם המערבי ושכנגדה הוא מתפלמס. העולם המודרני מושפע ממה שאכנה בעקבות קארל פופר "היסטוריזם" (להבדיל מהיסטוריציזם). הגישה הזאת טוענת שכל ערך המדריך את חיינו אינו אלא תוצאה של הנסיבות ההיסטוריות של התקופה שבה הוא הופיע. מכאן ניתן להסיק שכאשר ההיסטוריה משתנה הערך הזה מאבד את משמעותו וכמובן כל תוקף. הוא מתיישן כאחד מאביזרי המחשב, ויעניין מאז רק את האספן או ההיסטוריון של הטכנולוגיה. ההיסטוריה פוסקת: אין ערכים מוחלטים, הם יחסיים, יש להם תאריך תפוגה.

יצר הרע מודרני

בני אדם בונים מקדשים בחלל. היהדות בנתה מקדשים בזמן, 'מקראי קודש' – גוון נוסף של 'קדושה' שניצוצות ממנה חלים על ערכים. בלשונו של לוינס: "לא הכול בהיסטוריה הוא באמת היסטוריה". יש ערכים שאינם תלויי היסטוריה. אמנם כן, הם מתגלים ברגע מסוים בהיסטוריה, אבל הם אינם "מתים" בעקבות שינויי ההיסטוריה – בין אם מדובר בהיסטוריה הפוליטית, החברתית והכלכלית, בין אם מדובר בהיסטוריה התרבותית והרוחנית. האם הם לא מתיישנים? כן, אבל בלשונו של לוינס, "זוהי פדגוגיה: לעולם לא להנמיך את מה שגבוה… תמיד לראות בערך המתיישן את מה שמגביה אותו", שמעלין בקודש ולא מורידין".

אין כאן שמרנות אבסולוטית, כאילו הזמן קפא. יש כאן דרך ארץ בפני אותם רגעי התגלות של העבר, שבהם אנו תופסים משהו שצריך לגדול איתנו. אסור לנו להחריב את הערכים רק מפני שהם עתיקים וישנים. לפנינו יצר הרע מודרני, שלו נכנעים העולם הקפיטליסטי והעולם הקומוניסטי גם יחד. האינטרנציונל שר "עולם ישן עדי יסוד נחרימה… את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול – מחר הכול". ואכן, ל"נחרימה" או ל"נחריבה" היינו עדים. את ה"מחר הכול" שבעקבות האוטופיה החדשה לא ראינו.

אולי יהיה קל יותר לתפוס את משמעות הבעיה שלפנינו לא בהכרזות הגדולות אלא בדוגמאות היומיומיות והקטנות. ניסיון "מבורך" שהיה מיועד לבנות דגם חדש של אנושות ומשפחה התגשם בקיבוצים, בלינה המשותפת בבתי הילדים. היא "שחררה" את ההורים ויצרה גן-עדן לילדים גם יחד, בפעולת אנטי-הפרטה מופלאה. אוטופיה? יותר מביוגרפיה אחת מעידות על הבעיות והטראומות הקשות שבעקבות השינוי. כנראה שבלינה המשפחתית ובקרבה להורים יש ניצוץ של קדושה. אמנם כן, יש קשיים במשפחה הקלאסית. אולם "מעלין בקודש ולא מורידין" פירושו שיש לתקן ולא לחלן, לחלל או להרוס.

הדרך השלישית

שתי אלטרנטיבות בעולמנו היהודי. האחת שרה "עולם ישן עדי יסוד נחרימה", השנייה קובעת בצורה קוטבית: "חדש אסור מן התורה". בין שתי הסיסמאות שרטט הראי"ה קוק דרך שלישית: "הישן יתחדש, החדש יתקדש" (אגרות הראיה, קסד, ח"א עמ' ריד). מן הראוי לדייק, לא כל ישן ולא כל חדש. לא כל חדש אסור מן התורה, אך גם לא כל ישן יתחדש. בכל מקום עלינו לאתר את ניצוצות הקדושה ולשמור עליהם. מעתה עלינו לחזור לקביעה החז"לית לפי הראי"ה. "מעלין בקודש" היא דרישה לעלייה מתמדת, "להשתלמות תמידית, אפילו בדברים הישנים שכבר קלטה האוזן יפה". אנו חייבים להמשיך ולקרוא את הישן ולגלות בו כל פעם רבדים חדשים. זהו אחד הרבדים שבחידושי התורה. לפי רבי צבי אלימלך מדינוב זוהי הבקשה שב"נעשה ונשמע": "נעשה כעת המוטל עלינו, ונשמע בכל פעם מוצא שפתיך. וה' יתברך מילא רצונם שבכל פעם שומעים דבר חדש מדברי א-להים חיים מה שמולידים חכמי הדור, והן המה דברי א-להים ממש" (אגרא דכלה רא ע"ב).

מעתה חייבים אנו להבין את מלוא משמעותו של חזונו של הראי"ה. לא מעט חידושי-סינתזות הופיעו ביהדות המודרנית: תורה עם דרך ארץ, תורה ומדע וכדומה. על פי רוב הם נשארו שוליים כי נתפסו כ"חדש האסור מן התורה". חידושו של הראי"ה היה מעבר לזה. החזרה לארץ פירושה לא מזיגה אינטלקטואלית אלא סינתזה של תורה וחיים, מרד בגלות ופיתוח האישיות על כל גווניה. ארשה לעצמי לחזור על הדברים שהראי"ה שמע ממרום (אגרת קמו, ח"א עמ' קמה): "התנועה החיה… חדוות החיים ואומץ הלב, הרחבת הדעת וגאות הלאום… לא יכולה לשאת את הגו הכפוף, את הפנים הצמוקות והעצובות… את העיניים התועות המראות ייאוש ושנאת החיים, ההלבשה הזרה המזרחית, כשהיא מצטרפת עוד עם איזה דכדוך של עניות". עברו יותר ממאה שנים מאז שהדברים נכתבו, פרטים השתנו, ולמרות זאת יש כאן קביעה אקטואלית. יש ישן שהוא אסור מן התורה. הגלות, אל ניתן לה לעלות ארצה. "מעלין בקודש ולא מורידין".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בפברואר 2012, ב-גיליון תרומה תשע"ב - 759, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: