להתבגר עם המשפחה / ליאור אבנרי

 

עיון מעמיק באגדה על אודות חכמים שסימאו את יצר המין חושף את המחיר שמשלם המתבגר בעקבות הוצאת היצר מחוץ לתא המשפחתי. החזרת ההורים לתמונה עשויה לתקן את המצב   

הכתוב בנחמיה (פרקים ח-ט) מתאר את אירועי חודש תשרי הסמוכים לעליית עזרא, אירועים שנעו בין צער ושמחה – גילוי מחודש של תורת משה, חזרה בתשובה, חגיגת החגים, וידויים והשתחוויות. בכ"ד בחודש, יום לאחר חג הסוכות, נאספים בני ישראל לקריאה נוספת בתורת ה'. על דוכן הלווים עולים ראשי בית אבות הלווים וקוראים אל העם לברכה ותפילה, אך לפני כן מקדים הפסוק ואומר: "ויעזקו בקול גדול אל ה' א-לוהיהם". זעקתם הלא מבוארת של הלווים בעת שיבת ציון המשיכה והדהדה באוזני האמוראים, ואלה הוסיפו עוד נדבך על גבי פשט האירוע וסיפרו את הסיפור שמאחורי הזעקה.

הגמרא ביומא (סט ע"ב) מספרת כיצד הצליחה ההנהגה לשחרר את העם מהמשיכה הפנימית לעבודה הזרה שבעטיה גלו ישראל מאדמתם. התיאור מפורט וניתן לחוש באמביוולנטיות שסביב המהלך הקיצוני. לענייננו נתרכז בהמשך הגמרא – הסיפור על כוח המין (בתרגום):

אמרו (חכמים): מכיוון שזו עת רצון (שניתן בידינו יצר העבודה הזרה) נבקש רחמים גם על יצר העבירה (יצר העריות, כוח המין). עוררו רחמים ונמסר בידיהם.

אמר להם (הנביא זכריה): ראו, שאם תהרגו אותו יתכלה העולם!

אסרוהו שלושה ימים – וחיפשו ביצה בת יומה בכל ארץ ישראל ולא נמצאה.

אמרו: "כיצד נעשה? אם נהרוג אותו- יתכלה העולם. נבקש רחמים על חציו (שיישאר רק חצי מכוחו) – חצי בשמים לא נותנים".

סימאו את עינו ועזבוהו. והועיל הדבר שלא יתגרה אדם בקרובותיו.

ההנהגה הרוחנית מעוניינת לנצל את המעמד ההיסטורי שבו השתחרר העם מכבליו הבלתי נראים של כוח העבודה הזרה לטובת שחרור מנטל נוסף – המשיכה המינית. כמו "יצרא דעבודה זרה" כך "יצרא דעריות" הוביל את העם אל החורבן, וכמו "יצרא דעבודה זרה" כך גם "יצרא דעריות" מטלטל את האדם: הוא מעמת אותו עם חוסר שליטה, מעלה אנרגיה רבת עוצמה שלעתים מגחיכה את האתיקה ואת האידיאולוגיה ומציב שאלות קשות על האינטימיות הרומנטית הטהורה.

אך במקום לדון בבקשה לסילוק היצר בבית דין של מעלה, מעבירה ההשגחה העליונה את הכדור למגרש האנושי. מעתה, כוח המין נתון בידי חכמים היכולים לדונו כרצונם.

ניסוי לשלושה

הנביא מזהיר את העם שלא לבצע צעדים נמהרים: הלא כוח המין הוא כוח המשכיות החיים. באובדנו תיפסק אפשרות ההולדה וזרימת החיים והעולם יזדקן ויובל אל סופו כפרח נובל. האזהרה אמנם נשמעת אך הקונפליקט הפנימי חזק מכדי לשחרר את כוח המין חזרה לחופשי. הרציונל אולי הובן אך אי אפשר לוותר על ההתנסות. החכמים רצו לחוש בבשרם את משמעותה של אפשרות ההינתקות ממנו, כמו עמדה הרוח האנושית ודרשה לחקור איך נראית אותה דיפרנציאציה בלתי אפשרית. חכמים החליטו אפוא להוביל את היצר אל בית הכלא לשלושה ימים. שלושה ימים ללא מיניות.

התוצאות היו ידועות מראש: הגמרא מעידה כי ההתרבות נעצרה לחלוטין- לא נמצאה בכל ארץ ישראל אפילו ביצה טרייה אחת. הגמרא ממעטת כאן במילים ורב המכוסה על הגלוי. שאלות רבות מתעוררות על תקופת ה"ניסוי" של חכמים: כיצד נראה עולם שהוצא ממנו כוח המין לשלושה ימים? האם המקום היחיד שבו הורגש הדבר בבירור הוא בהטלת הביצים או שמא כל המציאות נראתה אחרת? כיצד נראים פני האנשים בימים אלו – מבט העיניים, טונוס העור? כיצד נראים תנועת החיות, מעוף הציפורים? מהו בכי, צחוק, אובדן או הארה, מהו שיח ומהי תקשורת באותם הימים… האם הוצאת כוח המין ממגרש המשחקים היא בעלת השפעה ממוקדת על ה"מיניות", או שמא האפקט חובק כול, טוטאלי?    

החכמים טרודים, שוקלים ומודדים את האפשרויות. הם מבינים היטב את תפקידו העצום של כוח המין בשורש החיים ומסכימים ששימורו הוא אינטרס בסיסי שלהם. הם מוצאים בו שני מימדים: את כוח הופעת החיים, כבוד ה' הממלא כל הארץ, אהבת עולם, חיוניות, ומאידך – את הכוח המסיט את האדם מנאמנותו לביתו, שמושך אותו למקומות רדודים וחייתיים. הם אינם מעוניינים לחזור למצב הקודם שבו הכוח המיני חסר כל רסן, אך מצד שני – במותו יומת כל חי עמו.

במבט פשוט ניתן לומר כי הקונפליקט הפנימי לא רק שלא נפתר אלא אף התעצם: המאבק אינו עוד מלחמה לחיים ולמוות בין יצר זר ומוחצן לבין רצונות עמוקים ומכוונים לטוב. המאבק הוא עם כוח שהופנם כחלק אינטגרלי מהקיום, מעין מלחמה אוטואימונית. אך במבט נוסף מגלים שהפנמת הכוח כחלק ממשי מהאני דווקא מרככת את הדרמה. המאבק אמנם נשאר אך אולי משהו בשפה כבר מסוגל להשתנות. יש הקשר כולל יותר שעוטף את המערכת, יש יותר הבנה. תהליך ההכלה של הכוח המיני מאיר את הזירה.     

פגיעה בעין

החכמים תוהים האם ניתן להעלות את "יצרא דעריות" על שולחן הניתוחים, לחתוך אותו לשניים ולהשאיר רק את חציו. אפשרות אחת להבנת ההצעה היא שהחכמים בודקים את האפשרות להחליש את הכוח, "להוריד את הווליום" שלו, לדלדלו ולעשותו "כאחד האדם". אך להצעה זו תשובה רטורית: חצייה כמותית היא חצייה באיכות ובמהות. החכמים נעשים מודעים לעובדה שמה שניתן בידיהם הוא מרכיב בסיסי בקיום. הוא פשוט, עוצמתי ובלתי מפוצח.

אך רש"י משרטט את מתווה הניתוח המיועד בצורה שונה: "שיהא שולט באדם להיזקק לאשתו ולא לאחרת". כלומר, רצון חכמים היה להגיע לזיקוק מדויק של הכוח המיני, שיופנה אך ורק לכינון חיים טהורים וקדושים. אך חכמים עצמם מתייחסים בביטול לרעיון: "חצי בשמים לא נותנים". הפרדה בין אישה לאישה אפשרית רק דרך השכל ועולם הרגשות, אך הכוח המיני מונע ממקום שורשי של נטיית החיים לקיום, להופעה, להתפתחות ולהתרבות. לא ניתן לצפות ממנו לצאת מבית גידולו ולדבר בשפה שזרה לו.

לאחר חשיבה ותהייה הגיעו חכמים להחלטה מודעת: לשחרר את השבוי, על יתרונותיו ועל חסרונותיו, על אורותיו ועל צלליו. קשה לומר האם זו החלטה שמתקבלת בלב כבד או מתוך השלמה, החלטה בלית ברירה או בחירה מתוך הזדהות אמיתית עם מקומו של "יצרא דעריות" בעולם, אולי אפילו בשילוב שמחת לב והכרת תודה על קיומו. אך לפני השחרור החכמים בכל זאת פוגעים בו במעט – הם מסמאים את עינו. על משמעות סימוא עין היצר ניתן ללמוד מהשלכות הפעולה: "הועיל הדבר שלא יתגרה אדם בקרובתו". הכוח המיני במתכונתו המחודשת אינו מבחין אמנם בין אשת האדם לבין אישה זרה אך הוא כן מזהה בת משפחה וכלפיה לא נוצרת אותה רמה של משיכה.

ניתן להציע כאן פרשנות מסוימת שמעלה לדיון ולמבחן את הקשר שבין משפחתיות למיניות. מהו כוח מיני ללא עיניים – הלא הראייה היא מרכיב מרכזי בהיווצרות המשיכה ("העין רואה והלב חומד")?  כוח מיני "עיוור" לא נפגע או נחלש בעוצמתו אך מתקיימת בו מעין מערכת סינון: המשיכה נוצרת דרך אפיקים חושיים אחרים, פחות מוחצנים; על ידי שמיעה, מגע, ריח וטעם. הכוח נשאר עוצמתי ופעיל, לגבי כל העולם הוא חי ונושם, אך את בני המשפחה, בהיותו חסר יכולת לאכן אותם כאובייקטים נצפים, הוא אינו יכול לזהות כיצורים מיניים. רק חוש הראייה, האובייקטיבי במהותו, יכול היה לסמן אותם ככאלה, לחדד את הגבולות, להחצין, להרחיק ולאפשר משיכה, אך מעת עיוורונו המשפחתיות הקרובה מעבירה תשדורות אחרות שמאפילות על כוחו. הקשר העמוק והמסועף של יחסים רגשיים עם בני המשפחה מטשטש את הכוח המיני ואינו מאפשר לאדם להסתכל על בני משפחתו כיצורים מיניים גרידא.

מחיר ההשתקה

הדרך המתוחכמת שבה נקטו חכמים דורשת ליבון נוסף. הלא עד עתה לא היה היצר סומא, וודאי היו לכך סיבה ותכלית. אם כן, כאשר חכמים פגעו בראייתו הרי שנפגעה גם תכלית זו. יש אפוא לתת את הדעת על אותה תכלית, ולהבין מה תועלת ומה נזק יש באיבודה.

התועלת ברורה: סימוא עין היצר מצמצם את המתח המיני בתוך המשפחה, כך שנוצר מעין מרחב בטוח המאפשר תנועת חיים זורמת יותר. בתוך מרחב זה אפשר להתרכז בהיבטים שונים מלבד הגירוי המיני. זהו מעין כיס אוויר שבו ניתן לנוח מהאינטנסיביות שבחוץ בהקשר המיני. נוצרו גבולות גזרה. אך יש לדבר גם מחיר. הכוח המיני חדל להיות נושא בתוך התא המשפחתי; הוא יורד אל המחתרת, וכך נוצר נתק בין ההתמודדות הכללית-החיצונית ובין ההתמודדות הפנים-משפחתית. הכוח המיני נותר בזירת ההתמודדות של האדם עם עצמו, והדבר בא לידי ביטוי בצורה החריפה ביותר בעת התפרצותו בתהליך ההתבגרות. לרוב המתבגר אינו זוכה להנחיה, הכוונה, תמיכה או קבלה בכניסתו לסבך ההתבגרות המינית. הוא יחווה את חוויותיו המיניות במנותק מהאטמוספרה המשפחתית, כמשא אישי וכבד.

בשנים האחרונות מתפתחת מודעות בקרב הורים רבים לכך שהמתבגרים זקוקים להם גם בהקשר המיני. רבים ערים לעובדה התמוהה שהורים רגישים, אחראים ואינטליגנטים, הורים שמשמיעים את דעתם בגאון במגוון נושאים והיבטים, נמנעים מלדבר עם ילדיהם על נושא המיניות, בעוד שברקע התרבות עוסקת בו באופן אינטנסיבי וכמעט אובססיבי.

החזרת ההורים לשיח כן עם המתבגרים סביב התבגרות גופנית ומיניות עשויה להוות אפוא מעין השלמה וסגירת מעגל לסימוא עין היצר על ידי החכמים. להמשיך ולזכות במרחב הבטוח, בהורדת המתח, ויחד עם זאת לנסות ולמלא את החלל שנוצר. אין הכוונה למקסם שווא שבו 'אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה' אלא לנקודת מבחן ואתגר להורים, נקודה שדורשת עבודה ועיבוד אישי, שתובעת שינוי והיפתחות.

ייתכן שדווקא ההורים, שנחווים בעיני הבן המתבגר לעיתים כחסרי יצרים, כא-מיניים, שכלפיהם הוא אינו חווה משיכה כפי שהיא נחווית בחוץ, מסוגלים להעניק לו נקודת מבט אחרת ביחס למיניות. כאשר ההורים משדרים לבן פתיחות ביחס לנושא הם בעצם מעלים למודעותו את היותם גם הם משכן לכוח המיני. הם מדגימים לו מודל של קיום כוח מיני בתוך מערכת עמוקה של יחסים, של רגשות, של תפיסת עולם, של רצף בין דורי והמשכיות חיה ופועמת. הנער מכיר בכך שהמיניות איננה מנותקת ממכלול החיים אלא להפך, היא חלק אינטגרלי מן המארג שלהם. היא כוח בעל יסודות עצמאיים ועצמיים, מאתגר ומפלש, ועם זאת היא אינה משוללת כל תכלית, כוונה, שפה ואינטראקציה.

בגיל ההתבגרות, בזמן הסוער והמבלבל של הופעת הכוח המיני, המיניות עלולה להיתפס בעיני המתבגר באופנים שונים ומשונים, תפיסות שמתייצבות ומתקבעות מכוח המסרים הסביבתיים –במעשים, במילים ובשתיקות. היכנסותם של ההורים להדרכת המתבגרים עשויה לסייע להם "להכיר" את הכוח ופחות להתנכר אליו, לסייע בצמיחה והתמודדות מתוך תודעה המעצבת כוח ולא מתוך תודעה מדירה ושוללת.

חומרים נוספים, אפשר למצוא באתר של "בסתר המדרגה": http://www.beseterhamadrega.co.il/ 

 ליאור אבנרי הוא יועץ חינוכי המתמחה בטיפול זוגי ומשפחתי

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012 

 

פורסמה ב-23 בפברואר 2012, ב-גיליון תרומה תשע"ב - 759 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מעולה ומעניין. בחשיבה הפסיכואנליטית מקור המיניות הוא דווקא כן מההורים – מעניין לחשוב על היחס בין כך לבין האגדתא הנ"ל.
    תודה!

  2. זה נכון,אחרי שנים רבות של הדחקה אפשר לומר שהפסיכואנליזה "החזירה עטרה ליושנה" ועמלה רבות כדי להוכיח שהמשפחה ,לא רק שאינה משוללת את היסוד המיני, אלא מניעה ומגלמת באופן המובהק ביותר את היסודות המיניים באדם. פרויד ניסה להסיר את הלוט מעל אותו מסך שנפרש על ידי סימוא עין היצר…ויש הגיון בכך שדווקא את החלק היסודי ביותר חכמים ראו לנכון לצמצם, אם הוא לא היה כה מרכזי אולי לא היה צורך בכך.
    בכל אופן, המאמר כאן מתמקד בהיבטים חינוכיים ולא פסיכולוגיים, על רקע זה יש לשפוט את הנאמר . המטרה במאמר היא לעורר את השאלה בדבר מעורבות הורית בחינוך למיניות.
    תודה רבה לוי, ליאור

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: