גשר לעולם חדש / חיים שלם

 

 ההתחקות אחר גורלם של 'ילדי עליית הנוער' מלמדת פרק מדרמה סוערת בימי טרום המדינה, על הצלחות הקליטה וכישלונותיה ועל היחס לדתיים שביניהם

ילדי הזמן – עליית הנוער 1948-1933, דבורה הכהן; יד ושם, מכון בן-גוריון ויד יצחק בן-צבי, 2011, 468 עמ'

חמש עשרה השנים שעליהן דן הספר "ילדי הזמן", 1948-1933, הן פן נוסף של הביטוי השחוק מעט והכל-כך מוצדק – שואה ותקומה. זהו פן מיוחד במינו, השולח אותנו לכל מחוזות הזיכרון של המקבץ האינטנסיבי של השנים טרום שואה וטרום מדינה ומה שביניהן. זהו פן מיוחד, הבודק את מחוזות הזיכרון של שואה ותקומה מתוך הפריזמה של גורל ילדי עליית הנוער. המחברת מבליטה את קשיי הצלתם, את חבלי קליטתם בארץ המובטחת ואת המאבקים על דרכי חינוכם והכול תוך מבט כולל, בודק וחוקר ולעתים אף פולש ומחטט בפצעים של החברה היישובית.

תוכנית עליית הנוער השתלבה במאמץ הכללי שהתקיים לאחר עליית הנאצים לשלטון, להוצאת יהודי גרמניה ממולדתם הגרמנית, הטבעית בעיניהם, והבאתם למולדתם ההיסטורית, שלא הייתה כה טבעית בעיניהם. לשם גיוס המשאבים לכך נדרש, למשל, חיים וייצמן לתאר בפני קהל שומעיו בפריז – שם עשה נפשות לתוכנית עליית הנוער במסגרת מסעותיו בתפוצות – כי "הנה הם [הילדים היהודים בגרמניה] גדלים כבר מעתה מדוכאים ורצוצים בנשמתם הקטנה… שעולמם ריק לפניהם ואין להם שום תקווה בחיים" (38). לשם כך נפגשה הנרייטה סאלד בנובמבר 1938, ערב בחירתה לראש מחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית, עם הורים מודאגים בגרמניה שהיו חרדים לגורל ילדיהם. כמה מצמררת היא העובדה כי ברקע פגישה זאת בקע מהרדיו קולו הרועם של הצורר הגרמני. "הסופות בברלין" (1933) העירו במקצת את יהודי גרמניה כשם ש"הסופות בנגב" (1881) העירו במקצת את יהודי רוסיה לעלות לארץ ישראל.

הקבוצה הראשונה של עליית הנוער, 1934

ומשנעשו המאמצים הכבירים של מוסדות היישוב להבאת הילדים ארצה מתגלה ממשלת בריטניה בהגבלותיה המכוערות והדרקוניות (גיל, מימון ועוד) שגזרו את "גורלם של ילדים רבים שעמדו לעלות ונדחו בידי הבריטים אף בשל חריגה קלה ממסגרת הגיל (17-15) שהם קבעו" (61), כמיטב המסורת הבריטית "הנאורה" והצבועה.

אבל מדיניות ההגבלות של הבריטים לא היוותה מכשול יחידי בפני הצלת יותר ילדים. היו גם הגבלות ביתיות, תוצרת היישוב היהודי, כמיטב המסורת הפלגנית שכה אפיינה את היישוב ולא פסקה עד עצם היום הזה: "פעילי תנועות הנוער שעסקו בפועל בבחירת הנערים… היו נאמנים לתנועות ששלחו אותם… זו הייתה המסורת בקרב השליחים הארצישראלים… התנועות עשו מאמצים בגיוס חברים לשורותיהן כדי להעצים את השפעתן" (68). זו הייתה בדיוק אותה רעה חולה, בבחינת די-אן-איי שהיה מובנה בחברה היישובית, ששילמה על כך מחיר כבד בכל הקשור למחלוקת סביב פרשת "ילדי טהרן" מספר שנים מאוחר יותר.

חוסר תנאים מתאימים לקליטת הילדים היווה אף הוא מכשול בפני הגדלת מספר הילדים. כך התברר שמקום הקליטה העיקרי של רוב הילדים (בלית ברירה, לפחות בתקופה הראשונה) היה הקיבוצים, וזאת למרות הרתיעה שהייתה נחלת חוגים רחבים בקרב ראשי עליית הנוער, בקרב ההורים בגרמניה ובאופן מובן בקרב ראשי הציבור הדתי שיכלו להיעזר בשירותיו של קיבוץ דתי אחד בלבד ('רודגס') שהיה קיים באותם ימים. ואומנם, הקליטה החברתית והתרבותית של הילדים העולים לא הייתה קלה. לנערים לא ניתנה שהות למעבר הדרגתי. העבודה הקשה נתנה אותותיה בילדים ואחד מהם כתב להוריו, לאחר שלא עלה בידו להשתלט על הסוס שהיה רתום לעגלה, כי חברו הנער הקיבוצניק הטיח בפניו: "מאה שנה לא יספיקו לעשות ממך איש עברי" (119). זה היה קדימון להרגשתם של רבים מקרב "שארית הפליטה" שבאו לארץ לאחר השואה וזכו ל"קבלת פנים" שהתבטאה בכינוי "סבונים" ודומיו, וראו סרטה של גילה אלמגור 'הקיץ של אביה'.

דבורה הכהן מוליכה את הקורא בנתיבי הקליטה הקשים ופותחת פצעים לא נעימים, כגון היחס של הקיבוצניקים אל השבת. רוב ילדי עליית הנוער שהתחנכו בקיבוצים לא היו דתיים, אבל לא היו חילונים במובן המקובל בארץ. הם שמרו בגרמניה על מקצת מנהגי המסורת והופתעו לגלות שבמקום שבו נקלטו נעדרה לחלוטין אווירה מסורתית. "חשנו הבדל בין שלילה שנובעת מתוך ידע, מתוך קשר עמוק לעבר [כמו אצלנו בגרמניה]… לבין השבת [בקיבוץ] שאין בה כל זה" (138).

קשיי הקליטה, אבל לא רק הם, יצרו מצב שבו העבירה עליית הנוער חלק מהילדים הדתיים למוסדות לא דתיים. זה לא קרה לראשונה בפרשת "ילדי טהרן" ב-1943, זה התרחש ב-1934 ויצר חזית אחידה ושיתוף פעולה בין מנהיגי 'המזרחי' לבין מנהיגי החרדים שנאבקו יחדיו מול תופעה זו. בכרוז שיצא מחזית זו נקראו ההורים בגרמניה: "אל תפקירו את ילדיכם ואל תתנו לעקור מלבם את היותר קדוש והיותר יפה, שהעם העברי הקריב בשבילו את מיטב כוחותיו" (142). ככל שגבר המתח בגרמניה וגדל הלחץ להעלאת נערים לארץ ישראל, כך החריף מאבקו של המחנה הדתי על מקומו בעליית הנוער. חלק גדול מהתופעות המוכרות (יחסית) מפרשת "ילדי טהרן" התרחשו כבר בשנות השלושים עם אותם אישים-מנהיגים. למשל, פגישתם ב-1936 של נציגי 'המזרחי' בראשות הרב הרצוג (עוד בהיותו רב ראשי לאירלנד) עם הרברט סמואל (הנציב הבריטי הראשון בארץ שעמד באותה עת בראש המועצה למען יהודי גרמניה!), שבה הושמעה תביעתו של הרב הרצוג כי ילדים מבתים דתיים יועברו לארץ רק למוסדות דתיים. או ביקורתו הקשה של הרב יוסף צבי הרץ, רבה הראשי של בריטניה, כנגד עליית הנוער והעומדת בראשה, על קיפוח הנוער הדתי. שיתוף פעולה זה בין הרבנים הרצוג והרץ במאבקם למען חינוך דתי בארץ היווה מעין 'חזרה גנרלית' לקראת מאבקם המשותף, התקיף אף יותר, בעד חינוך דתי ל"ילדי טהרן", עת היה הרב הרצוג, זה מכבר, רבה הראשי של ארץ ישראל.

בפרקו התשיעי של הספר, "ילדים בעין הסערה", הפותח בהצגת גורל ילדי עליית הנוער במלחמת העולם השנייה, מדגישה המחברת נתון חשוב ביותר, המעיד אולי יותר מכול על הצלחת החינוך בארץ למרות כל חילוקי הדעות והקשיים. 2,000 מתנדבים לצבא הבריטי במלחמתו בנאצים, מתוך המספר הכולל של 26,000 מבני היישוב, באו מקרב שורות בוגרי עליית הנוער. ובעידן האייטמים התקשורתיים הנוכחיים צריך לציין כי 200 מתוך 4,000 הנשים המתנדבות היו בוגרות עליית הנוער. זהו אחוז גבוה יחסית לכלל מתגייסי היישוב. אבל אם בקריטריון זה, של התגייסות לצבא הבריטי, עמדו עליית הנוער ובוגריה בכבוד, הרי שבפרשת "ילדי טהרן" כשלו עליית הנוער ועסקניה (כחלק מהסוכנות היהודית) בכל הקשור לחינוכם הדתי של הילדים. הדי הוויכוחים הקשים והמרים שהיו נחלת היישוב כולו בשלהי 1942 ובעיקר בחורף ובאביב 1943 נשארו עד היום הזה. חלק מהכישלון נבע גם מאי היכולת של הציבור הדתי להתאחד ולדרוש את המגיע לו, או יותר נכון, את המגיע  לילדי ישראל, אשר לפי כל המחקרים ולפי כל הפרשנים רובם המוחלט הגיע מבתים דתיים.  

למרות כישלון זה, חשוב להדגיש את המבט הכולל על פעילות עליית הנוער בשנים סוערות אלה ועל הצלחותיה הרבות. אין טוב מאשר לסיים בדבריה של הכהן אשר היטיבה לתאר פרק זמן זה בצורה מעמיקה ועם זאת בצורה שוטפת למען ירוץ הקורא בו: "תולדותיה של עליית הנוער הן דרמה סוערת. היו המוני ילדים ובני נוער שאיבדו את הוריהם ושעולמם נחרב… רבים מהם הסתגלו לחיים החדשים… ועשו חיל… עד היום מתרוצצים בזיכרונם התרפקות על בית הוריהם… עם תחושות סיפוק על הדרך שעשו מאז עלייתם… עליית הנוער הייתה להם גשר לעולמם החדש" (370).

ד"ר חיים שלם הוא מרצה וחוקר בתולדות השואה והתקומה במכללות ירושלים ואפרתה  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בפברואר 2012, ב-גיליון תרומה תשע"ב - 759, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: