שכונה רב-תרבותית / חגית גרוסמן

 

רבים ממהגרי אפריקה מוצאים מקלט בשכונת שפירא שבדרום תל-אביב. זוג תושב השכונה צילם סרט המבקש להציג את האיזונים שבין קהילות העולים מרוסיה, הברסלבים והאפריקנים החיים כולם בשכונה הכפרית לשעבר

מתוך הסרט 'שברים חלקיים'

שכונת שפירא בתל-אביב נוסדה בשנת 1924 כמיזם פרטי של הנדבן היהודי געצל שפירא. החזון של שפירא היה לבנות שכונה שבמהותה היא עירונית וכפרית גם יחד. לכל בית הוצמד שטח אדמה קטן לגידול ירקות, תרנגולות ואפילו פרה אחת או שתיים. אז, עוד היה מקום בשפע. היום, כשיותר מחמישים אחוזים מאוכלוסיית המדינה מתגוררים באזור המרכז, ההיצע הפך נמוך והביקוש רב, וכשאין מענה מטעם המדינה, כדוגמת בנייה ממשלתית, כוחות השוק הם השולטים בשטח.

ב"שפירא", שנזנחה במשך שנים על-ידי הרשויות, נשארו הדברים ממש כפי שהיו בשנות החמישים: בתים נמוכי קומה, כמה צריפים מצופי זפת, הרבה שטחים ריקים וגם פיסות שמים. והנה בשנת 2000 הגיע לשכונה פרויקט "פינוי-בינוי". במסגרת הפרויקט מוזמנים יזמים לשכונות בעלות פוטנציאל בנייה. תמורת רווחיהם בבנייה צפופה, הם תורמים לשכונה תשתית משופרת. בדרך כלל הפינוי כרוך בפיצוי התושבים שהתגוררו במקום, לפחות בדיור חלופי, בין אם באותו מתחם ובין אם באזור אחר. אלא שהתושבים בשכונה התנגדו לתוכנית ואף הצליחו לבלום אותה בכוחות משותפים, על-ידי הצעת תוכנית אב חלופית. בתחילת שנות האלפיים, השכונה נשארה נמוכת קומה והאטרקטיביות שלה עלתה. המילים "פוטנציאל" ו"השקעה" הודבקו לה וכתבות נכתבו השכם והערב בעיתונים על כך שהשכונה היא ה"צעקה הבאה" בתחום הנדל"ן.

אבל כתבות לחוד ומציאות לחוד. הבעיות החברתיות וההזנחה הממוסדת המשיכו להיות מנת חלקה של השכונה. מלבד תושבים ותיקים ועולים חדשים אכלסה השכונה גם מהגרי עבודה שחיפשו דמי שכירות נמוכים בקרבה לתחנה המרכזית. וכשיש ביקוש, מוצאים גם פתרונות יצירתיים כדי לנצל אותו: רבים מבעלי הבתים בשכונה פיצלו את בתיהם והציעו חדרונים להשכרה במחירים שווים לכל נפש – ועדיף כמה שיותר נפשות.

סולידריות שכונתית

בשנת 2008 נסקו מחירי הנדל"ן בתל-אביב לשיאים דמיוניים והגיע תור הזהב הנדל"ניסטי של השכונה. כולם קונים, מוכרים, ממקסמים רווחים ועושים קופות. מי המפסיד? כל מי שלא יכול, או לא רוצה, להשתתף בחגיגה, כל מי שתלוי בבעלי הבתים, כל מי ששוכר דירה. מחירי השכירות בשכונה האמירו בעשרות אחוזים ואף הכפילו את עצמם תוך כמה חודשים, מבלי שהעירייה השקיעה כל מאמץ בשיפור מהותי של איכות החיים בשכונה. ואין הכוונה למדרכות חדשות, אלא למשאבים בתחום החינוך והתרבות, בבניית גני ילדים ופעוטונים וכן בהעצמה וסעד לאוכלוסיות החלשות. דוגמה אחת לשירות שממנו נהנתה האוכלוסייה החלשה של שפירא הייתה מרכז שקד. המרכז הוקם לפני כעשור לאחר שבאבחון ילדי הגנים בשכונה התגלה שמעל 90% מהילדים זקוקים ליותר מהתערבות טיפולית אחת. מדובר בפער של עשרות אחוזים לעומת אזורים אחרים בעיר.

המרכז פועל כעת בפחות מ-50% מנפח הפעילות המקורי, אך הצרכים לא מצטמצמים על פי קצב הקיצוצים. כיום רשימות ההמתנה למרכז מונות עשרות ילדים שאין עבורם מקום.
שאלות הנדל"ן, גם אם לא הופיעו כחלק מהאינטרסים המובילים את המאבק הנוכחי בשכונה כנגד המהגרים, בהחלט נמצאות שם. התושבים הוותיקים, בעלי הבתים, הבינו שהם יושבים על מכרה זהב פוטנציאלי ובמקום שיש כסף יש יצרים ומאבקים.

היוצרים שרון הורודי וצ'ב מקמרר נפגשו בסטוקהולם ב-1996, שם למדו אמנות. ב-1998 הם הגיעו לישראל – שרון חזרה, צ'ב היגר – ובשנת 1999 נישאו. הם גרו שש שנים בצפון הארץ, בקיבוץ קדרים ובראש-פינה, ובמהלכן נולדו לשניים שני ילדים, אבשלום ויונס. ב-2004 עברו לגור בתל-אביב. כאמנים ופעילים חברתיים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם חיפשו אחר דירה זולה באזור שקט ומצאו אותה בשכונת שפירא. מלבד שכר הדירה שהיה אז הוגן מצאו שכונה הטרוגנית מבחינה אנושית. הרב-גוניות הפיחה בהם תקווה שאפשר למצוא מקומות שבהם אנשים שונים וקהילות שונות יכולים לחיות בכפיפה אחת תוך כבוד הדדי.

לאחר זמן מה הבינו את סוד הסולידריות בשכונה. זו אינה מבוססת על אהבת האחר, אלא על הבנה שהשכונה יכולה לשרוד ולעמוד מול העירייה המבקשת לשנות את פניה על-ידי פרויקט "פינוי-בינוי" רק על-ידי שיתוף פעולה בין הקהילות השונות. הקסם הרומנטי פג, אך במקומו הגיעה תובנה מרתקת ואמיתית יותר: האיזון שחוו נבע מההכרה שאף קהילה אינה יכולה לכפות את דרכיה והשקפותיה על קהילה אחרת או למדר קבוצת תושבים. זהו מרקם עדין שברגע שהוא נסדק ישנו סיכוי גדול שהמנצחים יהיו אותם כרישי נדל"ן הלוטשים עיניהם לקרקע ול"מיקסום הרווחים".

בחמש השנים האחרונות הגיעו לשכונת שפירא ולשכונות דרומיות אחרות פליטים ומהגרי עבודה מאפריקה. גם הם, כמו הורודי ומקמרר, חיפשו מקום שבו יוכלו לעמוד בתשלום שכר הדירה.

לחלוף ברחוב ולראות

מתוך הסרט

הורודי וקמרר עובדים בקו התפר שבין וידאו-ארט לקולנוע עלילתי ותיעודי. הם יוצרים עבודות וידאו קצרות (10-15 דקות) וארוכות (30-45 דקות) לצד מיצגי וידאו (שילוב של וידאו חי ווידאו ערוך מראש) וסרטיהם מוצגים בפסטיבלי סרטים ברחבי העולם. מלבד היותם אמנים, שרון היא ראש המחלקה לניו-מדיה בבית הספר לצילום מוסררה בירושלים, וצ'ב הוא המנהל האמנותי של מרכז וילי ברנדט בירושלים.

בסרטם החדש, "שברים חלקיים", מצולמים אנשים רוקדים ברחובות שכונת שפירא. אנשים רוקדים ומחייכים לקצב להקות תופים בוכריים. הסרט של הורודי וקמרר מתעד את החיים השוקקים בשכונה, את השמחה והריקודים. הוא מתבונן על הריבוי הקהילתי כשפע מבורך ורב גוני, בעל אורח חיים וצביון משל עצמו. הורודי וקמרר דואגים מהתנפלות כרישי הנדל"ן על שכונת שפירא ומרצונם להקים דירות יוקרה אשר ישנו את פניה הצבעוניות של השכונה. הסרט בנוי מתמונות ארוכות ואין בו טקסט או מילים.

במשך כמה זמן צילמתם את "שברים חלקיים"?

"הסרט התבשל במשך כמה שנים. זו השנה השמינית שבה אנחנו חיים בשכונת שפירא. הסרט נבע בערך בשנה השנייה או השלישית, לאחר כמה שנים של התבוננות פעילה. מצד אחד מצאנו את עצמנו פעילים בשכונה בכל מיני צורות, למשל כשהתנדבתי במרכז מידע, מרכז של מתנדבים מהשכונה שנותנים מענה לדיירים בשכונה ומטפלים בכל מיני עניינים, מבעיות בירוקרטיות מול העירייה ועד עניינים יותר אישיים שזקוקים לסוג של מענה. פעם בחודשיים עשינו הקרנה בכל מיני שטחים ציבוריים, הקרנה של סרטי וידאו של אמנים מהשכונה ומחוצה לה, כשזה היה ברחוב ואנשים יכלו לחלוף ולראות את זה או לעצור או לבוא במיוחד. יחד עם הפעילות הזאת גם היה מצב של התבוננות. בכל הליכה בשכונה, בכל סיבוב, התגלו דברים חדשים".

מה גיליתם?

"הייתה תחושה שבמובן הכי תמים מתרחשים פה חיים אורבניים מרתקים, שימוש במרחב הציבורי שלא רואים כבר בשכונות אחרות או בעיר. אנשים שלא חיכו שמישהו מלמעלה יסמן להם מקום ויגיד להם מה לעשות בו. מעצם החיים, מעצם הצורך להתכנס ביחד, כל קהילה לעצמה, נוצר שימוש במרחב הציבורי שעניין אותנו מאוד. ברגע שיצאתי מהבית פגשתי את זה, לא הייתי צריכה לחפש.

"ידענו שאנחנו רוצים להבין את השכונה דרך המרחב הציבורי. דרך הסרט הזה רצינו לפענח מה שראינו. בעקבות הסרט הבנתי הרבה דברים שלא הבנתי קודם לכן. ניסינו להבין האם יש דבר כזה רב תרבותיות, האם 'שפירא' היא שכונה רב תרבותית. המסקנה היא שזה לא בדיוק ככה. מה שהבנו הוא שבעצם זאת שכונה שחיה מתוך איזונים עדינים בין קהילות. היא בין תרבותית, יש בה כמה תרבויות, כמה קהילות שחולקות את המרחב השכונתי".

פחד מקטוע-שורש

אילו קהילות יש בה?

"יש קהילות ויש קבוצות. יש הקהילה הדומיננטית, שהיא יחסית ותיקה, של הבוכרים. יש הקהילה שהתהוותה ממש בזמן שצילמנו, שהיא בעצמה כמה קהילות של אנשים שהגיעו מאפריקה. יש קהילה של פיליפינים ויש דרום אמריקנים. יש קהילה של ישראלים צעירים שהיא פחות נוכחת במרחב של השימוש הציבורי. יש קהילה של עולים מרוסיה ויש של פלשתינים שעבדו בשביל ישראל. ויש קהילה של חסידי רבי נחמן מברסלב. שכונת שפירא היא שכונה אלסטית שמשתנה. מצד אחד יש תחושה חזקה שהזמן עומד בה מלכת ולצד זה היא כל הזמן משתנה. היא במהותה שכונה שאנשים באים אליה והולכים. זאת המהות האורבנית. מצד אחד משהו מאוד שכונתי, מוכר, ומצד שני משהו זר, דברים שמשתנים.

"ובתוך כל המשוואה הזאת, בשנים האחרונות יש דבר שהולך לפרק את כל זה והוא העניין הנדל"ני. פתאום כל השלטים של קנייה ומכירת נכסים בשכונה, קריאה לכל הוותיקים למכור את בתיהם, חיפוש אחרי נכסים ויצירת באזז על השכונה בעיתונות הכלכלית. מפרסמים גם רשימות של כל מיני שחקנים שעברו לגור בשכונה כאינדיקציה של מה שעומד להיות".

האם את מרגישה שמהגרי אפריקה מפריעים לך לחיות בשכונה?

"בפירוש לא. אף אחד לא מפריע לי. אנשים לא מפריעים כל עוד נשמרים אותם איזונים, שמופיעים בסרט, בין הקהילות. כל עוד אף קהילה לא שמה איקס על קהילה אחרת ומנסה להוציא אותה החוצה, ובצורה שיטתית מנסה להשתלט על חלקים בשכונה. שיטתית, זאת אומרת שלא מתוך זה שאנשים רוצים לגור זה לצד זה, אלא דחיקה החוצה של אנשים אחרים".

למה לדעתך יוצאים דווקא נגד המהגרים מאפריקה?

"בגלל שבשום מקום לא אוהבים פליטים. גם היהודים כפליטים לא היו אהודים ורצויים. פליט זה אדם שביתו נגזל ממנו או שהוא נאלץ לברוח מהבית שלו. הוא במצב קטוע-שורש, וכשאנשים הם קטועי שורש אז הם מפחידים אנשים אחרים. כמובן שיש גם העניין הגזעני הבסיסי. זה משהו שניתן לזהות ולהפריד אותו מאחרים. וכמובן, בתוך כל זה יש גם עניינים שצריך לשנות. האנשים שגרים בשכונה שכרו בית והם גרים בו, ובגלל שהרבה פליטים חיים יחד בתוך דירה אחת זה מפריע לאחרים. יש פחד בסיסי מהאחר. וכמובן שיש גם העניין של הורדת הערך של הדירה".

יצאנו מתוך הבית

הסרט בנוי רק מתמונות וללא מילים. לכאורה זה עומד בניגוד גמור לצעקה שקמה נגד המהגרים. האם זה כך?

"בניגוד לעבודות אחרות שלנו – בסרט הזה לא ידענו מה נעשה עם החומרים שצילמנו. לא ידענו איזה סוג של סרט זה יהיה כשיצאנו לצלם. כמה דברים היו ברורים לנו: צילום החומרים במרחב ציבורי, במקומות שפתוחים לכול, וצילום לא מבוים. הצילום לא מתערב. פשוט יצאנו כל אחד לחוד, אף פעם לא ביחד. יצאנו כמעט ללא תכנון. פשוט יצאנו והדברים קרו, יצאנו כמעט תמיד אל הלא נודע".

האם לדעתך אפשר לשייך את הסרט לז'אנר של קולנוע חברתי?

"אנחנו קוראים לז'אנר הזה וידאו ארט דוקומנטרי, שילוב של אלמנטים דוקומנטריים בתוך קונספט וצורת עריכה שמתחברת לוידאו ארט. יש שם עניין של מקצבים שמעניינים אותנו, הסתכלות מופשטת על החומרים. וגם הבחירה שלנו להתרחק מעולם השפה. לא ראיינו אף אחד בגלל שסוג האינטראקציה לא היה של דיבור אלא של התקיימות משותפת באותו מרחב, כשכל אחד, המצולם והמצלם, עסוק בפעילות שלו. אנחנו מודעים לכך שכאשר נכנסת מצלמה דברים משתנים ורואים את זה מדי פעם בסרט. לפעמים אנשים מפנים את הדרך למצלמה ולפעמים מדברים ואומרים לנו משהו.

"את פס הקול בסרט יצר יניר קוריס, בוגר מגמת המוזיקה בבית הספר מוסררה בירושלים. קוריס יצר פס-קול שהפך להיות הטקסט של הסרט. פס הקול הוא השטף התת-קרקעי שמתחיל להציף את השכונה. הוא מבשר הרע, לעתים הוא 'מפריע' לסאונד המקורי, מתערב בו, מעיד על השברים. העבודה עם קוריס הייתה חוויה מעניינת, זוהי פעם ראשונה שבה אנחנו נותנים למישהו להיכנס לעבודה (למעט מיקסים של סאונד בעבודות אחרות). לאחר שיחה איתו וצפייה משותפת בראפ-קאט הוא החל לעבוד בצורה עצמאית ואז חיברנו את כל המרכיבים יחד".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד בשבט תשע"ב, 17.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בפברואר 2012, ב-גיליון משפטים תשע"ב - 758 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: