ספר הוא כמו ילד בר מצווה / יעקב בר-און

 

 הסופרת צרויה שלו מספרת על ילדותה במשפחת האצולה הספרותית, על מפגשיה עם קהל קוראים אוהד בעולם, ועל המעבר משירה ועריכה אל הטוטאליות של הפרוזה

צרויה שלו. צילום: מרים צחי

אחד מיישובי השרון, שלהי שנות ה-60. ילדה בת עשר נרתמת למשימת-חייה. היא משקיעה כל רגע פנוי בכתיבת ספר או מה שנראה לה ככתיבת ספר. בהגיעה לסביבות העמוד ה-200, פג מבחינתה הקסם. שטף הכתיבה נעצר באחת. ה'ספר' על ילדי פנימייה ברוסיה, משום מה, נדחק לקרן זווית בבית ונשכח. כיום, אין בין שוחרי הספרות הארץ מי ששם הילדה איננו מוכר לו.

"אין לי כעת זמן לחפש את הספר, ואני מקווה שהוא לא הלך לאיבוד באחד ממעברי הדירות שלי", אומרת צרויה שלו, אותה ילדה מאז שהפכה לסופרת-צמרת ובשבוע שעבר התבשרה על מינויה כחברת האקדמיה ללשון העברית. העובדה המפתיעה שלא עלתה עם ספרה האחרון, 'שארית החיים' שהופיע הקיץ בהוצאת 'כתר', למקצה הגמר של 'פרס ספיר' – אין בה כדי להעיב על היותה של שלו אחד מסיפורי ההצלחה המרשימים בספרות העברית החדשה. במאזנה חמישה רומנים, ספר שירה אחד וספר ילדים אחד, 'ילד של אמא', שעשר שנים לאחר צאתו לאור הופיע בהוצאה מחודשת. ספריה תורגמו עד כה ל-22 שפות לפחות, כולל סינית, יפנית וקרואטית.

לקראת אירוע המוקדש לה וליצירתה בחולון, אני מסב עם שלו לשיחה בשכונת רחביה, שבה היא ניאותה, בכנות אופיינית, לפתוח צוהר אל עולמה. "מקובל לדמות יציאת ספר ללידה, אבל בעיניי הדימוי הזה מאוד לא מדויק", מציינת שלו, אם לשלושה, בעוד היא מנסה להפעיל קלטת של 'צבי הנינג'ה' כדי לזכות לקורטוב 'שקט תעשייתי' מבנה, ירדן. "אחרי לידה הקשר עם התינוק הולך ומתעצם. אחרי הופעת ספר, ה'ילד' מתרחק ומתחיל לעמוד ברשות עצמו. לי זה נראה דומה יותר לבר-מצווה במובן ההתרגשות מצד ההורה ועצב ראשית הפרידה".

לאחר שאת בוראת עולם עם הדמויות פרי דמיונך, כיצד את נפרדת מהן?

"בצער. במידה רבה אני ממשיכה לכתוב בדמיוני את הספרים שלי לאחר שהם יוצאים לאור. זאת, אולי, הסיבה לכך שאני לא מפרסמת ספר כל שנה. איך נאמר? – אל תעירו את האהבה עד שתחפץ. עליי לעבור איזשהו תהליך כדי להיות מוכנה לברוא דמויות אחרות ולהיכנס עמן לעולם חדש".

זה נכון שאינך להוטה להיקרא סופרת של רבי-מכר?

"אכן, יש משהו מוזיל בתואר הזה, אף אם מחמיא לסופר שספריו נרכשים על-ידי קוראים רבים. 'סופרת של רבי-מכר'? – האמת היא שאני מרגישה שספרים שלי נמכרים בניגוד לכל הסיכויים".

מדוע?

"אני לא רוצה להפחיד את מי שלא קראו ספרים שלי, אבל אלה ספרים לא קלים לקריאה, עם פסקאות ומשפטים ארוכים, ללא מרכאות ועם עולם פנימי סבוך, תוך כדי התנהלות איטית של העלילה והרבה חיבוטים וחשבונות-נפש. העובדה שכל הספרים שלי מצליחים היא פלא גדול בשבילי, מאחר שהם תובעים מהקורא תשומת-לב והתמסרות. אינני עושה שום מאמץ כדי להקל על הקורא. הכתיבה באה אצלי ממקום אמיתי ועמוק, ללא שום שיקולים זרים".

ספרות מן הבית

שלו, 52, נולדה בקבוצת כנרת, ובעוד היותה תינוקת עברה למכללת בית ברל, בשרון, שם עסקו הוריה בהוראה. את המקום היא מתארת כ"מקום היפה והמרתק ביותר עלי אדמות, עם הדשאים, השדות, הפרדסים וחילופי העונות". מאחר שהיו שם מעט מאוד ילדים, החברים הטובים ביותר שלה היו העצים והתפוזים שעליהם. קשר עמוק זה אל הטבע ישוב ויופיע בכל ספריה. "כשאני נוסעת לאירופה לשם קידום ספריי, אם אייל (מגד) איתי, הוא צוחק כשאנחנו חולפים על פני נופים יפים להפליא ואני נאנחת ואומרת 'זה בדיוק כמו בית ברל'".

איך היה לגדול כבתו של מורה במכללה?

"'הנה הבת של שלו', התלמידות היו תמיד מלחששות כשהייתי עוברת יחפה בדשאים. זה לא היווה תחליף לחברת ילדים שלא הייתה לי שם, בדרך כלל, חוץ מאחי (הפרופסור למתמטיקה והסופר ענר שלו. יב"א), הגדול ממני בשנה. כדי להתגבר על הבדידות היה עליי להצמיח עולם פנימי עשיר, והוא ללא ספק קירב אותי אל הכתיבה. אני לא יודעת איך היו מתנהלים חיי אם היינו נשארים בכנרת ושם בוודאי הייתי מוקפת בחברת ילדים".

באיזה גיל התוודעת לספרות?

"המפגש הראשון שלי עם הספרות היה דרך אבא שלי (מבקר הספרות מרדכי שלו, אחיו של המשורר יצחק שלו. יב"א). מגיל רך אני זוכרת אותו מקריא לנו נפלא לא רק מסיפורי התנ"ך, אלא גם מ'איליאדה ואודיסיאה' של הומרוס וסיפורים של גוגול וקפקא, לצד קטעים נבחרים מתוך 'הכנסת כלה' של עגנון. מאוד אהבנו את זה. אחי ואני היינו מסרבים ללכת לישון וצועקים 'עגנון, עגנון!' כשבסך הכול הייתי בת שלוש. כמו שהיום מעודדים קבוצת כדורגל, כך היינו מעודדים את אבא שימשיך להקריא. זה היה תענוג. אהבנו את זה אהבת נפש".

וממתי התחלת לעסוק בכתיבה?

"התחלתי לכתוב ברגע שלמדתי את הא"ב. יש לי מחברות עם שירים מאז גיל שש. הייתי כותבת שירים על חתולים וכלבים, בעיקר כאלה שנדרסו או שהלכו לאיבוד, והייתי מקריאה אותם על הקברים הטריים שלהם. כמי שנמשכה תמיד אל הצד הכואב של החיים, אלה היו בדרך כלל שירים מאוד עצובים. הכתיבה בכלל לא הייתה מאומצת בשבילי. היא הייתה עבורי כמו אוויר לנשימה.

"ככל שגדלתי והבנתי יותר את מהות חיינו, התחלתי לכתוב שירים על חיילים שנפלו, על האלמנות  ועל יתומי צה"ל. הכרתי את הנושא. שכן שלנו נפל במלחמת ההתשה והמוות שלו השפיע עליי מאוד. היו לי אז הרבה שירי-שכול. במקביל כתבתי סיפורים בהשראת התנ"ך. אחד הראשונים שבהם היה על יעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא. ללא ספק הייתי ילדה תנ"כית".

איך השפיעה עלייך העובדה שהיה לך בבית מבקר ספרות פרטי?

"כמו בכל דבר היו לכך יתרונות וחסרונות. מאוד סמכתי על שיקול דעתו של אבי, אך מצד שני, דווקא משום שהערכתי אותו כל כך, חששתי להראות לו כל דבר שכתבתי. נהגתי להראות תחילה לאמי ולאחי, ולאחר שזה עבר את הביקורת שלהם הייתי מעזה להראות לאבא שהיה האוטוריטה לגביי.

"אמי המנוחה, ריקה, שהייתה ציירת, הייתה קוראת מאוד רגישה וביקורתית. היא העירה לא פעם על העצבות שבשירים שכתבתי. כאם, יותר משחשובה הייתה לה איכותו של שיר, היה חשוב לה העולם הפנימי שמאחוריו. ציער אותה שלא הייתה בי קלות הדעת הטבעית של ילדה בגילי".

 הושפעת מדודך, המשורר יצחק שלו?

"מאוד אהבתי והוקרתי את יצחק ואת דודתי, בתיה שלו. כילדה קטנה, הייתי שולחת אליו בדואר שירים והוא היה מחזיר לי מכתבי תגובה יפים, שבהם חיווה את דעתו עליהם".

ובאשר לבנו, דודנך?

"מאיר שלו מבוגר ממני ב-11 שנה. באותן שנים זה היה פער עצום. עדיין היינו ילדים בהיותו לאיש. הערצנו אותו ובכלל לא נראה היה שאנחנו באותו מישור. כיום זה אחרת כמובן. עם כל הקשר בינינו, אנחנו לא מראים זה לזה כתבי-יד לפני פרסומם. עם זאת, אנחנו מתייעצים לפעמים ומשוחחים על הספרים שלנו".

הכניסה אל הפרוזה

לצרויה שלו כאמור שלושה ילדים. הבכורה, מרוה, היא סטודנטית בת 23. יער, בן 16, הוא בנה מנישואיה השניים לאייל מגד (בנם של הסופרים אהרן מגד ואידה צורית). את בן הזקונים ירדן הם אימצו. בצבא היא שירתה כמש"קית ת"ש בשריון. מבחינתה היה זה פרק מאוד משמעותי, לטוב ולרע. "בגללו לא נעשיתי פסיכולוגית או עובדת סוציאלית, כפי שרציתי להיות", היא אומרת. "בעקבות הצבא הלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית מקרא במקום פסיכולוגיה וסיימתי עם תואר שני. כיום, המחמאה הגדולה ביותר שאני יכולה לקבל מקוראים של ספרים שלי היא שהקריאה בהם הייתה להם תרפויטית באיזה אופן. מחמיא לי לשמוע מאנשים שספרים שכתבתי עזרו להם לשנות משהו בחייהם".

ממה התפרנסת כסטודנטית?

"הייתי ספרנית ולאחר מכן עוזרת הוראה בחוג למקרא. בהמשך התפרנסתי מעריכה בהוצאת 'כתר', שאליה הגעתי בלי שום הכשרה מוקדמת. ליגאל שוורץ, שהביא אותי לכך באקראי, הייתה אינטואיציה מאוד נועזת. זה היה סידור נוח לגביי, מאחר שלא חשבתי להתקדם בהוראה באוניברסיטה. בניגוד לבני-משפחתי, לא רציתי ללמד. אני לא אוהבת לעמוד בפני קהל ומעדיפה מצבים יותר אינטימיים".

מדוע הפסקת לפני מספר שנים לערוך ספרים של אחרים?

"העריכה היא עיסוק נפלא שמאוד מתאים לי, אבל בהיותו טוטאלי, קשה לשלב אותו עם כתיבה. אי אפשר הכול ביחד. כמעט ידעתי בעל פה ספרים שערכתי. הכרתי אותם יותר טוב מהמחברים שלהם, אך המעבר כל פעם מעריכה לכתיבה היה קשה לי. לאחר שירדו לי לטמיון שנים שבהן לא עסקתי בדבר האמיתי, הבנתי שעליי לבחור צד".

ספרך הראשון, 'מטרה נוחה לצלפים', שיצא ב-88', היה ספר-שירה.

"הוא יצא בזמן הנכון לו. שנים קודם לכן, כשזכיתי בתחרות-חובבים בפרס שהיה אמור להניב ספר, לא מימשתי זאת, כשלא הייתי בטוחה שהשירים שלי דאז היו טובים. את ביקורתיות היתר והמחשבה שהפרסום איננו בבחינת חזות הכול ירשתי מאבא שלי, שעובד ממושכות על כל מאמר ביקורת. יש אצלנו איזו יסודיות שהיא מעיקה אולי. כשהופיע 'מטרה נוחה לצלפים', לא חשבתי שהוא יהיה ספר שיריי האחרון".

איך היה המעבר ממנו אל הפרוזה?

"כל הדברים שקרו לי בתחום הכתיבה קרו מאליהם. כמו שהתחלתי לכתוב ללא כל החלטה, כך היה גם המעבר אל הפרוזה. עד אז כל השנים כתבתי בעיקר שירה, עד שבוקר אחד התחלתי לכתוב שיר, או אולי חשבתי שזה שיר, כשבאו לי מילים. כשהגעתי לעמוד העשירי, עם שורות ארוכות, גדושות במילים, הבנתי שנהיה לי סיפור. כך צמח הרומן הראשון שלי, 'רקדתי עמדתי', ב-93'. אייל עודד אותי במעבר אל הפרוזה".

כישלון והצלחה

מה גרם לכישלון רומן-הביכורים שלך?

"הכישלון ההוא היה כמעט… מתנה בשבילי, למרות שלא זה מה שהרגשתי בזמן-אמת. הייתי אז צעירה ומאוד לא מנוסה בעולם הספרותי, חוץ מספר השירה שהתקבל יפה. לא ציפיתי לקרוא על עצמי, או על הרומן, ביקורות כל כך קשות, שאולי לא היו עד כדי כך קשות, אבל הייתי נוחה להיפגע. חודשים לא הייתי מסוגלת לראות עיתונים. כשהייתי רואה ערימות עיתונים, במכולת או בקיוסק, הייתי מתחילה לרעוד. זה חישל אותי לקראת הבאות. למדתי לכתוב בלי לחשוב על הקהל או על הביקורת".

למעשה, נבנית מהכישלון ההוא.

"אכן, הספר שבא אחריו, 'חיי אהבה', נכתב בחופש מוחלט, ללא ציפיות מעיקות. ההצלחה בארץ ובחו"ל הפתיעה אותי מאוד".

אפרופו הצלחה, היא גובה ממך מחיר?

"אני לא יודעת אם זה 'מחיר', אבל זה דורש ממני לנסוע הרבה לחו"ל ולהופיע שם בפני חובבי ספרות. עם הזמן לא הייתה לי ברירה, אלא לכבוש את הביישנות הטבעית שלי ולצאת להופעות האלה, גם אם הרבה יותר נוח לי בבדידות שלי בבית. אין הבדל בין קהל בארץ לבין קהל בחוץ. זה נהיה אוניברסלי. אם אישה אי-שם בנורווגיה מסוגלת לומר לי שהיא מרגישה שבכתיבת ספר שלי חשבתי עליה, זה אומר הכל".

הספר הבא בדרך?

"אני עדיין ב'שארית החיים'. כרגיל אצלי, הפרידה מהספר האחרון ממושכת מאוד".

יש חיים מחוץ לספרות? – ספורט? קולנוע? טלוויזיה?

"אני אשה כמעט נטולת תחביבים (צוחקת). ספורט זה לא התחום שלי. עשיתי מנוי לחדר-כושר, הגעתי פעם אחת וזה הספיק לי. אין לי כוח רצון בעניינים שלא קשורים לכתיבה או לילדים. קולנוע אני רואה מעט מאוד. בטלוויזיה אני רואה בעיקר חדשות".

לא שמעת על עקיבא וענהאל?

"מי הם?"

לא ראית את 'המירוץ למיליון'?

"לא, לא ראיתי מעולם…"

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד בשבט תשע"ב, 17.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בפברואר 2012, ב-גיליון משפטים תשע"ב - 758 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. קרוואני רות "לבשל

    קראתי את הספר"שארית החיים " ומאוד נהניתי אחד הספרים הטובים אשר קראתי לאחרונה הספר כתוב כל כך יפה וכל כך סוחף מערכות היחסים שזורות בסיפור כל כך יפה , מצפה לספר הבא בהצלחה.

    עלי לציין שאני מאוד אוהבת לקרוא ונתקלתי בספרים מאוד טובים אך לא טרחת להגיב.
    לאחרונה הוצאתי ספר בישול כל תגובה ומחמאה הרגשתי כל כך טוב והגעתי לתובנה שמאוד חשוב לפרגן וכנראה זה לא מובן מאילו גם לסופר דגולה כמוך כולנו זקוקים לפרגון ואהבה ואז הבטחתי לעצמי כאשר אקרא ספר טוב חשוב שאביע את דעתי החיובית

    בהערכה רבה
    קרוואני רות

    • רות קרוואני, קראתי את דברייך ואני יכול להגיד שבהחלט אני מסכים איתך.
      מלבד זאת, אין ספק שאחד הדברים המשפיעים ביותר על התחום הכה נרחב הזה הוא בהחלט העובדה כי הפקת בר מצווה יכולה להיות בהחלט כמו ספר שרק עכשיו קוראים אותו ומתבגרים עימו.
      אני חושב שיש לכך הרבה פנים והרבה אופנים, עם זאת, תמיד אפשר לקרוא ולהנות מספר טוב.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: