לצאת ידי זכות / עידו פכטר

 

 תפיסת המשפט העברי כשיח של חובות מבוססת על עמדה שאינה מכירה בקיום האנושי כשלעצמו כבעל ערך. האידיאולוגיה הדתית המתאימה לעידן של גאולה מחייבת להכניס את הזכויות אל השיח

צילום: אריאל ירוזלמסקי

פרשת משפטים משמשת כמצע נוח לשוחרי המשפט העברי לפרוס את טיעוניהם על אודות מיקומו הראוי של המשפט העברי במדינת ישראל ובחברה הישראלית. קולות רבים מתחומי עיסוק שונים בעלי זיקה לתחום – רבנים, חוקרי אקדמיה, עורכי דין ואפילו שופטים –  מתלוננים השכם והערב על כך שהמשפט העברי היונק כוחו ממסורת רבת שנים של דיונים ופסיקות ושאף הוכיח את עצמו כיעיל לאורך זמן נדחה במדינת ישראל המתחדשת מפני המשפט המודרני הצעיר יחסית והמבוסס על הלכות הלקוחות מעולם זר. אמנם מחקרים ממשיכים להיערך בתחום, מרכז להשמת משפט עברי הוקם, ועדה לייעוץ במשרד המשפטים קיימת, ואף על פי כן הכול מרגישים שהדרך עוד רחוקה עד לשילובו של המשפט העברי במערך המשפט הישראלי. בסופו של יום, שנים רבות אחרי שפרץ השופט מנחם אלון עם ספרו המשפט העברי לעולם המשפט, קשה לומר שהמשפט העברי ממלא תפקיד מרכזי.

העובדה שכבר שנים רבות נשמעות ועולות התלונות או הטחות האשמה הללו ומענה מכיוונה של הכנסת או מצד בית המשפט אַיִן מחייבת לצאת מעמדת המאשים והמטיף ולנסות להבין מדוע. מדוע אם המשפט העברי כה טוב וכה נכון, רבים הם השופטים והמחוקקים, אנשים חכמים לכל הדעות, שלא מאמצים אותו בשתי ידיים. לצערי, עד כמה שידי מגעת בתחום, זכיתי לקרוא יותר תלונות ותואנות מאשר חיפוש הסברים לתופעה. יותר הטפה, פחות חשבון נפש.

התלונות מוצגות לא פעם בדרך של משפט השוואתי. העוסקים בתחום אוהבים 'להשתעשע' בהשוואת המשפט העברי למשפט האזרחי, בדרך כלל מתוך נטייה משוחדת לטובת המשפט העברי. המגמה היא להראות מדוע המשפט האזרחי חסר או מקולקל ומדוע המשפט העברי הוא השלם והמושלם יותר. עמדה זו נובעת באופן מובהק מהמטען הדתי המאפיין את העיסוק במשפט העברי. על אף שרובו של המשפט העברי, החל מהתלמודים, הינו מעשה אנוש, מחשיבים אותו העוסקים בו כבעל גושפנקא א-להית ועל כן ודאי וודאי שהוא עדיף על פני כל משפט אזרחי שלא קיבל אשרור זה. וכך נמצא השיח בין תומכי המשפט העברי למייצגי המשפט האזרחי כמו השיח המצוי שבין הדתי לחילוני, כשזה הראשון מרגיש כבעל העגלה המלאה לעומת עמיתו שמטענו ריקן.

וכאן טמונה הבעיה. בדיוק כמו השיח בין הדתיים לחילונים שמוכרע לרוב מראש, כשאליו מגיע הדתי מלכתחילה עם תפיסה כי "האמת אצלי ועליי להאיר את דרכו של התועה החילוני", כך מתנהל השיח בנושא המשפט. תומכי המשפט העברי מגיעים מעמדת "האמת אצלי, במשפט המפואר שלי, וכל שביכולתי הוא להשיב את עמיתיי בתשובה אליי". למותר לציין שעמדה זו נועלת את השיח מראש ואינה מאפשרת הפריה הדדית ושותפות וכל שכן חשבון נפש. מעבר לכך, בדיוק כמו בשיח הדתי, גם כאן מתכחש בעל המשפט העברי לעובדה שבפועל מדינה שלמה מודרנית ומתפתחת מתנהלת באופן תקין וראוי על בסיסו של משפט אזרחי ללא כל הזדקקות למשפט העברי. התעלמות זו לא רק נראית כמי שמנסה להכחיש את המציאות אלא גם מקטינה עד כדי גיחוך את הטענות בדבר ריקנותה של העגלה שממול.

בדברים הבאים אבקש לעשות צעד ראשון בדמותו של שיח משלים ומפרה. אבקש לעמת את שתי תפיסות המשפט בתחום ידוע למדי ולנסות למצוא את החיסרון במשפט העברי המונע מחלקים שונים במערכת המשפטית לאמצו.

מימוש הקומה המוסרית

כידוע, אחד ההבדלים העמוקים בין המשפט העברי למשפט האזרחי הוא ההבדל בין שיח של חובות לשיח של זכויות. חרף העובדה שלעתים, בפועל, שתי מערכות המשפט מובילות לאותה מסקנה, הרי שנקודות המוצא שלהן שונות. המשפט האזרחי והליברלי יוצא מנקודת הנחה כי הקיום האנושי הוא הערך העליון ועל כן יש להגן עליו עד כמה שניתן. הקיום האנושי מיתרגם לזכויות שונות המושתתות בדרך כלל על מושג החופש – חופש תנועה, חופש עיסוק וכו' – ועל המשפט לדאוג שזכויות אלו לא ייפגעו. כמובן שלעתים ניתן לחייב אדם בפעולה כלשהי אך זאת רק מתוקף הגנה על זכויותיו של אדם אחר. המשפט העברי, לעומת זאת, איננו מעמיד את הקיום האנושי כפי שהוא כערך הבלעדי שעליו יש להגן. מתוקף האמונה הדתית העומדת ברקעו סובר המשפט העברי שעל האדם מוטלת המשימה לממש את צלם א-להים שבו ועל כן מוטלים עליו חיובים שונים שיובילו אותו למימוש אותה מעלה. ממילא, המוקד איננו בזכויות של האחר שנפגעות אלא ברמתו המוסרית של האדם כשלעצמו. גם בהיותו על אי בודד, נטול חברה ובעלי זכויות מסביבו, יש לחייבו בדיוק באותם חיובים.

היטיב לבטא זאת השופט משה זילברג:

אפשר לומר, עם קב חומטין כמובן, כי המשפט המודרני אינו מתעניין כלל בחובות, הוא מתעניין רק בזכויות, וחובת התשלום של החייב אינה אלא ציון מקוצר לאפשרות כפיית התשלום על ידי הנושה. מן הלכסיקון המודרני אינך יכול למחוק את המונח 'זכאי' אבל יכול אתה להתקיים – גם אם לא יהא זה נוח ביותר – בלעדי המילה חייב; תצטרך רק לכתוב במקומה את הפסוק הארוך: "יכול להיאלץ, על ידי בתי המשפט ומשרדי ההוצאה לפועל, לקיום זכותו של הנושה". והם ה-obligationes naturales, "החובות הטבעיות", עד כמה ששרידים ארכאיים אלה עדיין נשתמרו בשיטות המשפט המודרניות… גם לגביהן המילה "חובה" אינה אלא פיקציה, וכל משמעותה מצטמצמת רק בזה: שממלא החובה, המשלם, אינו רשאי לדרוש את כספו חזרה. שוב רפלכס – ניגאטיבי במקרה זה – של זכות התביעה שהיא, ורק היא, מהווה את המודד העיקרי לקיום החובה האזרחית.

לא כן הוא המצב, כפי שראינו, במשפט העברי. ודאי שאין הדבר כן לדעת האמורא הסובר פריעת בעל חוב מצווה. פריעת בעל חוב היא בנין אב לכל שיטת החיובים האזרחיים. ואם אף היא אינה אלא מצוה, כלומר: חובה דתית מוסרית המוטלת על החייב, הרי שלפי קונספציה זו החובה היא עיקר, והזכות – טפל, או אף פחות מזה ('כך דרכו של תלמוד' עמ' 73-72).  

לא חסרות נפקותות העולות מהבדל זה שבין המערכות. נפקות אחת היא היחס לחיובים שמעבר לשורת הדין, כגון החובה "לצאת ידי שמים" או לנהוג "לפנים משורת הדין", ו"כופין על מידת סדום". המשפט העברי רואה בחיובים אלה חובה לכל דבר ומכניס אותם לשיקולים שלו. העמדה המסתתרת כאן היא שאחריותו של האדם למעשיו ולקומתו המוסרית אינה נגמרת עם פסיקת הדין, לטובתו או לרעתו. זו תלווה אותו גם בחזרתו לביתו ובשיבתו אל החברה שבה פעל, ואם חסרונו טרם הושלם ותוקן עליו לדאוג לכך בעצמו, ללא שום קשר לזכויותיו של האחר. במשפט האזרחי לעומת זאת לא נהוג לערב שיקולים מעין אלה בפסיקה. האחריות של האדם תמה עם פסק הדין.

בשתי דוגמאות אחרות לפער זה שבין מערכות המשפט נתקלנו אך בזמן האחרון. לאחרונה פורסמו מסקנות ועדת שניט שהמליצה לבטל את 'חזקת הגיל הרך', אשר הבטיחה את מסירתם של ילדים עד גיל שש לידי האם במקרה של גירושין. ההמלצות עוררו סערה רבתי בקרב ארגוני הנשים אך זכו לאהדה רבה בקרב אנשי המשפט העברי. טענת התומכים הייתה שעד כה הביט המשפט האזרחי על ההורים כבעלי זכויות בילדים, כשלאם יתרון בולט על פני האב. עתה, לדבריהם, הוועדה הכירה בכך שההורים אינם בעלי זכויות בילדים אלא בעלי חוב כלפיהם ואחראים לגדילתם, ומשום כך יש לבחון בכל מקרה מי מהם ימלא את חובותיו באופן ההולם יותר, ולו לתת את החזקה.

דוגמה אחרת להופעתו של פער זה שבין המערכות נוגעת לחוק שעבר לאחרונה בכנסת האוסר פרסום שמם של חשודים במהלך הימים הראשונים של המעצר. גם כאן בירכו אנשי המשפט העברי על המהלך. טענת שוחרי הדמוקרטיה כי לציבור קיימת זכות לדעת מה מתנהל במרחב הציבורי לא התקבלה על לב אנשי המשפט העברי. אלה טוענים כי אין זכות לציבור לדעת דבר, ולמעשה המילה זכות איננה רלוונטית. לפרסום דברים במרחב הציבורי יש כללים ברורים שהתחברו על ידי החפץ חיים, ולפיהם כדי להתיר דיבורים בעלי מטען שלילי על אדם כלשהו יש צורך בתועלת כלשהי. אם אין כל תועלת חל איסור לפרסם את הדברים, ואם יש תועלת הרי שחובה לאומרם. המרחב ההלכתי הינו דיכוטומי – או שחלה חובה או שהדבר איננו מותר. ממילא שאלת הזכות לציבור לדעת הופכת לשאלה האם חובת הציבור לדעת.

ניתוק בין העולמות

דוגמאות אלו ממחישות היטב את יחסן השונה של שתי מערכות המשפט לשאלות שונות שעולות לשולחן הדיונים ומהוות לא פעם מוקד לעימותים ומחלוקות. האם ניתן להצביע על דרך ליישב בין השיטות? האם נוכל לשכנע ציבור רחב במדינה דמוקרטית שלא קיימת לו הזכות לקבל נתונים מהמרחב הציבורי? כאמור לעיל, כל עוד העמדות תתבצרנה במקומן לא נזכה לשיח מפרה ואמיתי וממילא לא נגיע לאופן שבו ניתן לשלב בין הניגודים. לכן ראוי שניתן את הדעת על שאלת הזכויות בעולם היהודי. האם היהדות מכירה בזכויותיו של אדם? האם היא מוכנה להציב אותן כעילה לתביעה ולא רק את החובה?

דומני שבשאלה זו על העולם הדתי לעשות חשבון נפש עמוק ורציני. לאנשים דתיים קשה להודות בערך הזכויות שלהם. שכן מה עניינה של הזכות אם לא עיגונו של הקיום הנוכחי ואולי אפילו של הרגע כערך שיש להגן עליו? כביכול, שיח הזכויות טוען שהעמידה במקום – הקיום כפי שהוא – היא בעלת משמעות מרכזית ואולי עיקרית. האם עמדה זו תואמת לתפיסה הדתית שלפיה אדם לעמל יולד, ומטרתו בעולם איננה רק להתקיים אלא להתקדם ולרכוש מדרגות גבוהות ממעלתו כדי להידבק במה שמעבר לעולם הזה? התשובה הפשוטה היא שלא.

הרי בעיני האדם הדתי כל הקיום בעולם הזה הוא רגעי וזמני ביחס לחיים האמיתיים שמעבר לו, ואולי בכלל כל מה שמתחולל כאן הוא ניסיון שנועד לאתגר אותו ולרומם אותו. ממילא, באופן עמוק, אין הוא רואה בזכות ערך כשלעצמו, אלא רק חי בתחושה של חובה. האדם הצדיק בעיניו יתגלם בדמותו של מי שמוותר על ממונו, לא כועס על מי שפוגע בו, מחשיב כהבל את העולם הזה, והכול מתוך תחושה פנימית שאין באמת ערך מהותי לנכסיו ולכבודו. העיקר אצלו הוא העולם שמעבר. גם אם רבים בעולם הדתי אינם חיים כך, הרי שהכול יודו שלשם הם שואפים, או שלמצער הם רואים באנשים שחיים כך את אנשי המופת שלהם! על כן מוכרחה מערכת משפט המקדשת את הזכויות להיחשב כמוקצית מבחינה דתית. היא תסמל את ההדוניזם ואולי אף את הדרוויניזם, את אותם שאומרים "אין עולם אלא זה".

מאידך גיסא, תומכי המשפט האזרחי חיים בתחושה של קדושת החיים. כהמשך לרוח הציונית שלקחה את גורלה בידיה וקידשה את צלם האדם ומעשיו, נראה בעיניהם מגוחך רק לחיות חיים של עמל בלי קורטוב של הנאה או מימוש עצמי. הם מרימים על נס דווקא את קיום האדם, הערך הקדוש בעיניהם, וממילא אינם פוחדים להצהיר כי זכותו של האדם למה שהעולם הזה יכול לספק לו היא הערך הנעלה ביותר שקיים.

כאמור, באופן טבעי קשה לחשוב שיש סיכוי להידברות בנושא זה, אבל נראה שבדור הנוכחי צריכים אנשי המשפט העברי להבין את עמדת הצד השני ואפילו לקבל ממנה. בדור של גאולה, דור שבו נדרש העם לפתח מדינה ולהקים צבא, לחדש את התשתיות הגשמיות של קיומו, חייבים להכיר ולו במעט בערך שיש בקיום הזמני והחולף, ברגע. אם תלמידי הציונות הדתית לומדים בכתבי הראי"ה קוק על תחיית הגוף וגשמיות קדושה, אם רבנים מעודדים מלכתחילה מעורבות בעולם הזה ורואים ערך בפיתוחו לא רק כדי לזכות בעולם הבא אלא כמימוש החזון הגדול של הנביאים, אם בכתבי הראי"ה קוראים שצלם א-להים שבאדם זהו החופש שלו, הרי שלדבר חייבת להיות השלכה גם על תחום המשפט שבאופן טבעי יונק מאידיאולוגיות אלו. לכן בהחלט ניתן לדרוש מן המשפט העברי שיאמץ ויקלוט אל תוכו שיח של זכויות שיגן על אותם ערכים חומריים. אם צלם א-להים שבאדם הוא החופש, הרי שיש להגן עליו ולא רק לתבוע ממנו. אם רואים קדושה בחיי החומר ובאפשרויות שהם מזמנים לאדם, הרי שיש להגן עליהם באמצעים משפטיים. אם אנו חיים בעידן שבו מימוש עצמי כבר איננו מילה גסה, הרי שאסור לנו לאפשר פגיעה ביכולת של האדם לממש את עצמו.

טובתה של רווקה

דוגמה מאלפת לשינוי כיוון מעין זה בשיח של המשפט העברי ניתן למצוא בפסיקתו המרעישה של הרב שרלו בנושא תרומת זרע לרווקה. רבים קמו על ההיתר שלו לאפשר לאישה רווקה ללדת ילד שלא במסגרת נישואין, בעיקר בטענה שהדבר פוגע בילד. באופן טבעי, המערך הרבני ראה כשיקול המכריע את חובתה של האם כלפי בנה שאינה יכולה להתממש כאשר היא מראש גוזרת עליו חיים בלי אב. על כן ההתנגדות הייתה נחרצת וחצתה גבולות ומגזרים. ומה טען הרב שרלו? הקורא את תשובתו יראה שהיא מבוססת ברובה על שאלת הזכות. האם קיימת זכות לאישה להביא ילד לעולם רק כי זה רצונה ובכך היא מוצאת מזור למצוקותיה. והרי זהו שיקול "מודרני-ליברלי" מובהק. איזה ערך קיים בכך שהאישה תרגיש טוב יותר אם הדבר בא על חשבון החובה שלה לדאגה לילד? רוב הרבנים לא ראו זאת כמשוואה שקולה בכלל. אבל הרב שרלו ראה בכך משוואה שקולה ואף הכריע לטובת הזכות. אינני יודע אם התכוון לכך, אבל שיקוליו בהחלט שיקפו עמדה דתית שונה ולא מקובלת, כזו שהייתה יכולה להופיע רק בעידן שבו קיים ערך דתי לקיום האדם וצרכיו הגשמיים. על כך יש לברך, גם אם לא קיימת הסכמה ביחס למסקנתו.

כנקודה למחשבה וכהמשך ישיר לדברינו הייתי מבקש לעורר דיון מחודש על אודות המושג 'זכות הציבור לדעת'. כנגד הטיעונים המבטלים אותו בהינף יד, רק משום שמדובר בזכות ולא בחובה, קיים ערך לטעמי בכך שהציבור יהא מודע למה שמתרחש במרחב הציבורי, גם מבלעדי התועלת המחויבת בעולם ההלכה. מי שרואה במשטר הדמוקרטי משטר מקובל לפי התורה, ובייחוד מי שרואה במדינת ישראל מימד של מלכות מחודשת, בהחלט יצטרך להגן על זכויות הציבור. אחת מהן לדעתי היא הזכות לדעת מה מתרחש במרחב הציבורי. כמובן שלא נגזור מכאן באופן ישיר שניתן לפרסם כל דבר, אבל בהחלט חושבני שיש לקחת זכות זאת כשיקול רלוונטי כאשר באים לדון בפרסום נתונים בתקשורת.

נגעתי רק בדוגמה אחת אבל בטוחני ששינוי עמוק בתפיסת המחשבה, שייתן ערך גם לזכויות, יוביל רבים למחשבה מחודשת אם לא הפוכה בנוגע לשאלות שונות שעולות על שולחן המשפט בישראל. אין זה אומר כמובן שיש לבטל את מושג החובה ואת החשיבות שיש לו בעולם הדתי. יש להתמיד ולהחזיק בו, אבל יחד עם זאת לאמץ גם את השיקול של הזכות ולבחון מי מהם גובר. בדרך זו, דומני שהמשפט העברי יוכל להבין מעט יותר את המשפט האזרחי ואף לקבל את טיעוניו. ושמא אם כך יקרה, הרי שגם המשפט האזרחי ייפתח למשפט העברי וישוב ויראה בו מקור ליניקת נורמות וערכים. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד בשבט תשע"ב, 17.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בפברואר 2012, ב-גיליון משפטים תשע"ב - 758 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: