תפוצתם של כרכי שוטנשטיין בציבור החרדי מעידה על משבר עמוק בעולם הלמדנות. ההתמקדות בניתוח העיוני תוך דילוג על 'הפשט' מביאה לכך שבוגרי ישיבות רבים אינם יודעים ללמוד דף כצורתו  

בשבועות האחרונים מתנהל מעל דפי עיתון זה ויכוח מרתק העוסק בהישגיה או חוסר הישגיה של שיטת הלימוד הליטאית. אינני מעוניין להיכנס לקטגוריית "אחר" או להכריז על עצמי כ"מאמין בן מאמין", אך תוך כדי סקירת מהדורות פרשניות לש"ס ובמיוחד מהדורת שוטנשטיין, אני מעוניין להצטרף לדיון זה ולהאיר זווית נוספת בדיון חשוב זה.

הקושי לשלוט במכמני התלמוד מצד אחד וההתמודדות עם העולם המפתה מצד שני הם אלה שהפכו את הישיבות ל'בית היוצר לנשמת האומה'. לתפיסתו של ביאליק הייתה זו התעוזה היהודית – "נשמת האומה" – שבאפכא מסתברא שלה העזה להעמיד דווקא את המאמץ הלמדני האינטלקטואלי כסכר בפני הפיתויים מבחוץ. מאז ועד היום, ובקרב רבים וטובים, המונח "למדנות" או "לומדס" מזוהה כמעט לחלוטין עם למדנות תלמודית כפי שזו נתפסה בעולם הישיבות הליטאי במאה וארבעים השנים האחרונות.

החינוך הדתי בישראל הועמד אל מול האתוס הלמדני הזה, והשליטה המינימלית ב"הוויות אביי ורבא", שתורגמה כיכולת הבסיסית ללמוד דף גמרא באופן עצמאי, הוצבה במוקד בחינת הבגרות בגמרא. למרבה הצער, תוך זמן קצר מחנכים ומורים רבים עמדו בפני שוקת שבורה. מתברר שהדרישה הבסיסית של לימוד גמרא עצמאי עם פירושו המסורתי של רש"י הייתה קשה מדי למרבית התלמידים בתיכונים, בישיבות התיכוניות ובישיבות ההסדר.

אל מול הכישלון הדתי הוצבה המראה החרדית ובה מאות ואלפי בחורים שוקדים יומם ולילה על לימודי הגמרא. לעומת החינוך הדתי, החינוך החרדי הציב את עצמו כמגִנו הבלתי נלאה של "פך השמן הטהור". רבים וטובים טענו כי ה'ישראליות' המודגשת של החינוך הדתי, המודרניות שבו ואולי חוסר המחויבות האידיאולוגית שלו ללמדנות תלמודית לשמה פגעו ביכולת הלימודית. במאמץ ליצור "ספרא וסייפא", כך נטען, איש הצבא, איש הסיף, הועדף על פני איש הספר.

כתוצאה כביכול מהכישלון הלמדני הרשו לעצמם בוגרי החינוך הדתי להשתמש בספרי עזר בבואם ללמוד את התלמוד. מילונים, התלמוד המבואר של הרב עדין שטיינזלץ ופירוש "מי מנוחות" על התוספות היו והינם ספרים נפוצים בקרב הציבור הדתי. הציבור החרדי, לעומת זאת, לא רק שלא השתמש בהם אלא אף תקף בחריפות יוצאת דופן את השימוש בהם. כך למשל תקף הרב שך את פרויקט התלמוד המבואר של הרב שטיינזלץ:

…מה כואב הלב לראות כבלע את הקודש מאחד המתחכם בעצת היצר לכתוב פירוש לגמרא המתקרא בשם "התלמוד המבואר והמנוקד" ולהכניס פנימה ביאורים שונים כאילו להקל על הלימוד של הגמ'. ובאמת שעל ידי לימוד זה סר כל זיק של קדושה ואמונה. שמעמיד הש"ס כספר חוקים וכחכמת הגויים רח"ל, ופשוט שבדרך זה יגרם ח"ו שכחת התורה. ואל יטעון מי שטוען שעי"ז יתמעטו הלומדים, כי מחובתינו לשמור על פך שמן הטהור בטהרתה, ולא על הריבוי האינו טהור, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

לעומת דברים אלו, הופיעו במהלך העשור האחרון כחמש או שש מהדורות מבוארות לש"ס במתכונת הדומה להפליא לפירושו של הרב עדין שטיינזלץ, כולם על ידי ארגונים ומכונים חרדיים לגמרי, שאף השיגו הסכמות מגדולי הציבור החרדי. לכאורה מדובר במהפכה, רעידת אדמה של ממש. לא רק בשל דבריו של הרב שך, אלא מכיוון שפירושים כאלה לגמרא לא נכתבו כבר כתשע מאות שנה, מאז הקנוניזציה של פירושו המונומנטלי של רש"י לתלמוד ותקופת הראשונים. השאלה שעולה אפוא היא מה אירע מאז מכתבו של הרב שך? כיצד קרה שדווקא הציבור החרדי מפתח בתוך כעשור סדרה של מהדורת מבוארות לש"ס?

מהדורות מבוארות

נפתח בתיאור המהדורות המקובלות של ביאור התלמוד. הרב עדין שטיינזלץ היה הראשון להציע ביאור ותרגום מודרני של התלמוד כולו לעברית. מהדורת התלמוד המבוארת שלו כוללת ניקוד של הטקסט התלמודי ופיסוקו, תרגום וביאור לעברית מודרנית, הערות עיוניות, מסקנות הלכתיות העולות מהסוגיה, ביאור מילונאי ואטימולוגי של מילים שונות, סקירות היסטוריות קצרות על אישים ותיאורים של החיים בזמן התלמוד והמשנה.

במהדורותיו הראשונות – עד שנכנע גם הוא להשתמש בדפוס הש"ס המקובל – הכניס הרב שטינזלץ גם שינויים גרפיים ועימוד שונה. התלמוד המבואר של הרב שטיינזלץ מופיע ללא הסכמות אך כפי הנראה הוא קיבל מכתב בצורת הסכמה מהרב משה פיינשטיין ז"ל, מחשובי הפוסקים בארצות הברית. למיטב ידיעתי, למעלה ממיליון עותקים מסדרת התלמוד המבואר נמכרו עד כה ועל מפעלו זה זכה הרב שטיינזלץ בפרס ישראל.

לעומת זאת, בציבור החרדי בולטת במיוחד מהדורת שוטנשטיין. מהדורה זו, שיצאה מקרב העולם הליטאי, היא הפופולרית ביותר, המושקעת ביותר והיומרנית ביותר, ואותה אסקור ביתר פירוט. הורתה ולידתה של מהדורה זו דווקא בציבור הדובר אנגלית. בשנת 1989 הדפיס הרב שטיינזלץ את הכרך הראשון של המהדורה המבוארת שלו באנגלית, ובמקרה או שמא לא במקרה באותה שנה פורסם כתב החרם נגדו. שנה אחר כך, ב-1990, יצא לאור הכרך האנגלי הראשון של מהדורת שוטנשטיין. כיום, מהדורה זו שולטת כמעט ללא עוררין בקרב ציבור דוברי האנגלית. היא נמכרת במאות אלפי עותקים, ולמרות ביקורות מימין ומשמאל היא נחשבת בעיני מעריציה ליצירת מופת. במוזיאון בישיבה יוניברסיטי ישנה תערוכה המוקדשת להדפסת התלמוד מ"בומברג עד שוטנשטיין".

 המהדורה העברית של שוטנשטיין שונה מעט מהמהדורה האנגלית, אך שומרת על אותם מאפיינים חשובים. האלמנט הגרפי הבולט ביותר במהדורה זו הוא השמירה על "צורת הדף", אותה צורת דף כפי שהיא מופיעה בדפוס וילנא. הביאור והתרגום כתובים במקביל לדף התלמודי והם ארוכים במיוחד, כך שלכל עמוד בש"ס יש בממוצע כשלושה עמודי ביאור. אורכה של המהדורה הוא לפיכך בלתי רגיל – מסכת שמופיעה במהדורות הש"ס הרגילות בכרך אחד תופיע במהדורת שוטנשטיין בשניים, שלושה ואפילו ארבעה כרכים. הביאור והתרגום לעברית מופיעים בחלק העליון של הדף, ובחלק התחתון, מתחת לביאור, המהדורה מכילה סדרה של הערות ממוספרות הכוללות הרחבה של נושאים מסוימים והפניות נוספות למעיין.

תחת פיקוח

כאמור, בפרספקטיבה היסטורית מדובר במהפכה לימודית וחינוכית. בשל כך, ככל שהדבר נוגע למהדורת שוטנשטיין, רואים עורכי הביאור צורך להצטייד בכמות לא מבוטלת של הסכמות מרבנים שונים, ראשי ישיבה ואדמו"רים. ההסכמה הראשונה והחשובה ביותר – לדעתם של העורכים – היא הסכמתו של הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א, נציגם הבולט של "גדולי ארץ ישראל". בניגוד לאופי האליטיסטי של מכתבו של הרב שך וקביעתו שמיעוט הלומדים איננו בהכרח דבר רע ושכדאי לשמור על "פך השמן בטהרתו", הרב אלישיב מעלה על נס את הפצת לימוד התורה, וקובע:

הדבר נחוץ למאד לאלה שקשה להם לרדת לעומק הפשט, וע"י תרגום המילות וביאור הענין יקל עליהם להבין צורתא דשמעתא ועי"ז יתרבו לומדי התורה ותרבה הדעת.

אלא שאת הנימוק המשמעותי יותר שומר הרב אלישיב דווקא לחלקה השני של הסכמתו. למעשה טוען הרב אלישיב שיש הכרח בביאור כזה לש"ס, והוא מגדיר את ההיתר כלא פחות מ"עת לעשות לה' הפרו תורתך". שימושו של הרב אלישיב בנימוק זה הוא מענין במיוחד, מכיוון שקוראי ההסכמה מבינים שהרב אלישיב מדמה את כתיבת הביאור לתלמוד לתהליך כתיבת הגמרא והמשנה עצמן. בנוסף, הדבר מצביע שבאופן עקרוני הרב אלישיב סבור שלמרות הערך של הפצת התורה ייתכן שלא היה מקום להופעתו של ביאור תלמודי כזה משום ערעור המסורת. מה נשתנה אם כן במציאות הנוכחית עד שביאור כזה תועלתו רבה מנזקו? הרב אלישיב מפנה אותנו לטענה שהשמיע בעבר ביחס למהדורה האנגלית של שוטנשטיין:

כמה תרגומים מסתובבים בשוקא שחוברו ע"י אנשים שאינם יודעים את ערך קדושת  התלמוד, ושומר נפשו ירחק מהם. וכדי שלא יגררו אבתרייהו [אחריהם] מן הצורך הוא לחבר תרגום ע"י יראי ד' היודעים כי במלאכת הקודש המה עושים. אותו הנימוק שייך גם בנוגע לתרגום ללשון הקודש כי גם בזה נפוץ תרגום על כמה מסכתות שאין רוח חכמים נוחה ממנו.

הרב אלישיב קובע אפוא שקיים חשש מפני אבדן השליטה בהנחלת התלמוד, בכך שאנשים ישתמשו בתרגומים וביאורים כמו זה של הרב שטיינזלץ ש"אין רוח חכמים נוחה ממנו" (הרב אלישיב עצמו הצטרף למחרימים את ספריו), ועל כן עולה הצורך בביאור של אנשים "יראי שמים" מהציבור החרדי. כלומר, המוטיבציה בביאור התלמוד אינה חיובית מעיקרה. לא הרצון להפיץ את הידע התורני מניע אותו אלא הניסיון למנוע מצב שבו הנגישות לתלמוד תהיה מסורה בידי כל אחד. אוצרות הידע התלמודיים חייבים להיות מפוקחים, מעובדים ונשלטים.

שמירת המסגרת

למעשה יש כאן נכונות להתגמש ביחס להנגשת התלמוד אך לא בצורה שתסכן ותערער את הסדר החברתי בחברה החרדית. השמירה על המסגרת החברתית נעשית בכמה אופנים.

ראשית, בביאור לתלמוד במהדורת שוטנשטיין ובמהדורות החרדיות הנוספות ישנה התעלמות מוחלטת מההיסטוריה והריאליה התלמודית, וחוסר נכונות לשימוש במקורות מילוניים מלבד הקלאסיים ביותר כדוגמת "הערוך". הדבר נוגע אף לניקוד ולדקדוק. מהדורת שוטנשטיין האנגלית מתגאה בכך שלא שמרה על כללי הדקדוק הארמי, ושבמקרים רבים העדיפה לנקד לא כפי הכללים הלשוניים אלא כפי הקריאה המקובלת בבית המדרש.

שנית, מכיוון שלא פעם נשקפת סכנה מסוגיות שעלולות להיות בעייתיות מבחינת התאמתן ל"עיקרי האמונה" – כגון שימוש בשפה סקסואלית, יחס מלעיג או משפיל לבני שיח וגופי ידע חז"ליים שהוכחו כלא נכונים – במקומות רבים בוחרים עורכי מהדורות הש"ס המבואר להתערב בביאור מעבר לתרגום המינימלי ולהעיר בהערותיהם על הבעייתיות המופיעה בדברי התלמוד ועל פתרונה. 

שלישית, בשונה ממהדורות אחרות כמו זו של הרב שטיינזלץ, המהדורה החרדית המבוארת של ש"ס לובלין והוצאת "הלכה ברורה" של ישיבת מרכז הרב, מהדורת שוטנשטיין איננה מביאה את המסקנות ההלכתיות העולות מהסוגיות השונות, לפחות לא באופן שיטתי. דומה הדבר כאילו עורכי המהדורה אינם רוצים שמישהו חס וחלילה יפסוק הלכה על פי שימוש במהדורתם ולכן הם מפרידים ככל האפשר בין לימוד התלמוד הנעשה לשמו ובין ההליך ההלכתי הנעשה על ידי פוסקים מובהקים עם כללים משלו.

גם במקומות שבהם התייחסות הלכתית היא כמעט בלתי נמנעת, המעיין יופנה בעיקר לספרים שעברו קנוניזציה בציבור החרדי. כך למשל, במסכת שבת יופנה המעיין שוב ושוב לעיון בספריו של רבי ישראל מאיר מראדין, "משנה-ברורה" ו"ביאור-הלכה", ובסוגיות הנוגעות להלכות שביעית יופנה המעיין לספרי ה"חזון-איש". בהערה מעניינת במיוחד בתחילת מסכת ברכות אף מזהירים אותנו העורכים שעלינו לשים לב שההלכה בנושאים אלו נפסקה בניגוד לדעת רש"י, ולכן יש להיזהר שלא להסיק מרש"י מסקנות הלכתיות.  

התופעה בולטת גם בהערות הלמדניות המופיעות בשולי המהדורה. כאמור, בית היוצר של המהדורה הזו הוא עולם הישיבות הליטאי, ועל כן ההפניות לספרים הנחשבים ספרים "למדניים" מובהקים היא לחלוטין לא פרופורציונלית. כך למשל יופנה המעיין לספרי ר' אלחנן וסרמן, לר' שמעון שקאפ, למנחת חינוך, לשאגת אריה, לקצות החושן, לנתיבות המשפט ולרבי עקיבא אייגר. לספרים פשטניים כמו פירושי המהרש"א, "שבת הארץ" של הרב קוק או "יחווה דעת" של הרב עובדיה יוסף הוא לא יופנה.

לא רק לבעלי בתים

ועדיין השאלה מהדהדת: עם כל השמירה על הסדר החברתי החרדי, מדוע במערכת חינוכית כמו זו החרדית, שבה חומר הלימוד הכמעט בלעדי הוא הגמרא, נוצר הצורך במבואות מסוג זה ללימוד הגמרא?

ובכן, עם שאלה זאת ועוד מתמודדות ה'הסכמות' השונות. התשובה הפשטנית ביותר מצביעה על שני ציבורים מרכזיים הנזקקים לביאור מעין זה. האחד הוא ציבור ה'חוזרים בתשובה', ה'מתחזקים', אותם אנשים שלא גדלו על ברכי הגמרא. כך למשל, האדמו"ר מוויז'ניץ מציין שמהדורה זו "תועלתה מרובה מאד להקל על הצמאים לדבר ד' הכניסה להיכל הקדש של התלמוד לקרבם ללמוד הגמרא". הציבור השני הוא ציבור 'בעלי הבתים', אותו ציבור שייתכן שלמד בעבר בישיבות אך כיום לרוב עובד לפרנסתו, בדגש מיוחד על קבוצת 'לומדי הדף היומי'. לא בכדי רבות מהמהדורות המבוארות לתלמוד יוצאות לאור ומכוונות לקצב הלימוד וההתקדמות שלהם.

טיעונים אלה חוזרים ונשנים באופנים שונים על ידי מרבית הרבנים המסכימים, אלא שמבין השיטין ניכר בדבריהם של כמה מהרבנים שהצורך בספרות עזר לתלמוד הוא עמוק ומקיף הרבה יותר. כך למשל, הרב הלל דיויד קובע בהסכמתו כי "תועלתם כבר ידוע בעולם לא רק אצל המוניים שלא נתגדלו על ברכי התורה אלא גם אצל הרבה בני תורה". הרב הרשקעוויטש אף מרחיק לכת וטוען כי "כותלי בית המדרש יוכיחו דבין לומדים ובין בעלי בתים בכל דבר הקשה יביאון ויחפשו בו וימצאו בו [בביאורים האלה] דברי חפץ… ובזה [ובעזרת הביאורים הללו] נעשה פתיחת החלונות … ונפתח לנו שערי אורה בתלמוד".

אם נוסיף לעדויות אלו את נתוני התפוצה של הגמרות המבוארות, את ריבוי הפרויקטים השונים של הביאורים לתלמוד ואת אופיין של המהדורות, המסקנה היא שהצורך במהדורות מבוארות איננו רק למתחילים ולנזקקים, חוזרים בתשובה, בעלי בתים ולומדי הדף היומי, אלא אף ללומדים ול'בני תורה', בני המערכת הישיבתית ובוגריה. וכאן שבה ועולה השאלה במלוא חריפותה. מה לבוגרי ישיבות ולביאור התלמוד? האם נכשלה המערכת החינוכית החרדית – כמו מקבילתה הציונית הדתית – בהנחלת לימוד הגמרא? ואם כן, מהם הגורמים לכישלון?

עזבו את הפשט

תשובתי לתמיהות אלו היא שאכן קיימת בעיה עמוקה בהנחלת לימוד פשט הגמרא דווקא בקרב אלה שמציגים עצמם כשומרי המשמרת וכמגִני "פך השמן הטהור". ולא זו בלבד, אלא ששני גורמים מרכזיים – 'ניצחון הישיבות' ו'ניצחון שיטת הלימוד הליטאית' – הם אלו שתרמו בעקיפין לצורך בפרויקטים מקיפים להנגשת התלמוד.

במונח 'ניצחון הישיבות' אני מתכוון למציאות שעל פיה כיום הישיבה היא המסגרת החינוכית היחידה לגברים בציבור החרדי. אין לבחור בחירה האם ללכת אליה או לא. בזמנו של ביאליק, לעומת זאת, הישיבה, בוודאי זו הליטאית, הייתה מוסד התנדבותי ואליטיסטי. הישיבה ליקטה את הטובים ביותר באמצעות מבחנים קשים שערכה. מטרתה הייתה לאגד ציבור אינטליגנטי מעל הממוצע שיהווה העילית האינטלקטואלית של החברה היהודית. כיום, לעומת זאת, גם אם חלק מן הישיבות שומרות על גישה אליטיסטית מסוימת, הן שונות לחלוטין מבחינת ההרכב האנושי שלהן. הישיבות אינן מוסדות למחוננים, מערכת הסינון שלהם אינה בררנית כבעבר, וישנה ירידה בדרישות הלימודיות והלמדניות.

הניצחון השני הוא 'ניצחון שיטת הלימוד הליטאית'. מאז ומתמיד שיטת הלימוד הליטאית שמה דגש על ניתוחים אנאליטיים של אלמנטים שונים בסוגיה ולא הצטיינה בלימוד הפשט, היינו הרובד הטקסטואלי הבסיסי של הסוגיה. גדולי התורה הליטאיים כמו ר' חיים מבריסק ורבים אחרים כתבו את ספריהם דווקא על הרמב"ם ולא על הגמרא מכיוון שהרמב"ם ככותב מסודר משמש כר נוח יותר לניתוח אנאליטי מאשר סוגיות הגמרא הלא פסקניות. הדבר השפיע על הספק הלימוד, והתופעה מחריפה בשנים האחרונות. על פי התיאורים, בוולוז'ין, הישיבה שבה למד ביאליק, ההספק היה כדף ליום. הרב שך לחם ללא הפסקה וללא הצלחה על מנת שההספק הלימודי יהיה לכל הפחות שני דפים בשבוע. כיום, לעומת זאת, בחור ישיבה, גם אם הוא שקוע רובו בלימוד, עובר על דפי גמרא בודדים במשך חודשים מספר. ההתמקדות בלמדנות הליטאית ובהתמקצעות יתר מביאה לכך שבחור ישיבה איננו מקבל הנחיה או ניסיון בלימוד רצוף של פשט הגמרא, ולכן כאשר הוא ניגש ללמוד סוגיות שאינן מוכרות לו הוא נזקק לספרי עזר ברמה הבסיסית ביותר.

נמצא ש"ניצחון הישיבות" ו"ניצחון שיטת הלימוד הליטאית" הולידו עיוות בלימוד עצמו. בחורים מבריקים מתחילים "לדבר בלומדס" יותר מדי מהר, מזניחים את היסודות, והמצב מחמיר אצל הפחות מוכשרים שנגררים אחריהם בגלל היוקרה של הלמדנות. בעוד המבריקים יודעים את יסוד הפשט של הסוגיה מתוך כישרון ואינטואיציה, אצל הנגררים אחריהם אין הדברים מתנהלים כך, וכך הולך ונוצר "בור" ממשי בהשכלתם התורנית. בלשון הישיבתית, בוגר הישיבה יכול להיות צורבא מדרבנן ועם הארץ מדאורייתא. 

בדיוק ללמדנים מסוג זה מיועדות המהדורות המבוארות לתלמוד, במיוחד זו של שוטנשטיין. ברמה הבסיסית היא מספקת את הרובד של פשט הסוגיה, ואחר כך היא מספקת לאותו לומד שאין לו עניין יוצא דופן בפשט את היכולת להתחבר לדיונים הלמדניים העדכניים – ה'רייד'. כפי שטוען אחד המשתמשים: "הביאור על הפשט מאפשר לי להתמקד בדברים החשובים באמת בסוגיה", היינו חילוקי האחרונים וחידושיהם.

במענה לשאלתו של ביאליק "הטרם הוא ידע איך למדו מלפנים", אני סבור שהתשובה היא שלילית. הלמדן בן זמננו כבר איבד את היכולת לדעת איך למדו מלפנים מכיוון שתפקידו כלמדן שונה לחלוטין מזה שהיה בעבר. אילולא הייתי הססן הייתי מאמץ את דבריו הפסימיים של הרב הרשקעוויטש על אבדן הלמדנות ועל כך ש"בדורנו קשה לשוטט בים התלמוד ונעשה עכשו חבית של שייטין לחתור היבשה וכעת נסתמו מעיינות החכמה". אך לצורך העניין אסתפק בדברי הראשון לציון הרב שלמה עמאר שטען: "שמעתי שיש בני ישיבות שלומדים גמרא עם פירושים קלים שיצאו באחרונה בכל מיני מהדורות, פירושים אלה עשו בשביל בעלי בתים שלא למדו גמרא מעולם, בשביל בעלי תשובה שלא למדו אף פעם. זה טוב בשביל להרחיב גבולות קודש, אבל בני ישיבה שתורתם אמונתם שיחפשו פירושים קלים – זה מראה כמה התרחקנו מעמלה של תורה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד בשבט תשע"ב, 17.2.2012