הירשת ולא רצחת? / אורין אריה מוריס

 

 הקשר בין נדב, חייל סובל, לבין דודו מיכאל שיוצא למסע נפשי ומיסטי מפיק רומן מכתבים נגיש וכיפי, אך לא מאוזן ומעמיק דיו

הכי רחוק שאפשר, אלון חילו; ידיעות ספרים, 2012, 293 עמ'

כוחו העיקרי של הספר "הכי רחוק שאפשר" הוא בזיהויו את כוחות העילוי הסמויים והנסתרים שבטבע. בהתאם לכך, על כריכתו מצויר בלון צבעוני שפורח מעל פני המציאות הצחיחה וחוקי הכבידה אשר לה.

אחד הדברים המוצלחים בספר אחרון זה של חילו (קדמו לו "מות הנזיר" ו"אחוזת דג'אני") הוא פנייתו המיידית אל הישראלי הממוצע – בכללם, אל אלה שאינם נמנים ברגיל על קריית ספר, או על קהל שוחרי הספרות העברית.

המצאי שחילו מזמן בספר זה פונה אל המכנה המשותף של הקהל הצעיר – קרי, תלאות המטחנה הצבאית, הרפתקאות הטיול הראשון מעבר לים והחוויה המשפחתית הכל-ישראלית. כך, גם צורת הכתיבה מציעה נגישות לא מצויה, מכיוון שספר זה ערוך כרומן מיילים ומכתבים העוקב אחר ההתקשרות המתמשכת על פני שלוש שנים בין נדב, המגויס הצעיר, לדודו מיכאל (שאינו מקרבת דם), הגרוש מדודתו.

האופוזיציה המרכזית שהספר מקיים היא בין מציאותו של נדב, הנתון בסד המערכת הצבאית, לאותו זינוק אל החופש שמייצג דוד מיכאל שמחליט פתאום, בגיל שישים, לעזוב הכול ולפרוח לחו"ל. תנועת הזינוק של הדוד מתפתחת בהמשך מן החוץ אל הפנים, כאשר בעקבות המסע מחליט הדוד לזנוח את מערכת האמונות הבורגנית לטובת בחירה בקפיצת הדרך המיסטית שקוראת את החיים כרצף מתמשך של מסע הנשמה על פני הארץ בגלגוליה השונים לאורך הדורות. ישויות חדשות, כגון מלאכי דרך, מופיעות בפני הדוד, ועל פי התגלויות אלו הוא משנה את כל אורחות חייו הקודמים.

נדב החייל, לעומתו, מייצג את הקוטב הרציונליסטי, שמזוהה בספר זה בעיקר עם השלילי. קוטב שבו לַדיכאון, ליצר הנקמנות ולחרדה תפקידים עיקריים בחסימת שדה הראייה ובבלימת כוחות העילוי הנסתרים של החיים. אופוזיציה זו מלווה את רוב הספר, ובפשטנותה מצויה עיקר חולשתו.

חילו כמו מפצל את אישיותו לשניים: האחת, המעוכבת, מזוהה עם נדב שאינו מצליח להמריא מעל נסיבות חייו העגמומיות כטירון "שוקיסט". והשנייה, הנפש החופשייה, שוברת המוסכמות והחוקים שמיוצגת על ידי הדוד. החולשה העיקרית שבספר נובעת אולי מן העובדה כי הדיאלוג בין שני המזגים אינו מתפתח לכלל סינתזה משמעותית. הם אמנם נפגשים ומחליפים פרספקטיבות, אך ספק אם דבר מה אחוד ושלם עולה לבסוף מן הפיצול ההתחלי. כך גם סיום הספר מחמיץ בדבר מה, כאשר השניים מחליפים תפקידים בסימטריה מאולצת ולא סבירה (הערה לעורך: כמה מצוין היה מסתיים הספר לו היה נודע לנו כי הדוד הוא זה שערך את כל חלופת המכתבים ועשה ממנה את הספר שזה עתה אנו קוראים).

הסיבה העיקרית לכך, ככל הנראה, היא שהדיכאון שנדב הוא שגרירו בטקסט אינו מיוצג באופן מעמיק דיו, ועל כן אינו יכול באמת לשמש את הדיאלקטיקה שאליה חותר חילו בספרו. נדב מתלונן אמנם הרבה על סבלו וחרדותיו, וחייו הצבאיים אכן נשמעים מצערים למדי, אך חילו לא מיטיב ממש לצלול אל תוך הלך רוח הנכאים, כפי שניתן למצוא למשל בספרו המוצלח מאוד של יאיר אסולין "נסיעה".

קולו הזועם של נדב נשמע אמנם, אך ללא המבוכה, האשמה והבלבול הרב שלא פעם מלווים את הסובל מן הדיכאון. לא כן במקרה של דודו מיכאל, שמסעו מצליח לשכנע את הקורא כי מדובר במהלך בשל אם גם מתעתע לפרקים. מכך יוצא כי אותו כוח עילוי הוא הדומיננטה היחידה של הטקסט, מכורח זה שהקוטב הנגדי אינו שלם או חזק דיו. עוצמת השכנוע של המחבר היא שיוצאת לבסוף נפסדת מחוסר איזון זה.

ובכל זאת, יש לציין כי חילו כתב ספר קולח וכיפי למדי, ואין זה הישג מבוטל כלל. עצם היכולת להעמיד ספר שהוא "פיל-גוד" במציאות מנמיכה ומושכת-מטה כל כך כמו זו הכלכלית-חברתית-פוליטית של זמננו מעידה על כישרון ודאי כמו גם על התכוונות מצוינת.

עד כאן על "הכי רחוק שאפשר" כספר, אך יש גם לדון במקומו כחלק מן הספרות. וכאן הולך הדיון לאזור פרובלמטי יותר: מצד אחד יש לחילו תשוקה לכתוב ספר שייקרא על ידי אחד-העם ולאו דווקא על ידי איש הספרות והאינטלקטואל, וזוהי תשוקה מבורכת מאוד ומחַיה למערכת הספרות. אך מצד אחר, חילו גם מבקש להעמיד עצמו כיורש ראוי למסורת ספרותית ארוכה וענפה שהוא מהווה לה חוליה עכשווית בשרשרת הנמשכת.

אך יותר מתמונה של הבן המאומץ אל חיקה של המסורת, רואים אנו את פניו, ושומעים אנו את התנשפויותיו, של הבן המתאמץ. זה, שכל מחווה שלו לאותה מסורת היא שקופה כשם שאינה אפקטיבית: ניסיונותיו לנכס טקסטים קודמים בג'סטה שאמורה להיות אירונית רק מאירה את חולשת המחבר ואת חוסר התאמתו (חרף רצונו הטוב). כך, ציטוט משפטי הפתיחה של "מיכאל שלי", שבהם מתוודה חנה גונן על חוסר יכולתה לאהוב עוד, ועל חוסר נכונותה למות עדיין, מתגלגלים בפיו של נדב להלצה הבאה:

"אני כותב מפני שאנשים שאני אוהב לא נמצאים איתי. אני כותב מפני שבהיותי תיכוניסט היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות". ונדב, כמו חנה לפניו, מסכם: "אינני רוצה למות". אך אז הוא זורק את הפאנץ' האירוני, לכאורה על חשבון הטקסט המוקדם: "אינני רוצה למות. רק להשתחרר על 21" (עמ' 44). ועולה השאלה, מדוע משתמש נדב-חילו בחיקוי של טקסט זה על מנת להתבדח עמו?

ראשית, משום שחנה גונן, בביצועו המושלם של עמוס עוז, משמשת כארכיטיפ ומופת לכתיבת הדמות הדיכאונית בסיפורת הישראלית, ונדב של חילו, לכאורה, סובל מאותה התסמונת, אם כי מסוגל גם להתבדח על חשבונה. אך הבעיה נעוצה בכך שחילו אינו מרוויח באמת את הזכות המאוחרת לבדיחה, בעיקר משום שהמדוכא שלו מתגלה כשטוח וחלש הרבה יותר מן הדגם המוקדם, ומשפט המחץ שבקצה השורה מתהפך למעשה על בעליו ומפגין באחת הן את הרצון להיות שייך, והן את קוצר היד לעשות זאת: לא העתקת שורות המקור, ולא הגחכתן בשורת המחץ האחרונה, בכוחן לזכות את חילו במקום השמור בפנתיאון לסופר החזק, ליורש המסוכן. וכן, היורש חייב לסכן את מורשת קודמיו, כמו גם להסתכן בעצמו בתגובה האלימה המופנית אל הכופר בעיקר, תגובת הנידוי והדחייה.

הומאז' נוסף עורך כאן חילו לספרות העולם בצטטו את פתיחת סיפורו האלמותי של אדגר אלן פו "החתול השחור" (עמ' 122). במקרה זה, העניין מעורר שאלות רבות יותר: הרי מה שמעניין בסיפורו של פו הוא המתח האירוני שבין ישירות פנייתו, המעורטלת לכאורה, של הדובר אל הקורא, כמו גם ההיגיון הצרוף שבשפתו, לבין ההתרחשויות הפרועות והמסויטות שבכוונתו לגולל בהמשך ובאמצעותן להביך ולטלטל את הזדהותו של הקורא הנדהם. פו חותר מן ההתחלה לפגוע בתמימות שלנו, לפצוע אותה באמצעות רצחנותו הסתמית של הדובר שהזדהותנו נתונה עמו. לא כן במקרה של חילו. חילו דווקא מפנה אותנו בחזרה אל הנאיביות, אל היכולת הילדית לאמץ עמדת תצפית נקסמת, הרפתקנית ומפולשת לכל הכיוונים. מה, אם כן, לספר זה ולמסורת המשועשעת-מסויטת של פו? ושוב, כמו במקרה הקודם, אזכור הטקסט הקנוני רק מנמיך, או משופף קמעא, את קומתו הלא-גבוהה-מאוד-מלכתחילה של הספר שלפנינו.

חילו כמו מבקש לרשת מבלי לרצוח תחילה. וייתכן מאוד שיש כאן בעיה. כי בעודו חושב שהוא מנטרל את רוחם המסוכנת של אבותיו, הוא רק ממחיש את שרירותם, כמו גם את חוסר יכולתו לסלק שרירות זו מעליו, ויותר מכך, מעלינו הקוראים.

אזכור חוזר נוסף הוא ציון שמו של עגנון בכל פעם שהדובר הצעיר שולף שטר של חמישים שקלים (שעליו מצוירת דמותו של זה). חילו כבר התנסה לפרקים בכתיבה כמו-עגנונית בספרו הקודם, וכאן הוא עורך לו מחווה נוספת. אך גם הפעם המחווה היא משטיחה: מצד אחד, חילו לכאורה מבקר את התרבות העכשווית, שמדגישה את הקניין קודם שהיא מתייחסת לרוחני. אך למעשה, ספרו של חילו הוא שחסר את הרוחני, לפחות עד כמה שאמורים הדברים במסורת הספרותית.

חילו מנסה להיות נחמד, או לפחות להיראות נחמד. כאילו תפיג הנחמדות את הרוחות הרעות שנושבות מן העיניים שצרות בהצלחתו היחסית. אך בנחמדות לא משיגים דבר, בטח שלא ברצף ובהיסטוריה לא נחמדת כשלנו.

 ———————————————————————————————————————-

פרס גדול יצא קטן

אם ועדת פרס ספיר הייתה גם חכמה ולא רק צודקת, היא הייתה בוחרת באורלי קסטל בלום

אם מדברים על חילו, אי אפשר שלא לדבר קצת גם בפרס ספיר, אותו פרס שחילו מרגיש שנשלל ממנו שלא בצדק (יש עניין של עוול שנעשה וחוב בסך 150,000 שקל שמופיע שוב ושוב גם בספר זה).

יש לומר זאת בקול רם – פרס זה לא רק שאינו מכבד את בעליו, אלא שפעם אחר פעם מצליח מפעל זה להמיט קלון על עצמו, כמו גם על הסופרים המתמודדים. לא לשווא אנשים נבונים בורחים ומסרבים לעמוד בראש הוועדה הבוחרת. על מנת להכשיר את הפרס, כיו"ר הוועדה הציבו הפעם את כבוד שופטת העליון (בדימוס) דליה דורנר. ולמה הדבר דומה, כאילו בעקבות פרשת מרגול היו מציבים שוטר בחבר השופטים של "כוכב נולד".

השופטים שוב הצליחו להחמיץ את ההזדמנות יקרת המציאות, לתת פעם אחת את הפרס לסופר גדול בזמן-אמת של עיצוב דרכו האמנותית וכלכלתה. תחת זאת זכו חבר השופטים והקהל המצומצם לנאום זכייה עילג ודווקאי, נאום שאותו שוב הרוויחו ביושר: "באתי קטן, יצאתי גדול". אלו היו מילותיו של זוכה הפרס חגי ליניק, למבוכתם של היושבים באירוע המצומצם והצופים באזוטריה הטלוויזיונית ששודרה ב-23:30 לערך (האם חששו המארגנים מעוד פיאסקו בשידור חי?).

ההזדמנות שהוחמצה הייתה להעניק את הפרס לאורלי קסטל בלום. אורלי קסטל בלום, ובכוונה אני כותב שוב שם זה במלואו, היא סופרת של פעם בדור המצויה עדיין בשיא כוחה. ייתכן מאוד כי למפעל הפרס של ספיר לא תישנה ההזדמנות להעניק למי מספריה פרס זה בעתיד, וספק רב אם תסכים קסטל בלום להתבזות שוב ביציע ולהפסיד.

"ראוי" הייתה המילה ששוב ושוב השתמשו בה, כמעט כמנטרה, על מנת להצדיק את הבחירה. וייתכן אמנם שהבחירה היא צודקת וראויה, אך קודם שאנו באים להיות צודקים אנו מתבקשים תמיד להיות חכמים, וחבר שופטים חכם המצוי בתחום הספרות על בוריו לא יכול היה להתעלם מן החד-פעמיות של המעמד והזכות שניתנה בידם להעניק את הפרס לסופרת הדגולה.

אך המפעל בשלו, בא גדול, יוצא קטן, ונשאר בן חורג שהולך בנתיבות עקומים גם אם יעטו עליו גלימות שופטים וטליתות רבנים וצדיקים.

א"מ

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד בשבט תשע"ב, 17.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בפברואר 2012, ב-גיליון משפטים תשע"ב - 758, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: