"אם אין דת – אין יהדות" / יצחק סטרשינסקי

 

עדויות מפי מכריו של מנהיג לח"י ורסיסים מעיזבונו מלמדים כי היה בעל זיקה עמוקה למסורת ישראל. חזונו איננו מפריד בין דת ללאומיות  

    

במקביל להצטרפותו למלחמה למען חירות עם ישראל וארץ ישראל התקרב אברהם שטרן הי"ד למקורותיה הרוחניים של היהדות. בערך העוסק באברהם שטרן בספר "לח"י – אנשים: סיפור חייהם של 840 לוחמים ולוחמות" (עמ' 14) מובאת הדעה שיאיר התקרב למסורת ישראל בעקבות השפעתו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל הי"ד, ידידו הטוב עד הפילוג בארגון. כידוע, רזיאל עצמו היה יהודי שומר תורה ומצוות, תלמיד ישיבת "מרכז הרב" של הראי"ה קוק זצ"ל.

מכתביו של יאיר ניתן להתרשם כי הוא הגיע למסקנה שההבחנה בין "דת" ל"לאום" היא מלאכותית וששני המושגים האלה ביהדות אינם ניתנים להפרדה. ביטוי לכך נמצא בדבריו אלה: "הגויים מבדילים בין קודש לחול, בין חג דתי לחג לאומי. אצלנו, כל חג דתי יש לו תוכן לאומי עמוק, וכל חג לאומי מתקדש בדתיות נוקבת ומרוממת" ("כתבי לח"י", כרך א', עמ' 253-254).

לפני חתונתו עם אהבת חייו, רוני בורשטיין (1910-2002), ביקש יאיר שתבטיח לו שתנהל בית יהודי כהלכתו, תשמור על כשרות ותדליק נרות שבת. רוני העידה: "בשנותיו האחרונות היה יאיר יותר ויותר שומר מסורת ונאמן לערכי היהדות. ביום הכיפורים הוא אף העז ויצא לאור היום מחדרו, כדי להיות בתוך עדת ישראל ולהתפלל בבית הכנסת" (ביטאון "עדי המעש", חוברת מס' 4, שבט תשכ"ד, עמ' 14). בראיון עמה, שפורסם ברוסית בעיתון "אוקנה", המוסף השבועי של העיתון "וסטי", היא הוסיפה: "הוא מאוד רצה שיהיה לנו בית יהודי אמיתי. הוא אמר שיהודי אמיתי זה רק אחד ששומר על כל מסורת ישראל… הוא התפלל בבית. הלך לבית הכנסת. בבית שלנו היו מדליקים נרות".

הבית השישי

עדות נוספת לנאמנותו של יאיר ליהדות מובאת בזיכרונותיו של יעקב אורנשטיין ז"ל, שערך יחד עם יאיר את העיתון "במחתרת":

זוכר אני מקרה, שבשעתו לא היה חשוב בעיני, ושבו דיבר בלשון חריפה מאד. עסקתי אז בעריכת בטאון המחתרת, ששמו היה "במחתרת". בגליון חנוכה תש"א החלטתי לפרסם בעמוד הראשון של הבטאון את "מעוז צור ישועתי". בפיוט זה יש שישה בתים, ומראשי התיבות של חמשת הבתים הראשונים מצטרף שמו של המחבר, מרדכי. הבית השישי מתחיל במלים "חשוף זרוע קדשך", והח' שבראש הבית באה לסמן את המלה "חזק" – כך נהגו פייטנים קדמונים להוסיף את המלה "חזק" לשמם. אך בית שישי זה כמעט שאינו ידוע ואין נוהגים לשיר אותו בשעת הדלקת הנרות, החלטתי להשמיט מן ההעתקה ב"מחתרת" את הבית השישי של השיר.

יאיר בא בערב לחדרי כדי לעבור על תוכן הבטאון, מיד הבחין בחסרונו של אותו בית ושאל אותי, מדוע חסר הבית השישי מן הטקסט. היה לי רושם שהוא הניח כי לא ידעתי על קיומו של בית זה, אבל אני טענתי כי החלטתי לפרסם את השיר לא מטעמים דתיים, אלא מטעמים לאומיים. לדעתי, אמרתי, יכול "מעוז צור" לשמש מעין המנון של כל תנועת מחתרת לאומית – לא כן הבית השישי המייחס את כל עניין הגאולה לקדוש-ברוך-הוא, והרי גישה זו היא הגישה הגלותית המנוגדת להשקפתנו האומרת במפורש כי עלינו מוטלת החובה לשחרר את המולדת מידי האויב ולא לסמוך על ניסים.

ואז פרצה סערה. מן היום שהכרתי את יאיר ידעתי שהוא בעל רגש דתי חם וחזק מאד, אם כי לא שמר מצוות עד לפרטי-פרטים, אבל לא העליתי בדעתי כמה חשובה בעיניו דת ישראל. דתו של העם היהודי, אמר בכעס, אינה דת ככל הדתות. היא לא רק אמונה, אלא כלל תפיסתה של היהדות. אם אין דת אין יהדות, ואין אנו באים לגאול רק את עצמנו. מי שאינו מסוגל להבין את ערכה של הדת גם בשביל הלאומיות הישראלית, סופו לסטות מן הדרך, ואין להאמין בו. צא וראה, אמר, כל גיבורי האומה היו אנשים שהאמינו אמונה שלמה ותמימה בעזרתו של הקדוש-ברוך-הוא. זהו העם היהודי, וזה אופיו האמיתי. איני יוצא מכאן עד שתוסיף גם את הבית השישי, ואני מקווה כי מהיום והלאה שוב לא יהיו בינינו ויכוחים בעניינים כאלה. הרי זו הסיבה, אמר, שסירבתי לוותר על סעיף בית-המקדש ב"עיקרי התחיה", אם כי ידעתי שאנשים יפרשו בגללו מהתנועה.

כיום, ממרחק הזמן, אני מבין כי לא היה זה מקרה בלתי-חשוב והתפרצות כעס חולפת. דווקא אז, בשעה שתקף אותי, ראיתי את יאיר כמות שהוא: כאילו פתח את סגור לבו וגילה לי את מקור אמונתו ועצמתה. הוא לא הקדיש את מיטב שנותיו ואת חייו לענייני המחתרת מתוך חישובים מדיניים קרים בלבד. הייתה לו, כפי הנראה, מה שאנשי מסתורין קוראים התגלות. הוא האמין באמונה שלמה כי אפשר לשחרר את המולדת בכוח הזרוע, ולא בעתיד הרחוק, אלא דווקא בימינו – אבל המושג "כוח הזרוע" לא היה בעיניו מנוגד לדת ישראל. אדרבה, כפי שגרס, הדת היא המצווה עלינו להקריב את כל הקרבנות כדי להשתחרר…" (י' אורנשטיין, "בכבלים", עמ' 155-156).

    ייחוד עם התנ"ך

משה סבוראי ז"ל, אחד האנשים הקרובים ביותר ליאיר בחודשים האחרונים של חייו, העיד בזיכרונותיו על אמונתו והתנהגותו של יאיר: "רק מעטים ידעו שיאיר היה חדור אמונה דתית עמוקה, שהתבטאה בצורה מיוחדת לו. בשעות קשות, ואלה היו לא מעטות בשבועות חייו האחרונים, היה מתייחד בעמידה עם ספר התנ"ך וקורא בו פרקים בלחש. אינני יודע מה קרא, אך ראיתיו בכך פעמים מספר. לא ראיתיו מניח תפילין, אך ראיתיו מתייחד בתפילה" (מ' וט' סבוראי, "מאצ"ל ללח"י", עמ' 276).

הדברים מתקשרים לדבריו של יאיר עצמו, שכתבם במכתב לרוני מ-30.1.1942, פחות משבועיים לפני הירצחו: "איזה אושר שאני מאמין! התפילה הכנה מזככת את הנשמה, מחזקת את הלב, מאירה את העולם" (תרגום מרוסית; הארכיון הציוני המרכזי, חטיבה A549/12). הנה לפנינו עדות ממקור ראשון על האמונה העזה שבערה בלבו של לוחם חירות ישראל.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד בשבט תשע"ב, 17.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בפברואר 2012, ב-גיליון משפטים תשע"ב - 758 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: