אבי הספרות הרוסית / יעל (פרוינד) אברהם

 

אי אפשר לדמיין את הספרות הרוסית בלי מי שנגע בכל הז'אנרים שלה, כשהוא משרטט את דיוקנה של רוסיה באופן שהותיר חותם אצל כל מי שבא אחריו. זהו פושקין

 אלכסנדר סרגייביץ' פושקין

Alexander Sergeyevich Pushkin

משורר רוסי

נולד: מוסקבה, 26 במאי 1799

נפטר: סנט פטרבורג, 10 בפברואר 1837

יצירות ידועות: 'יבגני אוניגין', 'בוריס גודונוב', 'פולטבה', 'פרש הנחושת', 'בת הקפיטאן', 'רוסלאן ולודמילה', 'הצוענים', 'מוצארט וסליירי', 'אורח האבן', 'הכושי של פטר הגדול', 'הדייג ודג הזהב'

 מכתב טָטְיָנָה לאוֹנְיֶגִן.

אכתוב אליו – העוד לא רב הוא?

מה עוד לאל ידי לומר?

עתה, ידעתי, בידיו הוא

לדון אותי בלעג מר.

אך לחיי אשר נכאבו

אם יש בו שמץ חרדה,

הוא לא יטשני גלמודה.

בראשונה החרש רציתי;

ועד עולם – על דברתי!-

לא נגלתה לו חרפתי,

אילו יכולתי וקיויתי

לוּא רק אחת בימי מספר

אצלנו לראותו בכפר,

רק את מוצא שפתיו לשמוע,

לומר לו מה, ושוב לשגות

רק בו, רק בו, אין הפוגות

יומם וליל, עד שוב יבואה.

אך הוא, אומרים, אדם ערער;

השממון בכפר נידח לו,

ואנו הן חדלי-הדר,

אף כי בתום לבב נשמח לו.

הה, לולא בא אל בית הורי,

פה, בפינת מושב נדחת,

לא הכרתיהו כל ימי

ולא ידעתי מרי ופחד.

אולי היתה אז משתכחת

עם הימים רגשת-לבב,

איש כנפשי אזי בחרתי,

כאשת-חיל לו נמכרתי

וכאם צדקת לבניו…

(מתוך: יבגני אוניגין, תרגם: אברהם שלונסקי, 1966).

אחוזה בכפר הנידח מיכאלובסקויה, פלך פסקוב שבצפון מערב רוסיה, 1824. שקט. קול רשרוש קל לא נשמע בחדר. רק בלילות סערה, כשהרוחות מזדחלות בין ענפי האורנים הסובבים את האחוזה, הוא שומע אבחות. שריקות הרוח. סממני חיים. עברו רק כמה שנים מאז טען כי פטרבורג מחנק היא למשורר, צמא כל כך למחוזות נכר – לא כמו שצמא הנציב ורונצוב להוציאו לגלות, כמובן. והנה הוא, המשורר, זה ה"מפיק צלילי מהפכנות", איבת השלטונות, מחלל עתה את השם בפרהסיה. בדידותו קשה עליו ולולא היתה רודיונובנה מטעינה בו חיים, מפליאה בסיפורים, היה קמל. את פאות הלחיים העבותות לא היטיב כבר חודשים; אין בכך צורך. לעטות על עצמו פראק מטורזן ולחפש אחר אַיְלוֹת הַקֶרֶת, עָפְרוֹת-הַחֵן בתא התיאטרון, נראה כמו חלום רחוק. מי היה מאמין שיעלו בו געגועים לשאון העיר, לפטרבורג הלא-נלאית, אל תריסים פתוחים ועשן כחלחל. יכול הוא לכתוב לחבריו. את ידידו הנסיך ויאזמסקי כבר שיתף בתוכניותיו על גבי הכתב הבוקר – אבל מכתב איננו תחליף לשיחה.

בתוך השיממון הוא חש את כוחו המחשל, המנחם של הלבד – הכוח ללמוד, לאגור, גם אם דה-רננקאמף, אותו פרופסור עלוב וקרתן בליציאון, טען בכל תוקף כי הנו נער "נטול כשרונות והתמדה וללא רעב אמיתי לידיעה". הכתבים של קאראמזין והטרגדיות של שייקספיר מארחים לו לחברה.

בגלותו הראשונה באוויר הדרום כתב את נופי הקווקז, בבסרביה הכביר מילים בשבח ההוללות ובאודסה ביקש את הדרך אל העם, התחבר אל הארמנים והטטארים המהלכים במלבושים מוזרים, ועתה הוא מבקש את דרכו בחזרה. בגזירה האחרונה – הפעם היה זה מאמר שהרעיד את אמות הסיפים של הצאר – זכה בגלות בפלך פסקוב ואותה המיר בבית הוריו. 'יבגני אוניגין' שלו נולד אז, יציר כפיו הדמיוני שאהבתו אליו גוועה עוד כשהוא רק ולד ספרותי רך. לאחרונה הוא החל כותב בסוגה חדשה שהיה רוצה לנסותה, רומן בחרוזים; בינו לבין רומן בפרוזה הבדל שטני רובץ. שומה עליו לנסות לשבור את הקיים. חדגוניות של סופר הרי פירושה חד צדדיותו של השכל, וסונטה מסוג חדש תנגן נאמנה את שעמומו של אוניגין, ייסוריו של לנקרי, אהבתה של טטיאנה.

הוא כותב ללא הרף. קומתו הנמוכה שחוחה, עיניים כחולות ממוקדות באותיות המסורבלות בדף והקולמוס מתנועע באדיבותה של יד כהה, יד שדם חבשי זורם בעורקיה. הוא לא פוסק להרהר בגבולות או בהיעדרם. הצנזורה שרירותית כל כך שמוטב שלא להרהר בה כלל…

יבגני אוניגין

"שבע שנים, ארבעה חודשים ושבעה עשר ימים", לפי עדותו, שקד פושקין על  כתיבת 'יבגני אוניגין', רומן בחרוזים שהוא יצירת המופת החשובה ורחבת ההשפעה שלו, יותר מכל יצירה אחרת שכתב גדול משוררי רוסיה. עד היום מצטטים דורות של ילידי חבר העמים שורות מתוך הפואמה, שיירי זיכרון מחובת השינון של היצירה האלמותית בבתי הספר.

'יבגני אוניגין' מתייחדת בראש ובראשונה ברמה הצורנית: פושקין, שמשך כל חייו הקצרים נהנה לנפץ תבניות מסורתיות מוסכמות בשירה הרוסית (ועל כן נחשב גם לאבי השירה הרוסית המודרנית), בנה את בתי הפואמה בבניין חדש שגם ייקרא על שמו. הוא בנה סונטות על פי מספר השורות, אבל נקט בהן חריזה חדשה, מקנה מוזיקה אחרת למילים, ריתמוס חדש לעלילה. לא פלא שעבור קוראי שפת המקור פושקין השפיע גם על דורות של מוזיקאים. "לשום משורר אחר לא היתה השפעה כְּזו של פושקין על המלחינים שלנו", אמר פעם המלחין הרוסי ציזאר קיואי. "אפשר לומר בוודאות שבקרוב ישירו את פושקין כולו".

אבל לא רק יופי הצליל השפתי וקלילות החריזה הם שהפכו את הפואמה למכוננת. הייתה זו דווקא הפשטות שבה, הריאליזם המפוכח שאינו נעדר רומנטיות, המסע הפיוטי שאינו מועתק למחוזות זרים כמקובל בספרות האנגלית אלא לתוככי הפרובינציה הרוסית האפורה והמציאות החברתית המוכרת לכל בני דורו של פושקין במחצית הראשונה של המאה ה-19.

'יבגני אוניגין' הוא סיפורו של עלם מצודד, מחוצף ולעגן, בן למשפחה בעלת מעמד בפטרבורג, והשתקפות מובהקת ומודעת שיצר פושקין לגיבור הטיפוסי ויודע התענוגות של לורד ביירון, המשורר האנגלי הנערץ עליו, ובמיוחד לדמויותיהם של צ'יילד הרולד ודון ז'ואן. אוניגין הוא בעצמו אב טיפוס לגיבורים רבים בספרות הרוסית שייוולדו בצלמו בגלגולים ספרותיים אחרים – למשל אצל טורגנייב, לרמונטוב, גריבוידוב ואחרים – דמות הצעיר המוכשר הנחנק ברוסיה הצארית, ונדון לחיפוש, לריקנות ולאובדן דרך.

יבגני אוניגין גמע את כל שיש לבירה הגדולה להציע: תיאטרון, בלט, חיי תרבות וספרות ושפע עלמות חן, ועתה הוא שוקע לתוך שעמום ומרה שחורה (היא ה'ספלין'). הוא מגיע אל הכפר, מקווה שיפיח בו חיים, ופוגש בוולדימיר לנסקי, משורר רומנטיקן וסנטימנטלי שזה עתה חזר מלימודיו בגרמניה, והוא מספר לאוניגין על דבר אהבתו את אולגה. לאולגה ישנה אחות – טטיאנה, אישה פשוטה, אותנטית ושובה בתמימותה, ואחת הדמויות והאהובות בספרות הרוסית שהפכה לאידיאל הנשי. טטיאנה תתאהב נואשות באוניגין, גומרת אומר להיות שלו, והיא פורטת את רגשותיה במכתב.

אוניגין יסביר לה שהוא עתיד לשבור את לבה וירקוד באירוע פומבי דווקא עם אחותה. לנסקי הרומנטיקן האומלל מזמינו לדו קרב, ובאותה דרך שבה יבוא הקץ הטראגי לחייו של פושקין יאבד גם אוניגין עדין הנפש את חייו.

הכול מכול כול

גיבורי הדרמה הפושקינית של 'יבגני אוניגין' מועטים. את בני דמותם סביר שמצא פושקין בשכניו הכפריים בבדידותו במיכאלובסקויה. הרקע שגרתי למדי – תיאור חיי בני המעמדות הגבוהים בפטרבורג, במוסקבה ובאחוזות הכפר, תיאור מדוקדק של מה אכלו ומה לבשו, גינוניהם ולשונם. חיי ההווה הרוסי כמו שנצטיירו ברומן מתאחדים לתמונה חיה ונעדרת זיוף של רוסיה של אותם הימים, לא מעט בהשפעת האומנת הכפרייה הזקנה ששהתה עִמו באחוזת אמו וחיברה אותו כבר מילדותו לפולקלור ולהלך הרוח העממי. לא לשווא כינה ביילנסקי, גדול מבקרי רוסיה, את 'יבגני אוניגין' כ"אנציקלופדיה של חיי רוסיה". פושקין סוטה מהשדרה המרכזית בלי סוף, מהרהר את הרהוריו שלכאורה אינם בעלי קשר ישיר לעלילה, מתמקד בגיבוריו המועטים, ובדרך זו מייצר בו בזמן הזדהות מלאה עם הדמויות לצד בחינה שלהן ממרחק, בקריצה. פושקין ממזג את כובד הראש עם הסאטירה וההיתול; את סיפורי העם עם השירה הרומנטית של ז'וקובסקי, עם הספרות הלאטינית והשירה הצרפתית; את ההווי הפטרבורגי העירוני של הדמות יבגני אוניגין שיימצא בכתביהם של גוגול ודוסטויבסקי עם ההווי המוסקבאי-הכפרי של טורגנייב וטולסטוי, שמצויר בחיי הכפר של היצירה.

הרב גוניות הזו שמתכנסת לתוך יצירה מצומצמת היא אולי הדבר היחיד שניתן לומר עליו בוודאות כי הפך אצלו לשיטה. פושקין לא רק נגע בכל הסוגות והז'אנרים (שירה לירית, אגדות עם, פרוזה, רשמי מסע, פואמות אפיות, רשימות ביקורת) אלא גם הרשה לעצמו תמיד לסטות מהכיוון שבו בחר, מחליף את הרומנטיקה בריאליה, את המהפכניות בפטריוטיות.

תקופות גלותו הארוכות הביאו אותו לקרוא מכל הבא ליד, ופושקין – אחד המשכילים הגדולים בדורו – נטע את המגוון העצום הזה ביצירה. על כתפיו נשא את כל מה שייקרא בטרמינולוגיה המודרנית 'הספרות הרוסית'. אם אמר דוסטויבסקי כי "כולנו יצאנו מתחת קפלי האדרת של גוגול", הרי שהספרות הרוסית במובנה העמוק והקלאסי צמחה על ברכיו של פושקין, אביהם של גוגול ודוסטויבסקי, טולסטוי וצ'כוב. ובצעד בלתי אופייני למוקירי ספרות, אוהביו של פושקין אינם מגלים העדפה ז'אנריאלית, אלא מעריצים את האיש על כל יצירתו.

לא רק יצירתו משוקעת בכל יצירה של פרוזאיקן או משורר שבא אחריו, אלא גם דמותו שלו שימשה ומשמשת אובייקט ליצירה. כמעט כל משוררי רוסיה כתבו בשלב כזה או אחר שירים על פושקין. ז'וקובסקי, לרומנטוב, אלכסנדר בלוק, אנה אחמאטובה ומארינה צוואטיבה הם חלק זעיר מהרשימה שאינה פוסקת מלהתמלא. המשורר טיוצ'ב הגדיל עשות ותיאר את פושקין כ"אהבה ראשונה". למעשה, אין להעלות על הדעת את הספרות הרוסית בלי הליריקה הפושקינית, ואין משורר רוסי שלא מנהל עמו שיח ושיג במודע או שלא במודע. האהבה לפושקין שרדה למרות חילופי משטרים ותהפוכות,  וילדים רכים בשנים משננים ממילותיו. פושקין טמוע היטב בתרבות הרוסית, או כמו שאומר נבוקוב: "בעל כורחנו הוא מהווה חלק מחיינו האינטלקטואליים, ממש כמו לוח הכפל או כל דבר אחר שמוחנו מורגל בו".

מיתמות לגלות

ארמון החורף בפטרבורג

פושקין נולד לאב רוסי ולאם שהיתה צאצאית לחניבעל האתיופי, אשר הגיע לרוסיה כשבוי על ידי פטר הגדול. הוריו לא תפקדו ומקטנותו התחנך על ברכי האומנת ארינה רודיונובנה, שהעשירה אותו באגדות-עם ושרה לו שירי עם, מלמדת אותו את רזי השפה הרוסית. פושקין היה לעולם אסיר תודה לה, במיוחד כשליוותה אותו בימי ההסגר בכפר. את הכפרית טובת הלב הנציח פושקין בדמות האומנת של טטיאנה ב'יבגני אוניגין'. כנער נשלח למוסד חינוכי המיועד לבני אצולה – הליציאום – שגם אם הוציא מהנער השתקן והמגושם את שובבותו וחיותו, פתח בפניו אופקים חדשים של ידע וחיבר אותו למצב הפוליטי העגום של רוסיה.

כשסיים את חוק לימודיו בליציאום ואחרי שדרז'אווין – גדול משוררי רוסיה דאז – כבר צפה לו גדולות למשמע שיר שכתב, החל פושקין לעבוד כפקיד ממשלתי. אבל השירה תמיד הייתה בראש מעייניו, גם אם הציג עצמו כאיש קל דעת שהשירה היא רק פרנסה עבורו ותו לא, כיוון שבוש בכך ששירתו תיהפך לשיחה בטרקלינים. למרות שהתרועע הן עם הדקאבריסטים, אנשי המהפכה, והן עם אנשי החצר והפקידות הגבוהה, פושקין לא חרד לשלוח לשונו כנגד המשטר, מדבר בזכות 'החירות'. לא רחק היום ופושקין גורש בעקבות הלשנה, ורק בעזרת חבריו רבי ההשפעה הומתק עונש הגירוש לסיביר בעונש גירוש לדרום רוסיה שהפך עבורו לסוג של הנאה. הוא תר את ערי הדרום, את הקווקז, את אודסה המגוונת אתנית, מחפש אחר דמויותיו של ביירון הנערץ.

אבל הבדידות והריחוק קשו עליו. באודסה, בפיקודו של הנציב המקומי, התגלעו בין השניים חיכוכים אידיאולוגיים. איגרת של פושקין שנפלה בידי הצנזורה ובה מה שנראה כחילול השם ("רוח הקודש היא לפעמים כלבבי, אך אני מעדיף את גיתה ואת שייקספיר", כתב בה) גרמה לגירושו לפלך פסקוב שבצפון. תשוש ומיואש הגיע לסוג של הסגר באחוזת אמו. הסטאטיות הגבירה את כתיבתו, השקט – את בשלותו, וכמה מן היצירות החשובות שלו נכתבות שם: 'בוריס גודונוב', 'הצוענים' ו'יבגני אוניגין'.

בימים ההם סערה רוסיה. בנובמבר של שנת 1825 מת הקיסר אלכסנדר הראשון. באותה שנה פורץ מרד הדקאבריסטים, שרבים מהם הם חבריו. כשנתלו חמשת מנהיגי המרד פושקין מקדיש שירים שלמים לאנשי המרד. למרבה הפלא גזירת מיכאילובסקויה חלפה ופושקין הורשה לצאתה.

שכב בלי נוע, ותמוה

שפיון-הלֹהַ בפניו.

חזהו במפולש פצוע;

ודם מהביל מפצע זב.

זה מקרוב מכהרף-עין,

הלב הפעים רוחו עדין,

והוא קיוה, אהב, שטם,

המו חיים, רתח הדם;

עכשיו כבמתוך מעון זנוח

הכל אפל בו ומדמים;

קולו שבת לעולמים…

(מתוך: יבגני אוניגין, תרגם: אברהם שלונסקי).

מות המקנא

באחד הימים מזדמן פושקין למסיבה שבה נמצאת אחת מנשות פטרבורג היפות, נאטאליה גונצ'ארובה. שלוש שנים אחר כך נושא אותה פושקין – שקבע ב'הכושי של פטר הגדול' כי "כל אישה כוזבת" – לאישה. לא ברור אם הצאר ניקולאי הראשון, שראה את הפופולריות של פושקין, רצה בו כ"קאמריונקר" של החצר (משורר החצר), או שמא חפץ שאשתו הברבורית תתהלך באותה החצר. גם לא ברור אם פושקין האמין כי יוכל ליהנות מיצירתו ומחופש דיבור מלא בחצר או שהושפל קשות מהתפקיד המבזה שנתפר עבורו.

פושקין נפל קרבן לתככי החצר הגועשים. כאשר מהגר צרפתי בשם ד'אנטס, קצין צעיר וחביב על הנשים, החל מגלה חיבה יתרה לאשתו – בעידודם הרב של אנשי ניקולאי – תנופת היצירה של אותן השנים האחרונות נגדעת, החובות הכספיים גדלים, והקנאה שלו מעבירה אותו על דעתו. ד'אנטס ופושקין יוצאים לדו-קרב.

בערבו של אותו יום כיסה שלג לבן את האדמה. קליע נורה היישר אל בטנו של פושקין, מותיר בו פצעי מוות. עוד יומיים שרד גדול משוררי רוסיה עד שמת. כמו לרמונטוב, טיוצ'ב ומשוררים רבים אחרים ספד לו ז'וקובסקי הקשיש בשיר: "הוא שכב בלי תנועה, כלאחר עבודה מיגעת / מוריד את ידיו. וחרש מרכין את ראשו. דבר מה התרחש פה, חפצתי לשאול: מה רואה אתה?"  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד בשבט תשע"ב, 17.2.2012 

 

פורסמה ב-16 בפברואר 2012, ב-גיליון משפטים תשע"ב - 758, יארצייט / יעל (פרוינד) אברהם ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. להיפך, אונייגין הרג את לנסקי בדו-קרב …

  2. אלקסנדר פושקין

    לרוסית

להגיב על נדב לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: