שנאה בלבושים מתחלפים / שמואל טריגנו

 

 האנטישמיות בגלגולה החדש היא אותה תפיסה אנטי-ציונית השוללת את קיומה של מדינת לאום יהודית, ואשר מושרשת עמוק בדתות הרואות עצמן כתחליף של ישראל הישנה. שינוי יגיע רק בחיזוק תודעה יהודית פנימית

גרפיטי אנטי-ישראלי באירלנד. צילום: יאן מק'ויליאמס

תופעת "האנטישמיות החדשה" מעוררת שאלות משמעותיות בנוגע לאנטישמיות ולגישה שלנו כלפיה. הערפול הטרמינולוגי שאנו נקלעים אליו בהגדרת התופעה מצביע על הקושי שיש בהבנתה, ודורש את הבהרתה. להלן נבקש לעמוד על גורמיה ומאפייניה של אנטישמיות חדשה זו ולנתח את שורשיה.

לבוש פוליטי

האנטישמיות החדשה מציגה את עצמה בלבוש של ביקורת לגיטימית על המדיניות של ממשלות ישראל. היא מגדירה את הביקורת הזאת כ"אנטי ציונית", היות שהיא תופסת את "הציונות" כאידיאולוגיה אשר מניעה את מדיניות המדינה. קיים קנה מידה שמאפשר להעריך את הטענה הזאת והוא קשור לרמת ההגזמה כאשר דנים את מדינת ישראל – אם השיפוט המתיימר להיות "פוליטי" או "מוסרי" דן אותה על בסיס קריטריונים שונים מאלו שעל בסיסם דנים מדינות אחרות; אם דנים אותה ולא דנים מדינות אחרות באותן האשמות; ואם כל האשמה מופנית כלפי ישראל והזכות והתמימות כלפי הצד הפלשתיני-ערבי.

אם שלושת המרכיבים הללו נבדקו והתשובה היא חיובית, הרי שברור שלא מדובר כאן בביקורת סתמית על המדיניות הישראליות אלא בערעור על קיומה של המדינה אשר נושאת ב"חטא קדמון". היות שקשה לשער שהאומה הישראלית תסכים לוותר על קיום המדינה שמגשימה אותה, מתגלית האנטי-ציונות כאידיאולוגיה שכוונתה השמדת האומה הישראלית.

נמצא שהשיח האנטי-ציוני המתיימר להיות פוליטי כוונתו לאשר את האנטישמיות מבחינה מוסרית. לאחר שהשימוש במילה אנטישמיות הוחרם, השימוש במונח "אנטי-ציונות" מצדיק כביכול התקפה עוד יותר חזקה על סמך הטוהר המוסרי הבדוי הזה. מעבר לכך, הוא מאפשר למבקרים גם למתוח ביקורת על מבקריהם היהודים בטענה שהם משתמשים בהאשמת האנטישמיות כדי להשתיק את הביקורת "הלגיטימית" על "מדיניות מדינת ישראל".

האנטי-ציונים המציאו עוד תחבולה כדי לחזק את עמדתם כלפי גילוי זהותם "האנטישמית". בדרך כלל האנטי-ציונות מלווה באסלמופיליה מיליטנטית. היא משבחת את האסלאם כמודל נגדי למודל היהודי – "דת השלום" מול האכזריות היהודית. כך נמנעת עוד יותר האפשרות לכנות אותה כאנטישמיות.

יש להעיר כי ערבוב המושגים של האנטישמיות והאנטי-ציונות מוליך שולל. כאשר אנו מדברים על אנטישמיות, יש להבחין בין דורות שונים: היחס האנטי-יהודי בחברה המסורתית עד המאה ה-19, האנטישמיות במאות ה-19 וה-20, והאנטי-ציונות שמתחילת שנות ה-2000. הבחנה כרונולוגית זו מאפשרת לנו להבין שאנחנו היום עדים למוטציה של שנאת היהודים המסורתית, לעידן השלישי שלה. והמשבר איננו זמני. המעבר הזה מתרחש יחד עם מוטציה הרבה יותר רחבה. כל צורת שנאה מתפתחת בהתאם למסגרות פוליטיות, תרבותיות ואידיאולוגיות מיוחדות, המשתנות מתקופה לתקופה. אנחנו עוברים כעת מוטציה כזאת בסדר החיים של האנושות המאופיינת על ידי תהליך הגלובליזציה אשר גורם למשבר במשטר הדמוקרטי שהתפתח במסגרת מדינת הלאום.

האנטי-יהודיות הדתית והמסורתית התפתחה בעידן של אימפריות וממלכות: הדת הייתה האלמנט המכריע ולכן שימשה כמטרה המרכזית של השנאה. האנטישמיות, לעומתה, מיוחדת לעידן המודרני ולמשטר הדמוקרטי שבהם יהודים התקבלו כאזרחים של מדינות הלאום. או אז, המטרה הייתה הקהילה היהודית שנחשדה כמי שמסתתרת מאחורי האזרחים היהודים. לעומת אלו, האנטי-ציונות מקורה ב"כפר הגלובלי", שבו אני רואה צורה חדשה של אימפריה. המטרה כבר איננה הקהילה או העם אלא האומה – קיום העם היהודי במתכונת מדינת לאום, אשר קיומה מתנגד לסדר עולמי "חלק".

יחד עם הכפר הגלובלי מתפתחת אידיאולוגיה בעלת השפעה רבה: הפוסט-מודרניזם על כל סניפיו – הפוסט-קולוניאליזם והרב-תרבותיות. מטרתה ברורה: הפלת המשטר הדמוקרטי הקלאסי (בצורת מדינת הלאום) בשם דמוקרטיה אוטופית, שהיא בעצם יורשת האוטופיה המרכסיסטית. האוטופיה הזאת לא סובלת את קיומן של מדינת-ישראל ושל זהות יהודית חזקה. עובדה זאת היא פרדוקסלית: האנטי-ציונות נולדה בחוגי הרב-תרבותיות והפוסט-מודרניות, הדואגים כביכול לקבלת השונה. בתרבות שמשבחת את ה"דיאספורה", ערבוב-אוכלוסיות זרות, התפוצות היהודיות היו צריכות להיהפך למודל ערכי ולא להיראות כלובי מאיים.

התנגדות לעם

שנאת-היהודים מיוחדת היא לדתות המונותיאיסטיות שיצאו ממעיו של עם ישראל. שנאה זו חרותה בקוד הגנטי שלהן היות שהן ראו עצמן כ"ישראל האמיתי", עובדה שהכניסה אותן לתחרות רדיקלית עם הקיום היהודי. עניין זה מסביר מדוע שורש השנאה נגד היהודים הוא בקיומם כעם. קיומם כעם מהווה סתירה ליומרה של שתי הדתות המתחרות על בחירתן. השנאה יכולה ללבוש צורה פתולוגית כאשר היא נהפכת למנגנון של הזדהות ל"ישראל החדשה", במערב או במזרח. ניתן אף לדבר במונח של "יודופוביה". אולם, על בסיס זה מחמיצים את המימד הפוליטי-ההיסטורי הקשור לעם ממשי.

המימד הזה עמד במחלוקת בתקופת האנטישמיות. כדי להבין זאת, יש להבין את הסדרי האמנציפציה. בעיני האמנציפטורים, היהודיות היא תוצאה של רדיפת היהודים; התקבלותם באזרחות תשחרר אותם סופית מהפגם הזה. היהודים יהיו אזרחים שווים ויוותרו על היהדות והקהילה. המימד הקבוצתי, התרבותי והפוליטי של היהודים נעלם אז והוכחש. הדבר מסביר מדוע ארבעים שנה לאחר האמנציפציה, כאשר הופיעה לראשונה צורה חדשה של שנאה נגד היהודים לרגל "אביב העמים" (מהפכות 1848), לא הבינו אותה לאמיתה. הסבירו אותה על בסיס האידיאולוגיה של האמנציפציה, כלומר של אי-קיום של עם יהודי, כך שהבינו אותה כגזענות, כפוביה, כרגש בלתי רציונלי שעל פיו שונאים את האחר. הבעיה היא שהיהודי אז לא היה יותר "אחר", אלא התבולל בחיק האזרחים. האחרות שלו הייתה מטפיזית, וממילא המאבק נגד השנאה לבש צורה הומניטרית ולא פוליטית. היהודים, כאזרחים יחידים, לא הבינו למה שונאים אותם בתור עם.

על רקע זה, ניתן להבין את חידושה של הציונות. הציונות המציאה לראשונה הסבר פוליטי למצב שהחזיר את מימד העם כקנה מידה להסבר האנטישמיות. במישור הזה, הסבר פוליטי הוא ההיפך להסבר הומניטרי. כאשר קנה המידה הוא פוליטי-היסטורי האנטישמיות איננה עוד גזענות.

יש גם מימד אידיאולוגי בעיוורון היהודים המודרניים. קשה להם לקבל שבעידן הדמוקרטיה, במשטר הדמוקרטי, אנטישמיות יכולה לצמוח. הם מוצאים לה הסבר א-רציונלי, היות שאין ממש היגיון בעיניהם להיותם יהודים. אין זאת רק אשמתם. יש למצב הזה בסיס רחב יותר הקשור לתיאוריה הדמוקרטית המזניחה את  הזהות הקולקטיבית ופונה אליה רק דרך המיתוס של "החוזה החברתי". הפטריוטיזם, הלאומנות או הטוטליטריות יצאו ממנה, וכך גם האנטישמיות. ז'אן פול סרטר מסביר את זה היטב: "אין הבדל רב בין האנטישמי לדמוקרט. הראשון רוצה להשמידו כאדם כדי שיוותר בו רק היהודי… המנודה, הטמא; השני רוצה להשמידו כיהודי, כדי לשמר בו רק את האדם הסובייקט המופשט והאוניברסלי של זכויות האדם והאזרח".

הציונות חשפה את מימד העם היהודי באנטישמיות ושמה קץ להנחה שדרכה שונאים גזע. היא קידמה פתרון פוליטי ולא הומניטרי לקיום הקולקטיב היהודי שדרש להפוך את העם לאומה דרך יצירת מדינה שתתקבל במערכת הבינלאומית של מדינות הלאום. זו הסיבה להצלחתה אבל גם לגבול הבנתה את העידן החדש. הציונות שייכת רק לעידן הדמוקרטי, בעוד שצורת השנאה החדשה שייכת לעידן פוסט-דמוקרטי. כאן טמון ההסבר מדוע המנגנון הישראלי נשאר רדום מול האנטי-ציונות והבין באיחור רב (ועדיין חלקית) את טבע התופעה שאנחנו דנים בה.

על רקע זה אפשר גם להבין מדוע קיימת מחלוקת אם בכלל יש היום "אנטישמיות", ובמילים אחרות – אם האנטי-ציונות היא אנטישמיות. אלו שמכחישים את ממשות האנטישמיות מפרשים את המצב לאור קני המידה והמסגרת המנטלית של העידן הדמוקרטי, של עידן האנטישמיות אשר כבר לא אקטואלי. הם מחשיבים עצמם כיחידים אזרחים, אף על פי שאין הם מגדירים את עצמם כאזרחי-מדינת הלאום אלא כ"אזרחי העולם". בעיניהם הקיום היהודי איננו קיום של עם אלא תוצאה של חסד הומניטרי. ההגדרה הציונית מסכנת אותם כאזרחי-הכפר הגלובלי.

אך גם ההסבר הישראלי מוגבל. הוא מתבסס על תורת הנורמליזציה של היהודים, דרך מדינת-הלאום; על כך שהעולם לא מסתכל עליה כעל ישות "נורמלית". היום העם היהודי שבאומה הישראלית במדינת הלאום הישראלית הוא המטרה של השנאה. יש סימן אידיאולוגי שמצביע על המצב החדש: אפשר להיות היום אנטי-ציוני ואנטי-גזעני. פירוש הדבר שאנחנו כבר לא בעידן הדמוקרטיה.

הסבר השואה

כיצד ניתן להבין עמדה פרדוקסלית שכזו? הטענה המרכזית של האנטי-ציונים היא שהם מכירים את היהודים רק כקהילה ולא כאומה, כתפוצות מפוזרות ולא כמדינה. על אף זאת, שלילת מדינת הלאום היהודית שווה למעשה לשלילת הלגיטימיות של קהילות יהודיות, כפי שמוכיחה האשמתם את היהודים בלובי עולמי.

תורתם של האנטי-ציונים בנוגע לשואה תוכל להבהיר את העניין. מבחינה מורפולוגית, השואה מהווה התפרצות של הגורל הקולקטיבי היהודי לבמת האזרחות האינדיבידואלית של האמנציפציה. השואה מסמנת את סוף תקופתה היות שהיא הוכיחה שהגורל הפרטי של היהודים באזרחות שברירי מאוד וחסר ביטחון. לא זכויות האזרח ולא זכויות האדם הצילו את היהודים בתור עם. גורל העם בילע את גורל הפרט. אבל השואה מזעזעת גם כן את המסגרות הדמוקרטיות של מדינת-הלאום, ובמשבר הזה האנטי-ציונים מסיקים מסקנות, במיוחד בגינויה של מדינת הלאום.

ואם תתמה, איך האנטי-ציונות שמסתמכת על לקח השואה בגינויה של מדינת-לאום יהודית יכולה לטעון טענה כזאת ולהסתיר את האנטישמיות שבמניעיה? ובכן, יש כאן משחק אידיאולוגי עם הסמלים. באידיאולוגיה הדמוקרטית לא ניתן להבין במישרין את הקיום הקולקטיבי היהודי. היות שהשואה כפתה את ודאות הקיום הזה היא נהפכה לצורת הופעת היהודים בתור קולקטיב, בתור עם. אך ההכרה בזיכרון השואה מכירה בעם שנפטר, השייך לעבר, מצבה לגורל אנושי כללי.

החיות המתמשכת של עם כזה, שלא מוכרת במנטליות הדמוקרטית, מהווה פגיעה בזכרו, במקודש שהוא מסמל לאנושות כולה. אותה הכרה בעם הנפטר מתקבלת יחד עם אי-הכרה אלימה בזכות קיום של לאום ומדינה יהודיים, וזאת על סמך המוסר הנובע מן השואה! מבחינה זאת האנטי-ציונות מוציאה את הגורל היהודי מן העידן המודרני ומחזירה אותו אליו בבת-אחת ללא קוהרנטיות. היא מאשימה את היהודים באופן פוליטי ומגדירה אותם במונחים הומניטריים כנגד מימדם הקולקטיבי-פוליטי. כך ניתן להבין את פרשת הייחודיות או האוניברסליות של השואה: היהודים נתקפים מכיוון שהם "מנצלים" את השואה מנסיבות אינטרסנטיות (יוקרה, עוצמה, עושר) ועוד יותר לצורך הצדקת מדינת לאום יהודית, מאותו סוג של מדינת הלאום שאחראית לטבח היהודים בשואה.

כך עולה הטענה שהיהודים "הציונים" אינם מהווים עוד דגם ללקחי השואה אלא אלו הם הפלשתינים. הם "היהודים" החדשים, יורשי קרבנות השואה, כפי שהגדיר אותם אדוארד סעיד: הפלשתינים הם "קרבנות-הקרבנות" (הרי הקרבן הראשון הופך לתליין הקרבן השני).

זהו הרקע של הארגומנט האנטי-ציוני. הוא מבוסס על פילוג הסמל היהודי: מצד אחד היהודי הקרבני, ההומניטרי, העם הנפטר הקדוש שזוכה לשבח; ומצד שני היהודי הרע, הציוני, המתנחל, החייל, הפונדמנטליסטי שזוכה לגינוי. הקרבן לשעבר מתגשם היום בפלשתיני, בין אם הוא טוב או רע. ניתן לכנות את המודל המחשבתי הזה במונח "השבח המשפיל". ככל שמעלים את היהודי הקרבני משפילים את הציוני (מתנחל, חייל…), ככל שמעלים את הפלשתיני הקרבני משפילים את הציוני האכזרי והבלתי-אנושי, וככל שמעלים את הלאומנות הפלשתינית משפילים את הזהות הישראלית, את המדינה, וגם את הלובי היהודי העולמי.

המודל הזה מתבסס על מודל הרבה יותר רחב הקשור לסדר העולמי הכללי. השבח המשפיל פועל גם כן בזירה הכללית. ככל שמשבחים את לקח השואה, משפילים את מדינת הלאום. ככל שמשבחים את התמימות ואת אהבת השלום של האסלאם, מאשימים את ישראל והיהדות על תוקפנותם.

יש הקשר אירופי מיוחד למחשבה הזאת. בל נשכח שמרחב האנטי-ציונות הרגיש ביותר היום הוא אירופה המערבית, שבה מתפתחת התנגשות יהודית-ערבית כתוצאה מהגירה המונית מארצות מוסלמיות. ככל שמתקדם תהליך האיחוד האירופי מתדרדרות ומושפלות מדינות הלאום האירופיות וזהותן הלאומית. ככל שמשבחים את האזרחות של המהגרים המוסלמים, מאשימים את הקהילה היהודית בדו-נאמנות, בבגידה במדינה הדמוקרטית.

דתיות מסוג חדש

חשוב לדעת שיש בתודעה האידיאולוגית הזו מן הדתיות. הפלשתיני מתואר כמלאך, כקדוש. הוא נהפך למיתוס, בלא התחשבות במצבו הממשי. ברור מאליו שהתשתית של ה"פלשתינאיזם" היא התיאולוגיה הנוצרית על אודות ההחלפה שפאולוס השליח המציא כדי להציב את הגויים בכיסא הנבחר במקום ישראל. פאולוס היה הראשון שפילג את היהודי בין ישראל הישנה לבין ישראל החדשה, בין היהודי שבבשר לבין היהודי שברוח.

חשוב לדעת שפאולוס מגנה את העם בישראל הישנה ומציע לצאת מגדר "עם ישראל" לעבר "הקתוליקוס" שצורתו הייתה לאימפריה (הרומאית) מאוחר יותר. הוא מגנה את הפרטיקולריות ביהדות בשם האוניברסליות. מוזר מאוד להכיר בעובדה שהאוניברסליות הזאת מתגשמת היום בלאומנות הפלשתינית המפגרת. זה אפשרי אך ורק בגלל שפלשתין נהפכה למיתוס, אשר ניזון גם מן התיאולוגיה הנוצרית של ייסורי ישו למען גאולת מאמיניו.

אלא שכאן לא מדובר בישו אלא בילד אל דורא אשר החיילים הישראלים מואשמים ברציחתו. הפרשה הזאת החְיתה את מיתוס עלילת הדם, את האכזריות הבלתי אנושית של היהודים כלפי הילד הנטבח לשם הכנת המצות של חג הפסח. כך התהווה אב הטיפוס לעלילת האנטי-ציונות. ידוע איך הפרשה הפכה לסמל, לדגל של "קידוש ה'" בעולם הערבי ולגינוי ישראל. כל מאורע חמור שקורה מתקבל דרך הפריזמה הזאת: למשל, ה"טבח" בג'נין, "רצח- העם" בעזה, וזה לא נגמר. הערבים יודעים היטב איך לשחק עם הרגש הזה. על בסיס זה קורים, לסירוגין, מה שאני מכנה "פוגרומים תקשורתיים", שיש להם השלכות ממשיות מבחינת-ביטחון היהודים: ההאשמה הזאת גורמת להתקפות אנטי-יהודיות, בכל העולם.

ניתן למצוא התעניינות בתורת פאולוס גם אצל פילוסופים מערביים של השמאל הרדיקלי, עם אותו זלזול כלפי מדינת ישראל הפרטיקולריסטית. מתברר אם כן שבאנטי-ציונות יש מוטיבים אנטי-יהודיים מאוד עתיקים וקשה לתאר את היקף השנאה. היא עלולה להתבטא ב תחומים שונים: מן הארכיאולוגיה למדעי הדתות דרך המוסר. לאנטי-ציונות יש תרבות שלמה.

הפנמת הפילוג

המודל שתיארתי הופנם על ידי היהודים עצמם, וזה אחד הגורמים המפריעים ביותר. במקביל לשיח האנטי-ציוני, הפוסט מודרניסטי, מתפשט קונפליקט בתוך העולם היהודי על מהות המשבר. עובדה מטרידה היא שעיקר הארגומנט המאשים את ישראל בא מחוגים מסוימים של האינטליגנציה הישראלית, מזרמים הנקראים "פוסט-ציונים" אשר נתנו גושפנקא יהודית המתיימרת להיות מדעית-אקדמאית למיתוסים החדשים לגבי היהודים. גם בתפוצות קמו באינטליגנציה זרמים המאשימים לא רק את מדינת ישראל אלא גם את הקהילות היהודיות המקומיות בשם "יהדות אחרת", "זיכרון השואה". הם מצהירים שהם דוגלים ב"יהדות אחרת" ובעצם מתנגדים לקיומה. ה"אוניברסל", האתיקה והנאורות הם הקטגוריות שעליהן הם מתבססים כדי לדון לחובה את ה"פרטיקולריות" היהודית. זה מה שמאפשר להם להגדיר את אלה שלא מסכימים איתם כפשיסטים, גזענים, פונדמנטליסטים וכדומה, וגם להלשין עליהם לדעת הקהל העולמית.

אותם פוסט-ציונים דוגלים בעצם בזהות יהודית שלילית, שבמקרה הטוב יכולה להיות הומניטרית, קרבניות במובן האנושי ולא היהודי של המילה. ברור מאליו שבפרספקטיבה הזו קשה להכיר בעובדה שיש אנטישמיות. היה זה אומר שהיהודים באמת קיימים. זהות יהודית חיובית, מדינת-לאום יהודית, לעומת זאת, מסכנות את זהותם. חוזר פה אותו מתח שהיה בתחילת דרכה של הציונות, בין הציונים לבין יהודי האמנציפציה (מ"בני דת משה" עד המתבוללים). ההבחנה בין אנטי-ציונות לבין אנטישמיות חשובה להם כדי שלא ייתפסו כנוטלים חלק "באנטישמיות החדשה".

ליהודים האנטי-ציונים של היום יש אופי מיוחד. הם רוצים להזדהות כיהודים במיוחד ברגע הזה, בעוד שלפני כן נעדרו מכל חיים יהודיים. אבל הם מזדהים כיהודים בכוונה להכחיש את השתייכותם לעם היהודי ולזהות יהודים אחרים כיהודים רעים. כביכול, הם חוזרים ליהדות כדי לפוצץ אותה בהתפוצצות עצמית כקרבנות כפרה… העיקר הוא להתקבל על ידי העולם הנאור כיהודים הטובים. אז, גבול הזהות לא עובר יותר בין יהודים לגויים אלא בין היהודים עצמם. הם לוקחים איתם את כל המוסר היהודי ומשאירים את היהודים הנשארים בפשע וחטא. אצל מומחי התקשורת הפעולה הרטורית הזאת נקראת "הכפייה המוסרית". כל מי שלא מסכים איתם נמנה בין הרשעים. כך נפתחות בפניהם כל הבמות הבינלאומיות אשר הופכות אותם לדוברים הדומיננטיים של העולם היהודי. כך הם מאשרים את הפילוג של הפיגורה היהודית המאפיינת את האנטי-ציונות.

ניתן להבין עד כמה השואה היא קנה מידה חשוב בשבילם, היות שהיא מסמלת, כפי שראינו, את הגורל הקולקטיבי היהודי אשר הם אינם מקבלים. הגרסה שלהם היא הומניטרית, כללית, לא יהודית. בשואה יש המסטריון של הקרבן שצריך להישאר מעבר לכל תפיסה כך שהם מאשימים את כל קיום יהודי-קולקטיבי וחיובי כחילול גס ואלים של מקודש השואה.

התופעה הזאת הייתה קיימת בגולה, לפני קום המדינה. איך ניתן להבין אותה במצב של ריבונות ישראלית, בחברת-רוב? ניתן להבין זאת מן העובדה שהאליטה הישראלית מזדהה עם האליטה הבינלאומית, כאילו היא נמצאת בתפוצות שבהן האליטות היהודיות שייכות לאליטות חברת הרוב. כאשר יש לחץ חיצוני, האליטה היהודית צריכה להיפרד מן הקיום היהודי כדי להמשיך להתקבל בחיקן. חנה ארנדט כתבה דברים פיקחים מאוד בספרה "על האנטישמיות" על היהודים "היוצאים מן הכלל" אשר התפארו בסלונים של ברלין או פריז. כדי להתקבל הם נדרשו להבחין בינם לבין היהודים האחרים, המזוהים עם הגטו. נראה שחלקים של האליטה הישראלית לא "חיים" עדיין בעידן של ריבונות וחברת-רוב יהודיות.

הזירה הפנימית

מה מתברר מניתוח זה? אם שנאת היהודים משתנה לפי התקופות לאורך ההיסטוריה ניתן להבין שהשנאה הזאת מלווה את הקיום היהודי כמו לוויין. התחרות הקיומית וכמוה השנאה והקנאה חרותות בקוד הגנטי של שתי הדתות שיצאו ממעיו של עם ישראל וגם במודרנה אשר צמחה מן המערב הנוצרי.

האנטישמיות כשלעצמה בלבלה את משמעות השנאה הזאת כך שהיא קיבלה הסבר בלתי רציונלי באותה מידה שההמשכיות היהודית לא הייתה בעלת משמעות באידיאולוגיה המודרנית. הציונות עזרה להבין את השנאה המודרנית על בסיס ההכרה בקיום של עם יהודי. לחיסול השנאה הזאת אין לצפות. העיקר הוא החזית הפנימית. האתגר העומד לפנינו כיום הוא בחיזוק התודעה היהודית. היום פירוש הדבר שיקום ופרסום של ה"נרטיב" היהודי-ציוני, ולימוד זכות על המוסריות שלו, על הלגיטימיות שלו ועל החיוביות ההיסטורית שלו.

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במסגרת הכנס "האנטישמיות כאתגר למערכת החינוך בתפוצות ישראל" שנערך בבית הספר לחינוך אוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בפברואר 2012, ב-גיליון יתרו תשע"ב - 757 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: