קרוע בין שני רבותיו / משה נחמני

 

הרב יעקב משה חרל"פ למד במשך שנים מהרב יצחק ירוחם דיסקין ומהראי"ה קוק והשתדל לקרב ביניהם, אך הידידות הגדולה נהפכה למחלוקת קשה סביב סוגיית מינוי רבה של ירושלים. התלמיד המשותף פתח בניסיונות פיוס. לולא הקנאים, ייתכן שגם היה מצליח

חנוכת המבנה החדש של בית היתומים 'דיסקין', 1927

ביום ז' בכסלו תשע"ב מלאו שישים שנה לפטירתו של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל (להלן: הרי"מ), רבה של שכונת 'שערי חסד' בירושלים וראש ישיבת 'מרכז הרב'. מתוך שלל סוגיות מרתקות בחייו, ברצוני לעסוק בסיפור מיוחד שנמשך עשרות שנים ואשר משקף הן את דמותו של הרי"מ והן את דמותם של רבותיו המובהקים.

כידוע, כנגד רבנותו של הראי"ה קוק בירושלים קמה התנגדות עזה מצד הקנאים. מוביל המחלוקת היה הרב יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל (הריי"ד). רבות נכתב על אודות מחלוקת זאת, שהרעישה את העולם היהודי והדיה נשמעים עד היום. החלק המעניין בסיפור הוא שבתחילה עמד הריי"ד בשולי הציבור הירושלמי וסבל מהתנכלויות והשמצות. מי שהפך את מעמדו הציבורי של הריי"ד לאחד מראשי הרבנים בירושלים היה לא אחר מתלמידו הרי"מ חרל"פ – שהיה במקביל חסיד מובהק של הראי"ה. במשך שנים ארוכות טיפח הרי"מ את קשרי הידידות והאהבה בין שני רבותיו, אך פתאום נתגלעה מחלוקת חריפה ביניהם, והוא מצא עצמו קרוע במאבק ביניהם בהתמודדות על כתר הרבנות בירושלים.

פגישה בגלות

היכרותו של הראי"ה עם משפחת דיסקין הייתה עוד בהיותו ילד רך בשנים. בהיותו כבן תשע, מובילו היה אביו מדי פעם בפעם מעיירתו גריבה אל העיר הסמוכה דווינסק, שבה התגוררו כמה מגדולי הדור, ושם היה מציגו לפניהם לשם בחינה והדרכה. אחד מאותם גדולים היה הגאון הצעיר הריי"ד. לא פעם ביקר אצלו הנער הגריבאי המצוין ועסק עמו בדברי תורה. כבר אז תפס הנער את עומק גאונותו, וחשב בלבו: "מתי אגיע למידת ידיעת התורה כזו…".

אף הריי"ד העריך את גדלותו של הראי"ה מצעירותו. לימים אמר הריי"ד לר' שמואל, אחיו של הראי"ה: "כשהתגוררתי בדווינסק פגשתי שם את ר' שלמה זלמן הכהן קוק ואת אברהם איצלה הקטן… נהניתי ממנו בדברי עמו, כבר אז היה ניכרת גאונותו, וכבר היה צדיק גמור בהיותו כבן תשע".

לאחר שנים מספר עבר הריי"ד לאומן שבאוקראינה, שם נחשב לאיש מודרני הבקי בהוויות העולם. הוא היה לבוש על פי צו האופנה האירופאית והיה מדבר בשפה הצרפתית. בקיאותו במדעים חיצוניים ובספרות איטלקית הייתה לשם דבר, כמו גם שליטתו במספר שפות. כשהצטרף לציונים הראשונים בעיר אומן, פנה אליו ד"ר הרצל במכתב וביקש ממנו שיעמיד את עצמו בראש התנועה הציונית במחוזו. בתוך פעילותו הציונית היה אחראי לגבות מהציבור את השקל הציוני.

באותן שנים נפגש שוב עם הראי"ה בחוף הים בדובלן (היה זה אזור-קיט שבו היו נוהגים לנפוש כל גדולי הרבנים), והם החליטו לשים פעמיהם יחד אל ביתו של הרב אליהו קלצקין זצ"ל, שנודע כאחד מגדולי הדור. לימים סיפר הרב קלצקין על רשמיו מביקורם אצלו: "באו אלי שני אברכים – הריי"ד, שבאותה תקופה היה עוסק במסחר, לבוש קצרות ופאותיו משולשלים מאחורי אוזניו והוא מתגדר בהשכלתו, בייחוד בידיעת הלשון הצרפתית, ועמו הראי"ה קוק, לבוש קאפוטה מהוהה וחגור אבנט עב, פאותיו הארוכות משתרבבות ויורדות כמעט עד הסנטר. לאחר חמישים שנה", המשיך הרב קלצקין בחיוך, "עליתי לארץ ישראל ומצאתי כאן עולם הפוך: ר' ירוחם המשכיל הוא מגדולי הקנאים, ואת הרב קוק הבטלן מכנים 'משכיל'…".

תלמיד מקשר

לאחר שנים מספר עלה הראי"ה ארצה (אלול תרס"ד) וכיהן כרבן של יפו והמושבות. היה זה תפקיד חשוב ונישא, ושמעו של הראי"ה התפרסם לטובה ברחבי הארץ והעולם. לעומתו, עלה הריי"ד ארצה בחודש אלול תרס"ח והתגורר בירושלים, שם נקרא לנהל את 'בית היתומים דיסקין' שהקים אביו, הרב יהושע ליב דיסקין זצ"ל (הריל"ד).

אחת הדמויות הבולטות בתקופה ההיא היה ר' מנחם מנדל פרוש זצ"ל. הוא השתייך לחבורת התלמידים המצומצמת סביב הראי"ה והיה לחסידו הנלהב (עד שבשלב מסוים היה נקרא בפי כול: ר' מנדל קוקניק…). מאידך, היה יוצא ובא בביתו של הריי"ד, ואחד הממונים ב'בית היתומים'. בספר זיכרונותיו הוא מספר כך:

"גם אחרי שבא הריי"ד ירושלימה, הסתייגו ממנו הת"ח והלומדים מפני צורתו החיצונית ותלבושתו המודרנית. אף שמעו עליו שיודע שפות זרות רוסית וצרפתית וגם יש לו ידיעה במדעים חיצוניים. נמצא רק אברך עילוי אחד שהריח בריי"ד את ריח שֵֹכֶל התורה ולא הביט על כל הדברים שהיו חדשים בעיניו… והצעיר הזה היה הרי"מ חרל"פ".

הריי"ד קבע עם הרי"מ שיעור קבוע בלימוד כתבי אביו הריל"ד ועסק עמו בהוצאתם לאור. מעבר לדבקותו הרבה בריי"ד דאג הרי"מ לפרסם את שמו וגאונותו בירושלים, ורק בזכות השתדלות זו רבתה ההערכה כלפי הריי"ד, והתבסס מעמדו בעולם התורני הירושלמי. באותם ימים היה הרי"מ כבר תלמיד מובהק של הראי"ה, דבוק בדרכיו ובדעותיו, לאחר ששלוש שנים קודם לכן נפגש לראשונה עמו, ומאותה פגישה הפך לחסידו ואיש סודו.

העובדה שנפשו של הרי"מ כבר דבקה בנפש הראי"ה לא מנעה בעדו לזווג בתוכו גם את כוח חריפות המוח של הריי"ד. וכפי שהתאחדו דרכיהם בלבו, כך על ידו ובהשתדלותו נתקשרו בפועל שני רבותיו הגדולים בקשרי ידידות שנמשכו שנים ארוכות.

פיתוח הקשרים

מאז עלייתם ארצה, נתפתחו קשריהם של הריי"ד והראי"ה לאהבה וידידות של ממש. היה זה רק הודות לרי"מ חרל"פ. מפעם לפעם, כאשר היה עולה הראי"ה ירושלימה אל בית חותנו האדר"ת, היה מבקר גם בביתו של ידידו הריי"ד. גם קשר רציף של מכתבים היה ביניהם בנושאים שונים, ואחד מהם היה בנושא עזרה ממונית לתלמידם המשותף, הרי"מ. בעקבות מידע שהגיע אל הראי"ה "על דבר מצבו האיום והאומלל", הוא משגר מכתב בהול לריי"ד: "נרעשתי מאד לשמוע ס"ת השרוי בצער, כי הרה"ג הנ"ל שקול אצלי נגד כמה וכמה, מצד יקרתו הצנועה והפנימית, כשרונו והלך רוחו ויושר לבבו, התמדתו וידיעתו" (עפ"י צילום כת"י המצוי בידי).

הרי"מ שמח על הקשר הטוב שנוצר בין שני רבותיו הנערצים. "מרן הגריי"ד שליט"א הייתה לו אהבת-נפש עם מרן (הראי"ה) שליט"א", סיפר לימים. קשרי ידידות אלו גם נתנו את פירותיהם לשנים הקרובות שבהן נחלץ הריי"ד לעזרת ידידו הראי"ה בארבע פרשיות ציבוריות, ועמד לצידו בתוקף גם כאשר מדובר היה במאבק מול רבנים גדולים אחרים. בין הפרשיות הללו ניתן למנות את פרשיית היתר המכירה (תרס"ט), התחכמוני (תרע"ד), פירוד השחיטה ותקנות השחיטה שתיקן הראי"ה ביפו.

גם בתקופה שבה התגורר הראי"ה בחו"ל נשמר הקשר בינו לבין הריי"ד במסגרת התנועה החדשה 'דגל ירושלים'. בשמה של תנועה זו, שהיוותה את פרי רוחו האידיאולוגית של הראי"ה, נפתחו סניפים במקומות שונים ברחבי העולם, ובכללם ירושלים, שם כיהן בנשיאות הריי"ד. מביתו יצאה כל פעילות התנועה בעיר הקודש. לימים סיפר הרי"מ שבהזדמנות שבה כתב מכתב אל הראי"ה שאל את פי הריי"ד באיזה תואר ישתמש, האם מספיק לכתוב "הרב הגאון הגדול", ותשובתו הייתה: "זה לא מספיק, הוא הרי גאון נפלא יוצא מן הכלל!".

סירוב לרבנות

בתקופה זו לא היה רב לירושלים, והעבודה המעשית של הרבנות המקומית מרוכזת הייתה בידי רבני הבד"צ ובראשם הרב צבי פסח פראנק. בשנת תרע"ט, אחרי כיבוש האנגלים, נקראה אספה גדולה באולם בית הוועד הכללי "כנסת ישראל" לדון בדבר שאלת הכיסא הריק של רבנות ירושלים. עמד הריי"ד ואמר לפני כל הנאספים את הדברים הבאים: "זה שנים רבות שלא היו לנו בבית הדין רבנים גדולי תורה וצדיקים כמו אלה הנמצאים כיום. לו לעצתי תשמעו, תחזקו ותאמצו בכל עוז את ידי בתי-דין אלה, וזה יהיה הפתרון הרצוי להשאלה שדנים בה". כשעלתה אז ההצעה להכתיר אותו עצמו לרבה של ירושלים, דחה אותה באומרו: "בעיר שהגרצ"פ פרנק מכהן בה פאר, אי אפשר לקבל משרה זאת. ירושלים אינה זקוקה לרב".

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה עלה שמו של הריי"ד. במשך שנים ארוכות השתדל הציבור הירושלמי למצוא רב מתאים למשרת הרבנות, ושלוש פעמים לפחות עלה שמו של הריי"ד כאפשרות, אך בכל פעם שדנו בכך הרבנים ועסקני הציבור נפסל הרעיון מפני מיאון הציבור וכמה מרבני העיר.

למרות תמיכתו של הרב פרנק בעמדתו של הריי"ד בנושאים שונים, בעניין הרבנות בירושלים התנגד הרב פרנק בתוקף למינויו. הסיבה המרכזית לכך נעוצה בימי מלחמת העולם הראשונה, שנים קודם לכן, שבהם סירב הריי"ד לבקשתו של הרב פרנק לפתוח את אוצרות המזון שהיו ברשותו ולפרנס מהם את משפחותיהם של דייני הבד"צ שרעבו ללחם. לאחר שנסתיימה המלחמה וחשבו לבחור בריי"ד כרבה של ירושלים, עמד הרב פרנק ואמר: מי שלא יודע בצערם של תלמידי חכמים אינו יכול להיות רב בירושלים. בשל כך לא הסכים לחתום על כתב הרבנות שהכינו להריי"ד, וכך נמנעה בחירתו לרבנות העיר.

ביודעו את התנגדות רבים מנכבדי ירושלים, הבד"צ וכולל הונגריה, בראשותו של הרב זוננפלד, להתמנותו לרב, הסכים הריי"ד לדרישת באי ביתו לייסד 'ועד העיר אשכנזי' כתחליף ל'ועד הכללי' (=המוסד הציבורי הרשמי), ושעל ידי הוועד החדש הזה יסדרו כרצונם את ענייני הרבנות.

ניצני התנגדות

כאשר האפשרות להכתרת הריי"ד לרבנות ירושלים נדחתה על ידי רבני העיר והציבור הירושלמי, עלה הרעיון להזמין את הראי"ה (שישב אז בלונדון) לרבנות העיר. העסקנים והרבנים העריכו שאף הריי"ד יסכים לכך, אולם היו גם כאלה שחששו שלשמע ההצעה תיחלש דעתו של הריי"ד, שכן למינויו שלו לא הצליחו להשיג הסכמה בעיר.

החשש התברר כנכון. כשנודע לריי"ד הרעיון להכתיר את הראי"ה לרב העיר, הוא התרעם על כך. בתחילה לא פרסם בגלוי את התנגדותו למהלך, והסתפק בניסיונות לעכב את ההכתרה ככל האפשר. לשם כך הוא החליט גם לספח אליו את יריבו הרב זוננפלד, על-מנת ליצור קבוצה חזקה שתמנע את הכתרת הראי"ה. בד בבד, הקנאים ובאי ביתו התקיפו את הראי"ה במכתבים קשים והזהירוהו שלא יהין לעלות לירושלים.

את האחריות להשקיט את התנגדות הריי"ד ואת התקפות הקנאים כלפי הראי"ה, לקח על עצמו הרי"מ. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה הגן על רב נרדף. שנים קודם לכן הוא הגן בעוז על הריי"ד, שעמד כבר עם המזוודות בדרך חזרה לחו"ל בעקבות סכסוך חריף שהיה בינו ובין הרב יוסף חיים זוננפלד והרב מנחם אוירבך, ידידו של הראי"ה, בענייני בית היתומים 'דיסקין'. רק הודות לפעילותו הנמרצת נותר הריי"ד בארץ, ובזכות השתדלותו הגיע הריי"ד כאמור לפרסום שמו בירושלים ולמעמד רבני מכובד. הרי"מ היה גם מי ששבר את הקרח בין הריי"ד ובין הרב זוננפלד, חודשים ספורים קודם לכן, והנה עכשיו הם מתאחדים כדי להיאבק נגד רבו המובהק – הראי"ה. או אז החלה התכתבות בין הריי"ד ובין הרי"מ בנוגע להכתרת הראי"ה. עם כל המתח באוויר, הקפיד הרי"מ במכתביו לשמור על יחסי כבוד והערצה כלפי הריי"ד, הן מפני שהיה רבו המובהק והן מפני היותו מגדולי גאוני ירושלים.

בסופו של דבר, בג' אלול תרע"ט עלה הראי"ה ארצה. לאחר שהות קצרה ביפו עלה ירושלימה ושם ביקר את הכותל המערבי, שאליו ערג שנים ארוכות. לאחר מכן הלך הראי"ה עם הרי"מ לבית הרב זוננפלד, והאחרון קיבל אותו בקרירות רוח מופגנת. הראי"ה הרגיש זאת, אך עצר ברוחו, דיבר איתו בשקט וגילה לו את השקפתו בעניין רבנות ירושלים. משם נסעו לבית הריי"ד, ושם דווקא קיבלו את פני הראי"ה בכבוד גדול ובהארת פנים. שני הרבנים נשקו זה לזה, ובני הבית הגישו אל השולחן מטעמים ויין. הריי"ד שאל את הראי"ה על שלום בריאותו ועל מה שעבר עליו בגולה, ובתוך השיחה מסר לו הראי"ה את הדברים שאמר לרי"ח. הריי"ד כדרכו למעט בדברים לא נגע בשאלת הרבנות, ועשה עצמו כאילו לא נוגע לו הדבר. בסוף הביקור נפרד ממנו הראי"ה בידידות וחיבה.

בגלל הקנאים

במשך שלושת החדשים הבאים, בעקבות פעילות נמרצת של הקנאים מבאי ביתו, החל הריי"ד להביע בגלוי את התנגדותו לראי"ה. בנוגע לשורשי התנגדותו כתב ר' מנדל פרוש:

"התנגדותו להרבנות של הראי"ה לא בא אצלו מתוך קנאות של חלוקי דעות בשטח ההנהגה הציבורית… אף לא מטעם הבדל בדעה במושגים רוחניים. אולם רק עובדות וסבות צדדיות ידועות הביאו אותו לידי הקפדה שלא הרפה ממנה כפי תכונתו החזקה".

הרי"מ התייסר מאוד מהמחלוקת. הוא מצא עצמו קרוע בין שני רבותיו. הידידות המפורסמת שלה היה עד מקרוב הלכה ונגוזה. במר לבבו הוא כותב באותם ימים: "מרן הריי"ד שליט"א היתה לו אהבת-נפש עם מרן הראי"ה שליט"א, והשטן אי אפשר היה לו להניח זה, והבעיר תבערה לחלל קדושת ארצנו הקדושה, והפריעו שלום העיר לקרוע את העיר לגזרים, ושיהיה איש את רעהו חיים בלעו, והצליחו גם להפריד בין הדבקים גאוני ארצנו הקדושה".

הריי"ד ואנשיו לא ויתרו על הרבנות. הם ביקשו מהרב זוננפלד שיקבל על עצמו את עול הרבנות. לאחר שניסה להתחמק מכך, גזר עליו הריי"ד שהוא מחויב לקבלה, והוא בדמעות נאלץ להסכים לכך. כך הוקמה הרבנות של הקנאים, אשר לימים נודעו בשם 'העדה החרדית' שפעלה נגד הראי"ה קוק.  

עברו כשלושה חודשים של מחלוקת והתקפות שהסעירו את ירושלים, עד אשר נעשה ניסיון לאחד בין שני הרבנים הזקנים לבין הראי"ה. היוזמה לשלום באה מצידו של הראי"ה, וכך הוא כותב במכתבו אל הריי"ד:

"…המצב של עיר הקודש מבית ומחוץ, מכריח אותנו כעת לגשת לאיזה סדר של פעולות וחיזוקים לטובת קדושת התורה וחיזוק הדת והיהדות… בשביל המטרה הקדושה הזאת מצאתי לחובה ולמצוה לעצמי, לבקש חלק רשום ממעלת הרבנים העומדים על משמרת הקודש פעה"ק ת"ו, לבוא לאסיפה היום בביתי… על כן ארהיב עז לחלות את פני הדרת-גאונו שיתייחש נא באהבתו הנאמנה מאד אל המחשבות הטובות שהננו מקוים בחסדי השי"ת לגשת אל הוצאתן אל הפועל".

בסופו של דבר נתקיימה אספה משותפת ובראשה שלושת הרבנים, הראי"ה, והרב זוננפלד והריי"ד, בביתו של זה האחרון, וצמחה התקווה לאיחוד שני המחנות. אך בהמשך הסתבכו הדברים. הקנאים הגיעו לביתם של הריי"ד והרב זוננפלד והניאו אותם מתוכנית השלום על ידי צעקות ואיומים. דבר האיחוד הנכסף ירד מן הפרק. גם ניסיונות איחוד שנעשו לאחר מכן לא צלחו, והמחלוקת נשארה כפי שהייתה.

עם זאת, לא היה בידי המחלוקות להחליש את יחסו החיובי של הראי"ה כלפי הריי"ד והרב זוננפלד, והוא המשיך להתייעץ עמם בענייני הציבור. רק לאחר מכן, כשחתמו הריי"ד והרב זוננפלד על הפשקוויל 'קול-השופר' בגנות הספר 'אורות' שפרסם הראי"ה באותם ימים, נפסק היחס החיובי ביניהם.

כנגד הרבנות

כעבור שנה רעשה ירושלים מחדש סביב הקמת הרבנות הראשית (אדר תרפ"א). רבני ירושלים ובראשם הראי"ה התכוננו במרץ ובשמחה לכינונה של הרבנות הראשית, ואילו הריי"ד פרסם ברבים את התנגדותו למוסד זה, וחתם על כרוז הקורא לצום ולהתענות ביום הקמתה. הרב שמואל ברוך שולמן, מבאי ביתו של הראי"ה, מספר על הימים שקדמו לכך:

"הנני מגלה איפוא קצת היסטוריה מלפנים מן הקלעים… ומעשה שהיה כך היה: הגאון רי"מ חרל"פ הציע לפני רבנו [הראי"ה]… בגשתו לבנות את הבנין ליסוד הרבנות הראשית, כי יפנה במכתב ידידות ואהבה… לרבנים המתנגדים הנ"ל [=הריי"ד והרב זוננפלד] לבטא שהוא סולח להם על כל מה שעבר ביניהם ומבקשם שיעבדו איתו יחד בהקמת הרבנות בישראל. הראי"ה שמח מאוד על הצעה זו ותיכף ערך מכתב מלא ידידות שלום וכבוד.

כשהגיע לידם המכתב פעל עליהם דבריו היוצאים מלב טהור, וחשבו אמנם להיות נעתרים לבקשת הראי"ה. אולם שלא בידיעת הראי"ה והרי"מ, ידי מחרחרי הריב פגעו גם בזה; המציאו בעצמם העתקה מהמכתב ופרסמו אותו בתור 'מכתב גלוי' בסירוס כל דברי הידידות, וקיצצו בתארים, אשר מפני זה משכו הרבנים הגאונים דיסקין וזוננפלד מלתת את ידם לראי"ה, והיה המכתב הזה עצמו סיבה להתלקחות המחלוקת".

עיקר ההתקפות נגד הרבנות הראשית יצאו מתוך בית היתומים 'דיסקין' שעמד תחת הנהלת הריי"ד. הרבה מן הפקידים לחמו בעוז נגד הרבנות הראשית, ומדי שבוע בשבוע פרסמו ברחבי ירושלים פשקווילים נגד הראי"ה קוק וחבריו. רק לאחר שרבנים גדולים מהארץ ומחו"ל פנו במכתבים נזעמים אל הריי"ד וטענו שמעשיהם של פקידי מוסדו גורמים לחילול השם, דרש מהם הריי"ד לחדול מהתנהגותם הפרועה, ומאז התמתנו יחסית פגיעותיהם ברבני הרבנות הראשית.

לתומו נכשל

זמן קצר קודם הקמת הרבנות הראשית, ובעיצומה של המחלוקת, שלח הרי"מ אגרת מיוחדת לרבו הראי"ה, ובה תוכן מרתק בנוגע למחלוקת, מזווית מפתיעה. באגרת מספר הרי"מ על חזיון קודש מיוחד שנגלה אליו בשעת לילה מאוחרת, ובו התגלה אליו רבו הראשון והנערץ, הרב יהושע ליב דיסקין זצ"ל (הריל"ד), אביו של הריי"ד. אין כאן המקום לספר על היכרותם של הראי"ה והרי"מ עם דמותו ותורתו של הריל"ד, ונציין כאן רק שני פרטים חשובים: א. בשנות ילדותו זכה הרי"מ להיות מבאי ביתו של הריל"ד וממעריציו, ומאז נקבעו הנהגותיו המיוחדות עמוק בלבבו. ב. בכתבי-יד שטרם פורסמו מסובר על שרשרת חזיונות ליליים שהייתה לראי"ה קוק ובהם נגלה אליו הריל"ד ולמד עמו בחברותא. בכל אופן, בחיזיון שעליו מספר הרי"מ באגרתו, הביע הריל"ד את דעתו בנוגע למחלוקת השוררת בין בנו – הריי"ד, ובין הראי"ה. וכך לשון האיגרת:

בעזה"י אור ליום י"ב טבת תרפ"א.

ביום י"א טבת קודם אור הבוקר ראיתי בחזון לילה […] את הגאון הקדוש מבריסק זצוק"ל […] מראהו היה איום מאוד […] ופתח פיו ואמר:

תואיל לילך להרב ותאמר לו בבקשה, בבקשה, שלא לערער על בני ר' יצחק ירוחם, לא לזלזל בו, כי על כן בני יחידי הוא. ואמנם ניכשל, אבל לתומו. שְׁמע כי אני אומר כי לתומו נכשל. והרב יזכור בהמוסד בית היתומים שהוא מוסד שיסדתיו אני, ויפעול לטובתו…

ההבדל בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי הוא שתלמוד בבלי הוא כלל הצריך לפרט ותלמוד ירושלמי הוא פרט הצריך לכלל. המובן מאלו הדברים הקצרים המכילים הרבה הם מחידושו של הרב.

אמרתי שכמדומה לי שגם אני מבין הסבר הדברים, והשיב: לא כולו אך מקצת הנך מבין מזה, ודבר זה ישתמש לך לסימן להרב, כי הוא יודע שזה חידושו.

ואח"כ הוסיף אלו הדבורים, ר"ת של השם של הרב אברהם יצחק כהן גימטריא לא, וזה ר' לא בירושלמי, ובצירוף ה' יהי' לו, וזה הקרי והכתיב של לא ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו.

ובצירוף ה"ר" שלפני השם הוא "רל"א", ועם ה"ה" רל"ו, ובצירוף הק' מהכינוי הוא של"ו, ויזכה לשלוה, ע"י הגמר של הארבעה שמות, של"ו עם הכולל של ד' השמות הוא "ליש", ואז "שלי".

לו עמי שומע לי ישראל וכו' כמעט אויביהם אכניע, ועל צריהם אשיב ידי וכו', ויאכילהו מחלב חטה ומצוף דבש אשביעך, ר"ת וס"ת של אשביעך הוא שם הרב, ובסוף כ"ף פשוטה מנצפך.

הרב יודע שצעדים גדולים עתה לפניו, יתקדש בקדושה ויאכילהו מחלב חטה ומצוף דבש אשביעך.

מעבר לרמזים המופלאים המגלים טפח מעולמו הפנימי של הראי"ה ומתפקידיו הרוחניים, יש כאן גם זווית מרתקת לסוגיית המחלוקת על הרבנות. הריל"ד מגלה את דעתו כי התנגדות בנו להכתרת הראי"ה כרבה של ירושלים הינה טעות, אבל עם זאת אין לזלזל בו כי התנהגותו אינה נובעת מרוע אלא מתום לב. ואכן, דרכו של הראי"ה הייתה לכבד גם את מתנגדיו ובוזיו החריפים.יחד עם זאת שבית-היתומים הפך למעוזם של הקנאים, וממנו יצאו ההתקפות הנוראיות כלפיו, עודד הראי"ה את ידידיו ברחבי העולם להרים תרומתם למענו, ואף השתדל בעצמו לגייס כספים לטובתו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

פורסמה ב-9 בפברואר 2012, ב-גיליון יתרו תשע"ב - 757 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. על פי מה ששמעתי אותם אוצרות מזון שסירב הריי"ד לספק מהם, היו של בית היתומים. (הוא עצמו חי בעוני), ולדעתו היה אסור להעביר מהם לכל מטרה אחרת.

  2. ישראל קרמר

    ב"ה

    הטענה שהידידות בין מרן הגרי"ח זוננפלד למרן הגראי"ה קוק, זצוק"ל, הופסקה, היא אינה נכונה כלל:

    בכרך השלישי של "האיש על החומה" בפרק "האמת והשלום אהבו" המתחיל בעמוד 399, מובא שגם במחלוקות הקשות ביותר, שרר בין שניהם יחס של הערצה הדדית, כלומר גם מצד הרב זוננפלד לרב קוק.
    וב"יחידי סגולה" של הרב איסר פרנקל מובא בפרק על הרב זוננפלד שבתשובה לשאלת אנשיו מדוע הוא מדבר עם הרב קוק בדברי תורה בפגישותיהם ברחוב, ענה: "הרב קוק הוא צדיק גמור, אך דרכינו נפרדות!"

    נכד של מקורב לרב זוננפלד ונכדה של מקורב לרב קוק, הרב אברהם יצחק לבקוביץ זצ"ל, באו בברית הנישואין ובתר"ץ נולד להם בן. המקורב לרב זוננפלד הזמינו להיות הסנדק, וכך הרב לבקוביץ מרחובות, שאצלו נפש הרב קוק בימי הקיץ, הזמין את הרב קוק להתכבד בסנדקאות. הכפילות הזו נודעה לרב לבקוביץ ברגע האחרון, ובדרך לברית המילה שהתקיימה בבית החולים "ביקור חולים" אמר זאת הרב לבקוביץ לרב קוק, והרב קוק אמר שהוא יסדר את העניין. כשהגיעו למקום הברית כבר היה שם הרב זוננפלד וכשראה את הרב קוק נכנס, קם מיד לכבודו. הרב קוק אמר לרב זוננפלד: "כיבדו אותי בסנדקאות ואני מכבד את מר". הרב זוננפלד סירב ולא הסכים בשום אופן לקבל את הכבוד להיות סנדק במקום הרב קוק.

    בכל מפגש מזדמן ביניהם ברחוב או באירוע, הרב קוק והרב זוננפלד היו משוחחים ביניהם בדברי תורה במשך זמן רב באהבה ואחווה כאילו אין כל מחלוקת ביניהם. ולמשל, בברית של בן הגרחי"ל אויירבך ואחי הגרש"ז, הגאון הרב אברהם דב אויירבך זצ"ל שהיה רבה של שכונת בקעה בירושלים וראש ישיבת "אור שמח", היה הרב זוננפלד המוהל והרב קוק הסנדק. הרב זוננפלד והרב קוק שוחחו לאחר הברית שעה ארוכה בדברי תורה.

    כן סיפר הגאון ר' שמואל יוסף ברנדויין-מוריה זצ"ל, הרבי מסטרטין בירושלים, שבתרפ"ב נולד לו בנו הבכור יעקב. הוא כיבד את הרב קוק בסנדקאות, את הרב זוננפלד שהיה גם מוהל בחיתוך, ואת הרב חרל"פ שהיה רבו כיבד בברכות. וסיפר האדמו"ר מסטרטין ששררה אהבה בין הרב קוק לרב זוננפלד והם דיברו באריכות בזמן סעודת המצווה.

    כשהזדמנו שניהם לסעודות מצווה כגון בייסוד ישיבת "חיי עולם" בתרפ"ז היה הרב זוננפלד לוקח "שיריים" מסעודת הרב.

    הגאון הרב אברהם חיים בביוף זצ"ל שהיה ממשמשיו של הרב זוננפלד סיפר כי שררו יחסים טובים מאוד בין הרב זוננפלד לבין הרב קוק שאותו הוא מכנה "צדיק יסוד עולם". (נפטר בט"ז בניסן השנה בגיל 108)

    וכן כתב לרב נריה הרב גדליה אהרן קניג זצ"ל, מגדולי חסידי ברסלב: 'בעזה"י היום יום שני בשבת ה' שמיני כ' לחודש אד"ש שנת תשל"ו לפ"ק. לכבוד ידיד נפשי החה"ש אוהב נאמן לתורת אדמו"ר ציס"ע נחל נובע מקור חכמה כש"ת הרב משה צבי נריה שליט"א… מפי אדוני אבי מורי החסיד האמיתי מוהר"ר אליעזר מרדכי זצ"ל, כן שמעתי הרבה מפליג בשבחו (של הראי"ה)… עוד מה ששמעתי מפי זקני… שפעם אחת בסעודת פדיון הבן ישבו יחד כ"ק מרן הגרא"י קוק זצוק"ל ועל ידו יושב כ"ק מרן הגר"ח זצוק"ל זוננפלד, וכשמרן הגרא"י הכהן בירך ברהמ"ז על הכוס וטפטפו כמה טיפות מידיו, שם מרן הגר"ח ידיו תחת ידי הכהן, לקבל הטיפות שטפטפו מהכוס, וליקק אותם כמה וכמה פעמים. ואמר לי אא"ז שמאז לא האמין לשום דבר לשון הרע על מרן הגרא"י הכהן זצוק"ל. כשסיפר לי זאת אא"ז ז"ל הייתי בגיל צעיר, וסיפור זה נחקק כל כך עמוק בלבבי, שאין אני יכול לשכוח, כי נדמה לי לפעמים כמו שאני בעצמי הייתי רואה בעיני את הדבר. זה מה שאנוכי יודע מפי הורי, בנוגע לצדקתו ואמיתותו של כ"ק מרן הגרא"י הכהן קוק זצוק"ל, וביותר הבינותי זאת כשגדלתי וזכיתי להתקרב בס"ד לתורת אדמו"ר הננמ"ח זיע"א, עד כמה שהבעל דבר וכו' מתגרה להרבות מחלוקת בישראל, ובפרט בין חכמי וצדיקי הדור, ועד כמה שצריכים ליזהר מלקבל דברי לשון הרע ורכילות וכו', שמדברים המדברים לזלזל ח"ו באחד המיוחד שבהם, ודיי בזה כעת. גדליה אהרן קעניג.' ('ליקוטי הראי"ה' ח"א עמ' 161).

    • ב"ה

      כאן אביא את המכתב המלא של הרב קניג כפי שמופיע בקישור: http://www.orhaorot.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=249325

      'בעזה"י היום יום שני בשבת ה' שמיני כ' לחודש אד"ש שנת תשל"ו לפ"ק.
      לכבוד ידיד נפשי החה"ש אוהב נאמן לתורת אדמו"ר ציס"ע נחל נובע מקור חכמה כש"ת הרב משה צבי נריה שליט"א.
      אחרי דרישת שלומו הטוב כיאות לרוממות מעלת כבוד תורתו הרמה. אודיעהו כי לנכון הגיעתני הגלויה מיום ה' אדר שני במועדה, ועם מעכת"ה הסליחה על איחור תשובתי. בוודאי ידינני לכף זכות כפי האמת אשר טרדותי כי רבו לא נתנוני השב תשובה מיד.
      ועתה אודיע נאמנה למעכת"ה אשר מפי מו"ר עט"ר הגאון החסיד האמיתי כקש"ת הרב רבי אברהם זיע"א שטרנהארץ (כוכב לב) לא שמעתי בשום פעם בנוגע למרן הגרא"י קוק זצוק"ל, והדבר פשוט כי לא הכירו, כי מו"ר זיע"א הגיע לארצנו הקדושה בער"ח אדר דשנת תרצ"ו, היינו חצי שנה אחרי הסתלקותו של מרן הגאב"ד זצ"ל, ולא הכירו פנים אל פנים, ותמיד כשבאתי אליו ז"ל (= אל רבי אברהם) היה מדבר רק מחידושי תורותיו הק' של רבינו ננמ"ח זיע"א וסיפורי מעשיותיו ושיחותיו, ומהמאורעות שעברו עליו במשך ימי חייו הק' ובמשך חיי תלמידיו הק' זיע"א.
      אבל מפי אדוני אבי מורי החסיד האמיתי מוהר"ר אליעזר מרדכי זצ"ל, כן שמעתי הרבה מפליג בשבחו (של הראי"ה), בגאונותו ובחסידותו, מאז היותי עלם רך ועד היותי אב לבתי הבכירה תחי' ובעיני ראיתי איך שמחה על זלזול בכבוד הרב זצ"ל, ובאוזני שמעתי הצעקות שצעק בכל כוחותיו בימי זקנתו, מתוך כאב ליבו באמת, על זלזול קל שזלזלו מתנגדי מרן הרב זצ"ל ומעשה שהיה כך היה:
      היה זה בשנת תרצ"ב, אחי הבכור לאמי ע"ה הר"ר יוסף הלל ז"ל, התארס עם ב"ג בת הר"ר צבי בלויא, אחיו של הרב משה בלויא ז"ל, בקיץ שנה הנ"ל. כשבועיים לפני הנישואין, הופיעו בבית אבי ז"ל כמה אברכים משולהבים ממשפחת הכלה, אבי ז"ל קיבל אותם בסבר פנים יפות, כדרכו תמיד לקבל כל הבא לביתו ומכבדו במאכל ובמשתה, ובפרט קרובי הכלה, בחשבו שבאו באיזה שליחות מהמחותנים, לסדר מה שצריך לפני נישואין כנהוג. והנה התחילו לדבר דברי קנאות, ואמרו לו לאבי ז"ל, היות ושמענו שאתם מבאי ביתו של הרב קוק, תדעו שאם לא תפסיקו הקשר אתו, נבטל התנאים של בנך החתן. אבי ז"ל נדהם לשמע הדברים, ולא התחיל ליכנס עמם בשום ויכוח, אלא מיד עמד מכסאו וצעק כלפיהם: 'שקצים! על מי אתם מדברים, על קדוש ישראל כמוהו!' והרים כסא כאומר לזרוק עליהם, ודחפם מביתו החוצה בכוח… האברכים התחילו להתנצל שלא חשבו לצער אותו… אבל הוא באחת: 'הצער שלי אני מוחל לכם, אבל לדבר על איש מורם מעם אשר משכמו ומעלה גבוה מכל העם… על זה אין ברשותי לסלוח, ואיני רוצה להסתכל יותר בפניכם', וסגר הדלת והשאירם בחוץ עד שהלכו להם…
      סוף דבר נתברר שהאברכים הנזכרים עשו זאת על דעת עצמם, בלי שאלת מי שהוא מהמחותנים… כי באמת עד כמה שהכרנו את המחותן הר"ר צבי בלויא ע"ה שהיה איש תמים וישר שומר פיו ולשונו שפל בעיניו וסבלן – תנצב"ה.
      עוד מה ששמעתי מפי זקני אבי אמי הר"ר שמואל יעקב ווינברג ז"ל שפעם אחת בסעודת פדיון הבן ישבו יחד כ"ק מרן הגרא"י קוק זצוק"ל ועל ידו יושב כ"ק מרן הגר"ח זצוק"ל זוננפלד, וכשמרן הגרא"י הכהן בירך ברהמ"ז על הכוס וטפטפו כמה טיפות מידיו, שם מרן הגר"ח ידיו תחת ידי הכהן, לקבל הטיפות שטפטפו מהכוס, וליקק אותם כמה וכמה פעמים. ואמר לי אא"ז שמאז לא האמין לשום דבר לשון הרע על מרן הגרא"י הכהן זצוק"ל. כשסיפר לי זאת אא"ז ז"ל הייתי בגיל צעיר, וסיפור זה נחקק כל כך עמוק בלבבי, שאין אני יכול לשכוח, כי נדמה לי לפעמים כמו שאני בעצמי הייתי רואה בעיני את הדבר. זה מה שאנוכי יודע מפי הורי, בנוגע לצדקתו ואמיתותו של כ"ק מרן הגרא"י הכהן קוק זצוק"ל, וביותר הבינותי זאת כשגדלתי וזכיתי להתקרב בס"ד לתורת אדמו"ר הננמ"ח זיע"א, עד כמה שהבעל דבר וכו' מתגרה להרבות מחלוקת בישראל, ובפרט בין חכמי וצדיקי הדור, ועד כמה שצריכים ליזהר מלקבל דברי לשון הרע ורכילות וכו', שמדברים המדברים לזלזל ח"ו באחד המיוחד שבהם, ודיי בזה כעת.
      גדליה אהרן קעניג.'
      (חלק מהמכתב ובעיקר הקטע עם פדיון הבן מובא ב'ליקוטי הראי"ה' ח"א עמ' 161, וכולו מובא בקישור שבתחילת התגובה)

  3. ב"ה

    אמנם מרן הגרי"ד דיסקין זצוק"ל היה מרבותיו של מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, אך לא רבו המובהק הראשון, אלא רבו המובהק הראשון היה אחד מגדולי המקובלים בירושלים, מרן הגאון הרב יהושע צבי מיכל שפירא זצוק"ל שאליו הגיע הגרי"מ בגיל 15 והיה צעיר תלמידיו, אך הוא קירבו אף יותר ממי שהיה עד אז גדול תלמידיו, הגאון הרב ישעיה חשין זצ"ל, שלשאלתו ענה הגריצ"מ שפירא שהנער הזה הוא "דבר פלא".
    מתרס"ד הוא דבק במרן הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל שהפך לרבו המובהק העיקרי של הרב חרל"פ.
    כך שהר דיסקין הבן היה מרבותיו, אך לא מרבותיו המובהקים, כלומר, לא רבו המובהק הראשון.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: