משפחת יוצאי מצרים / מתיה קם

 

 עיוניו המחודשים של בן-גוריון בתנ"ך, על רקע תקומת ישראל, הביאו אותו למסקנות מפתיעות לגבי מספרם של יוצאי מצרים. לשיטתו אלה היו מועטים והצטרפו לבני עמם שנותרו בארץ

בני ישראל יוצאים ממצרים על הקיר המערבי בדורה אירופוס

"יציאת מצרים היא עובדה היסטורית בלתי מפוקפקת", קבע דוד בן-גוריון, ויצא כנגד אותם חוקרי מקרא בני ימינו הכופרים במאורע זה "משום שאין לו זכר בכתבי מצרים". יתר על כן, לדידו של בן-גוריון לא אירוע היסטורי אחד מני רבים היה יציאת מצרים, אלא מאורע מרכזי ומכריע בתולדותינו "שנחרת […] עמוק בהכרת העם, ושהדיו נשמעים בכל ספרי הנביאים ובכמה מספרי הכתובים". את חשיבותו המכרעת של המאורע זקף בן-גוריון "להופעת משה רבנו, אבי הנביאים והגדול שבהם, ולתפקיד שהוא מילא בעיצוב דמות יוצאי מצרים – ועל ידי כך בעיצוב דמות העם העברי כולו". משה התחנך בארמון פרעה, שם "ספג כל התרבות המצרית העשירה" של אותם ימים, "ויחד עם האמונה בא-ל אחד שירש מהוריו התעלה על פני כל אחיו […] לא לחינם אמרו חז"ל שמשה שקול כנגד שישים ריבוא של  ישראל".

עם זאת, הציע בן-גוריון הסתכלות חדשה ושונה מן המקובל על ירידת מצרים – על זהות היורדים ועל היקף הירידה, כמו גם על מספר הדורות שהיו בני ישראל במצרים ועל מספרם של יוצאי מצרים. בבדיקת עניינים אלה התבסס בן-גוריון על "הטקסטים המסורתיים עצמם", ומתוך עיון "בספרי התורה ובשאר ספרי התנ"ך" הגיע למסקנה כי "התפיסה הנפוצה בתוכנו [בעניינים אלה] היא מוטעית". ודוק: לא רק עיון בכתוב בעלמא אלא עיון בכתוב "לאור המציאות של מלחמת-הקוממיות והתנחלות ישראל בזמננו", שעוררה שאלות "שמפרשי התנ"ך בישראל בכל הדורות לא שמו אליהן לב במידה מספקת, כי בשבילם היו המושגים: עַם, שבטים, כיבוש, מלחמה, גיאוגרפיה, ארץ-ישראל, התנחלות, שפת העַם – כמעט רק מושגים מופשטים". תקומת ישראל ומלחמת העצמאות "האירו לי את התנ"ך באור חדש", התוודה בן-גוריון באוזני שומעיו במהלך הרצאה שנשא בפני אגודת העיתונאים.

מיעוט של יורדים

ובכן, מי ומי ביורדי מצרים? לפי ספר בראשית היו אלה יעקב ובניו ובני בניו, בנותיו ובנות בניו וכל זרעו וכן מקניהם ורכושם, ללא יוצא מן הכלל ובלא שיור: "וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה" (בראשית מו, ה-ז). אך מתוך עיוניו בתנ"ך ובהתאם להשערתו על קדמות העברים בארץ הסיק בן-גוריון כי אותם שבעים הנפש שנמנו כאן לא היו אלא "רק משפחות מעטות, מהמיוחסות ביותר", ולא כל בני העם העברי. יתר העם העברי נשאר לדעתו בארץ וחי בה יחד עם שאר עמי כנען, כדוגמת 318 חניכי אברהם (בראשית יד, יד) שסביר להניח כי עד לירידת יעקב התרבו והיו ל"קהל של אלפים אחדים". הם, כמו כלל בני ביתו של אברהם, נימולו והצטרפו לבריתו של אברהם עם ה', ובכל זאת "אין סימן וזכר שהם עזבו את הארץ".

ראייה לדבריו מצא בן-גוריון בשני נאומי הפרידה של יהושע המובאים בסוף ספר יהושע. בן-גוריון עמד על ההבדלים בין שני הנאומים והסיק כי כל אחד פנה לקהל נמענים שונה: את הנאום הראשון (פרק כג) כיוון יהושע אך ורק ליוצאי מצרים, בני ישראל וצאצאי יעקב, שהלכו במדבר בהנהגתו של משה רבנו, היו במעמד הר סיני וקיבלו עליהם את הברית בהצהרת "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). לדבריו, "להם לא צריך היה לספר כל ההיסטוריה של האבות ומה שקרה במצרים ומה עבר עליהם במדבר". ואילו בנאום השני (פרק כד) פנה יהושע "לכל שבטי ישראל" – גם "לנציגי התושבים העברים הוותיקים, אשר לא עזבו כלל את הארץ, וביניהם היו רבים שהושפעו משכניהם ועבדו לאלוהי האמורי". לאלה האחרונים, ורק להם, קרא יהושע "הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם" והעמיד בפניהם את הבחירה: "בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן: אִם אֶת אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם […] וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם".

באשר לזמן ישיבתם של ישראל במצרים, הביא בן-גוריון נתונים מפורטים מספר בראשית (מו, ח-לז) המעידים על כך שיורדי מצרים מנו "שלושה דורות – יעקב, בניו ונכדיו" – אבל גם ארבעה נינים: שני בניו של פרץ בן יהודה (חצרון וחמול) וכן שני בניה של בריעה בת אשר (חבר ומלכיאל).

השוואה בין שמותם של היורדים לשמותיהם של יוצאי מצרים במפקד בערבות מואב (במדבר כו) מעלה כי עִם יוצאי מצרים נמנים נכדים ונינים של יורדי מצרים, ובהם: דתן ואבירם, נכדי ראובן;  צלפחד, נינו של מכיר בן מנשה; נחשון בן עמינדב בן רם בן פרץ, נכדו של יהודה. מהשוואת הרשימות הסיק בן-גוריון כי "בני ישראל ישבו במצרים כנראה רק שניים-שלושה או, לכל היותר, ארבעה דורות". מסקנה זו גם מתיישבת עם הנאמר לאברהם בברית בן הבתרים "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו, טז). חיזוק להשערתו בדבר מספר הדורות שבין הגעתו של יעקב לבין יציאת מצרים מצא בן-גוריון בפרשנות רש"י לפסוק זה: "לאחר שיגלו למצרים יהיו שם שלשה דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת".

שם למשפחה

מכאן בא בן-גוריון לחשב את מניין יוצאי מצרים. לפי המסופר בתורה, בתחילת השנה השנייה ליציאת מצרים מספרם של יוצאי מצרים בני עשרים שנה ומעלה (פרט לבני לוי) היה "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר א, מו). אם מצרפים לכל אלה את הנשים והילדים ואת בני שבט לוי מסתכם מניין יוצאי מצרים "קרוב לשלושה מיליונים". מספר עצום זה "אינו מתיישב עם יורדי מצרים בפרק מו של בראשית", וגם לא עם פירוט שמותיהם של יוצאי מצרים במפקד שנערך בערבות מואב (במדבר כו). בן-גוריון מציין כי גם אם מניחים ששבעים הנפש הנזכרים בספר בראשית הם למעשה שבעים זוגות, "ונפליג ונאמר שלכל זוג נולדו בממוצע שישה ילדים", וכל דור הושלש באופן כזה – הרי שבדור השני היו במצרים 420 נפש, בדור השלישי – 1,260, בדור הרביעי – 3,780, ורק בדור החמישי יגיע מספרם ל-11,340. גם בהנחה שלכל זוג היו עשרה ילדים – "לא יגדל המספר בהרבה".

כדי לגשר אפוא על הפער הבלתי סביר בין הדורות של בני ישראל שנולדו במצרים ובין מספרם העצום של יוצאי מצרים בדק בן-גוריון את רשימות צאצאי יעקב– ובעיקר בני לוי – בספרי המקרא (בראשית, שמות, במדבר, דברי הימים א). בדיקה דקדקנית זו הובילה למסקנה מרחיקת לכת יותר, ועל-פיה "רק שני דורות נולדו במצרים", ומכאן האומדן כי יוצאי מצרים מנו רק "כשש מאות או אפילו כמה מאות יותר", וזאת בהנחה "שמקבלים כיסוד […] מספר יורדי מצרים שניתן בספר בראשית פרק מו" (שבעים נפש). הערכה ממעיטה זו בדבר מניינם של יוצאי מצרים לא הרתיעה את בן-גוריון. הוא הביא להגנתו את הדעות השונות בעניין מניין השנים של גלות מצרים, וטען שכשם שחישוב מספר השנים שבהן ישבו בני ישראל במצרים "לא עמד בעיני הקדמונים במבחן הביקורת" כך גם מספר הדורות שנולדו במצרים מוביל ל"מסקנות שונות בהחלט" באשר למספרם של יוצאי מצרים. וכאן יש לסייג ולומר – הערכה זו של בן-גוריון לא הביאה בחשבון את קצב הריבוי הטבעי החריג והמדהים של בני ישראל במצרים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז).

דעתו של בן-גוריון לא נחה והוא ביקש "להסיר במידה ידועה את התמיהה" מן ההשערה שהציע. לשם כך הציג מהלך דרשני נועז: פירוש לא שגרתי למילה "אֶלֶף", שהיא מילת-מפתח בציון מניינם של יוצאי מצרים בתורה. את פירושו למילה זו עיגן בן-גוריון בהיקרויות אחרות של המילה במקרא עצמו, ואשר בהן משמש המושג "אֶלֶף" כמילה נרדפת למשפחה. לדוגמה, בסיפורי גדעון: "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי" (שופטים ו, טו), ובספר במדבר (א, טז): "נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"; "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן […] וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (שם י, לה-לו). בכל המקומות הללו "ברור שהכוונה היא לרבבות משפחות ולא לרבבות אלפים, כלומר לעשרות מיליונים", ומכאן מסקנתו כי "הירידה למצרים והיציאה ממנה הייתה מוגבלת למשפחה אחת גדולה, מיוחסת ורבת בנים". על כך הוסיף שכאשר הגיעו יוצאי מצרים לארץ, חיכו להם כאן כל אותם עברים שלא ירדו למצרים, ולפיכך יכולים היו יוצאי מצרים – מיד עם בואם ארצה, לאחר שעברו את הירדן – לאכול מתבואת הארץ (יהושע ה, יא-יב) "כי הם חזרו לבני עמם שישבו כל הדורות בארץ, יחד עם כמה עמים כנעניים אחרים".

בדרכו הזהירה ובעמידתו הענווה אל מול הכתוב הצהיר בן-גוריון בפתח הרצאתו כי אינו אומר את הדברים "בשם איזה מוסד או גוף כלשהו" אלא כאחד האדם, ואף פנה לשומעיו ואמר: "מותר לכם לחלוק על דבריי". גם לכם, הקוראים, מותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בפברואר 2012, ב-גיליון יתרו תשע"ב - 757 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: