מנביא למנהיג / מתן גרינגר (לפרשת יתרו)

 

לביקור יתרו במחנה ישראל הייתה משמעות מהפכנית מבחינת מעמדו של משה בעיני עצמו ובעיני העם. לאחר שתיקה ממושכת מקבל משה על עצמו לראשונה את תפקיד המנהיגות   

איור: מנחם הלברשטט

הפרק הפותח את פרשתנו מוקדש כולו לביקור יתרו במחנה ישראל. רבים תמהו על הכר הנרחב שהקדישה התורה לכך. הרי העצה של יתרו למשה למנות שופטים נראית מובנת מאליה – "קל שבקלים יבין וידע… ואיך משה רבינו ע"ה וכל זקני ישראל לא נתנו לב לזה לדעת?" (אברבנאל יח, א). בדברים הבאים נבקש לענות על תמיהה זו, אך תחילה נקדים שאלה נוספת לשאלתנו.

בכל מקום שבו הכתוב מזכיר מעמד שבו באים הזקנים לפני ה' – זהו מעמד של שבועה בשם כל הקהל. כך לדוגמה באו זקני גלעד לפני ה' במצפה להישבע על קבלת מנהיגותו של יפתח: "וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ…לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה", וכך קרא שמואל לזקנים לבוא לפני ה' לתת תוקף למשיחת דוד למלך: "וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ. וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח". לאור זאת, תמיהה תוקפת אותנו בקוראנו על בואם של זקני ישראל לפני ה' בזבח שעשה יתרו: "וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים". לשם מה נקראו הזקנים אל הזבח? איזו שבועה או התחייבות עם ישראל קיבל על עצמו במעמד זה? על מנת לעמוד על משמעות מעמד זה, עלינו לומר מעט דברי רקע על אודות מעמדו של משה בעיני ישראל, המשתנה ממצרים ועד הנה.

שליח בלבד

בעוד הנביא מתמנה מאת ה', ללא קבלה מוקדמת מצד העם, המנהיג תלוי דווקא בקבלת מנהיגותו ובמינויו על ידי ישראל. אמנם מצינו נביאים שהם גם מנהיגים אבל נביא אינו בהכרח מנהיג. כך לדוגמה בספר שופטים אנו קוראים על נביא שמונה לבשר על הצלת ישראל: "וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל", בעוד מי שהנהיג בפועל את הגאולה היה גדעון: "וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר…".

בתהליך מינויו של משה אנו קוראים על בחירתו לנביא אך בשום מקום לא קראנו שישראל קיבלו אותו להיות מנהיגם. על כן, משה מגיע למצרים עם חשש אחד בלבד – שישראל לא יאמינו באמיתות נבואתו: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". ואכן, מעמדה זו עומד משה מול טענות ישראל ועונה: "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ". לאמור: משה איננו עושה דבר מעצמו, הוא רק שליח ה'.

תפקיד זה של משה בולט מקריאת הפרשות עד כה. לאורך כל הפרשות בלטה בחסרונה תפילת משה לקב"ה על העם. משה אינו פונה לה' בדברי כיבושין בעת צרה, אלא בצעקה אישית בלבד – המשמשת לו אף לדברי קטגוריה: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". כל שאנו קוראים עליו הוא שהוא מביא את דבר ה' אל העם, לא מעבר לכך.

דומה שפרשתנו מסמנת נקודת מפנה בעניין זה. לאחר ביקור יתרו אנו מוצאים לראשונה את משה עומד בתפילה על ישראל: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו", וממנו ואילך אנו קוראים לראשונה על ערעור מנהיגותו, ולא רק נבואתו: "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר". החל מפרשתנו אנו אף עדים להבחנה לשונית ההולכת והחוזרת בין משה המנהיג ובין ישראל שולחיו: "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ"; "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ"; "לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם"; "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" וכיו"ב. הופעות חוזרות אלה הן עדות למפנה שהתרחש במעמדו של משה, שמשליח ה' נהפך גם למנהיג ולשליח העם.

נקודת המפנה

תחילתה של נקודת המפנה מצויה בסוף הפרשה הקודמת, עם הנהגת העם במלחמת עמלק: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". בהמשך פרשתנו, למחרת בואם של זקני ישראל לזבח של יתרו לפני ה', אנו קוראים על ביטוי נוסף להנהגת משה: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב". שני אלמנטים אלה מעצבים יחד את תפקיד המנהיגות, כפי שמצאנו במספר מקומות בתנ"ך (כך לדוגמה אצל עתניאל בן קנז: "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה").

מתוך הבנה זו, קצרה הדרך לעמוד על תוכן ההתחייבות של זקני ישראל בזבח של יתרו לפני ה'. זבחו של יתרו נעשה כדי להפנות את תשומת הלב למסירות של משה לתפקידו. הדבר עולה מפתיחת הפרשה, שם דווקא ממבטו של יתרו אנו מתוודעים לראשונה לאפשרות שישראל נגאלו ממצרים בזכות מסירותו של משה: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". כך גם עולה מן הפסוקים הבאים לאחר מכן, המבארים את שמות שני בניו של משה: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה… וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה, וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱ-לֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה", וכך אף נלמד מברכת ה' במהלך הזבח שמתקשרת באופן ישיר לשליחותו של משה – "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם": 'אשר הציל אתכם – אמר למשה ולאהרן שהיו שלוחים לשם ועל ידם באו המכות לפרעה ולמצרים' (אבן עזרא); "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱ-לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם": לא מצאנו את מצרים מזידים אלא ביחס למשה: "וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אֶל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת", ועל כן השיב ה' לו מידה כנגד מידה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם… כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם". 

על פי לשון הכתוב, הצטרפותם של זקני ישראל לזבח יתרו נקשרת בקשר של סיבה ותוצאה לאירוע שלאחריו, ותעיד לשון הכתוב – 'ויהי ממחרת וישב משה לשפוט'. מכאן שבמהלך הזבח הכירו הזקנים אף הם תודה למשה יחד עם יתרו ומתוך כך קיבלו את הנהגתו. על כך שקבלת מחויבות היא תוצאתה של הכרת התודה קראנו כבר בשעה שישראל עמדו על ים סוף: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ… ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד", ואף דמיון פסוקי ההכרה במשה למעמד הכתרת שלמה למלך יוכיחו שבקבלת מנהיגות עסקינן כאן. את ההמלכה השנייה של שלמה מתאר הכתוב: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה'… וַיִּזְבְּחוּ לַה' זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַה'… וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי ה'", ובפרשתנו נאמר: "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה'… וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵא-לֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים". מצאנו אפוא את פשרו של מעמד הזבח עם הזקנים – הפיכת משה למנהיג העם.

העומד בתווך

מעתה נוכל להבין את המהפך שחולל יתרו בעצתו. גם לאחר שמונה למנהיג, וישראל באים לפניו למשפט, משה חש שהוא איננו אלא שליח ה' אל העם. הוא בעצמו יושב "מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב", ללא שופטים שיעזרו לו, ומסביר זאת בכך שרק הוא יכול להביא את דבר ה': "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים… וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו". כאן נכנסת עצת יתרו. יתרו הפנה את תשומת לב משה לכך שלאחר שהעם כבר החל לבוא אליו למשפט, הרי שדווקא טובת שליחותו מאת ה' מחייבת אותו לקבל את מינויו למנהיג. אין הוא יכול לתפקד רק בתור נביא, שהרי "נבֹל תבֹּל גם אתה גם העם הזה אשר עמך". על כן יעץ יתרו למשה לקבל לידיו את מנהיגות העם, ומתוקף כך להאציל סמכות לשופטים: "אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱ-לֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם".

רק מעתה, לאחר קבלתו כמנהיג, יכול משה לא רק להביא את דבר ה' אל העם אלא גם להביא את דבר העם אל ה', כפי שיתרו מייעץ לו: "הֱיֵה אַתָה לָעָם מוּל הָאֱ-לֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָה אֶת הַדְבָרִים אֶל הָאֱ-לֹהִים". בהמשך הפרשה נמצא את משה עושה זאת לראשונה: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'". מעתה, כמנהיג העומד בתווך בין ה' ובין עם ישראל, ימלא משה את שליחותו במלואה ויביא את העם בברית סיני, כפי שנקרא בספר דברים: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בפברואר 2012, ב-גיליון יתרו תשע"ב - 757 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: