כן, מדינת לאום / יצחק גייגר

 

התפיסה השלטת במערכת החינוך כאן היא שהפרט קודם לחברה. הגות דמוקרטית חלופית מצביעה על הסכנות המוסריות שבתפיסה זו ומעמידה את האדם כחלק מתרבות וקהילה המעניקות משמעות לקיומו

מועקת המודרניות, צ'רלס טיילור; מאנגלית: פנינה זייץ, מבוא: אליעזר מלכיאל, שלם, תשע"א, 116 עמ'

אין זה סוד שבמדינת ישראל מתנהל מאבק בדבר אפיונה כמדינת לאום של העם היהודי. זהו מאבק על השקפות עולם, שיש לו השלכות חשובות על מגוון של תחומים כשהבולטים בהם הם תחומי החינוך, המשפט, התקשורת, האקדמיה והפוליטיקה. עד לפני כשני עשורים, היה מאבק זה חד-צדדי במידה רבה, שכן מצדדי מדינת הלאום היהודית התמקדו במאבק בתחום הפוליטי תוך הזנחה של שאר התחומים. בעשור האחרון בלט מחירה הכבד של הזנחה זאת, אשר אפשרה למיעוט נחוש ומוכשר לפעול כמעט באין מפריע בתחומים המוזנחים, כשבמקרה הפחות גרוע הוא פעל ככל יכולתו להחלשת ביטויה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ובמקרה הגרוע יותר אף פעל לקעקוע הצדקת קיומן של מדינות לאום בכלל ושל מדינת הלאום היהודית בפרט.

מוקד מרכזי במאבק האידיאולוגי נוגע לזיקה בין הפרט לחברה. במערכת החינוך הישראלית (בשיעורי היסטוריה ואזרחות למשל) מועבר לתלמיד מסר גלוי וסמוי ולפיו יש לתרבות המערבית – היא התרבות המהווה מושא ההתייחסות של רוב רובה של החברה הישראלית או לפחות של החברה היהודית – עמדה ברורה וחד-משמעית בסוגיה זאת: הפרט קודם לחברה מבחינה כרונולוגית, מבחינה ערכית ובסדר העדיפויות. ביטוי בולט לכך מצוי בתוכניות הלימודים בהיסטוריה ובאזרחות, המחייבות מפגש של התלמיד עם רעיון האמנה החברתית. לפי רעיון זה, פרטים חופשיים ושווים נוכחו לדעת שהם אינם יכולים לדאוג לכלל הצרכים החומריים שלהם ולכן החליטו להתאחד לחברה אחת, לחלק בין חבריה את העבודה ולמנות שלטון שידאג להפעלה מיטבית של החברה להשגת יעדה זה. לפי רעיון האמנה החברתית, כפי שהוא מוצג בפני התלמידים, החברה והמדינה נתפסות כאוסף של פרטים בלבד, ללא קשר מהותי ביניהם, וכאמצעים תועלתיים ואנוכיים בלבד.

להצגה זאת של הזיקה בין הפרט לחברה כמה השלכות ערכיות ופוליטיות ונציג כאן מקצתן. האחת, אם היעד של החברה הוא רק הדאגה לצרכים החומריים של הפרט, אז אין לפרט סיבה להעדיף חברה ומדינה מסוימות וממילא אין מקום לפטריוטיות. השנייה, אם החברה והמדינה הן נותנות שירותים לפרט, אז השיח המתבקש בחברה ובמדינה הוא שיח של זכויות, שיח שבמרכזו השאלה "מה מגיע לי?". השלישית, אם המדינה נועדה לפעול לטובת הכלל, אזי היא צריכה להיות מדינת כלל אזרחיה (=כלל פרטיה) ואין היא יכולה להיות מדינת לאום המחויבת לא רק לפרט אלא גם לקבוצה מסוימת.

אולם, אין זו הגישה היחידה בתרבות המערבית לטיב הזיקה בין הפרט לבין החברה. קיימת גישה נוספת עתיקת יומין, שתמציתה בוטאה בקביעה של אריסטו שהאדם הוא יצור מדיני (=חברתי). אלא שבמדינת ישראל של הרבע האחרון של המאה העשרים, עמדה זאת נדחקה לשוליים של האקדמיה, אשר העלימו אותה כמעט כליל מעיני השיח הציבורי והמשפטי וממערכת החינוך.

אחת התרומות החשובות של "מרכז שלם", אשר במסגרתו יצא לאור הספר שלפנינו, היא בנטילת חלק במאמץ להשבת המודעות לקיומה של גישה חלופית זאת. עם הוצאתו לאור, נוצרת לקורא העברי גישה נוחה לזרם הגותי חשוב בתרבות המערב, זרם שמרכיבים שונים בו הולמים יותר את התרבות היהודית (ולמעשה גם האסלאמית). הוצאת שלם לא רק תרגמה את הספר אלא אף צירפה מבוא מלומד עם תקציר הרעיון המרכזי של הספר וההקשר הפילוסופי והתרבותי שלו (ובו נעזרנו בסקירה זו). על כל אלה, ועל היות ספר זה ספר שני החושף את העמדה החלופית הזו (אחרי ספרו של מיכאל וולצר "לאומיות ואוניברסליזם"), חייבת החברה הישראלית כולה תודה ל"מרכז שלם".

צ'רלס טיילור, פילוסוף וחוקר קנדי מוערך, כתב ספר זה ב-1991, בעידן שבו אנשים התרשמו כה עמוקות מנפילת הגוש הקומוניסטי עד שהיו מי שחשבו שהגענו ל"קץ ההיסטוריה", במובן של קץ המאבק האידיאולוגי והכלכלי, כשיד הליברליזם והקפיטליזם על העליונה. לענייננו, מדובר היה בניצחון התפיסה הליברלית המעמידה את הפרט במרכז ולא את החברה, את החירות האישית של הפרט ולא את השוויון (ואת אחריותו) שלו בתוך הקבוצה.

למרות תחושת האופוריה שרווחה אז, טיילור הצביע על שלוש סיבות לדאגה, למועקה, בעקבות ניצחון זה של הליברליזם. המועקה הראשונה היא שהליברליזם אומנם הצליח לנתק את הפרט ממחויבויותיו לחברה – ובכך שיחרר אותו מחבלי החברה – אך בניתוק זה "איבד האינדיבידואל דבר מה חשוב… לאנשים אין עוד מושג של מטרה נעלה, של משהו הראוי שיקריבו את חייהם למענו… במילים אחרות, צדו האפל של האינדיבידואליזם הוא התמקדות באני, אשר משטחת ומצרה את אופק חיינו, עושה אותם דלים במשמעות ואדישים יותר ביחס לאחרים או לחברה" (עמ' 3).

המועקה השנייה קשורה לעליונותה המתרחבת של "התבונה האינסטרומנטלית", שהיא "אותו סוג של רציונליות… [ש]הצלחתו נמדדת ביעילות מקסימלית – היחס הטוב ביותר בין עלות לתועלת" (עמ' 4). אומנם, התבונה האינסטרומנטלית אפשרה את הקִדמה הטכנולוגית והכלכלית, אך משעה שהיא משתלטת על כל  תחומי חיינו, אזי כל היצורים בעולם מאבדים "את המשמעות שהוענקה [בעבר] למקומם בשרשרת ההוויה, [ו]אפשר להתייחס אליהם כאל חומרי גלם או כאל מכשירים למילוי צרכינו" (שם). השתלטות התבונה האינסטרומנטלית על החברה שלנו כה גדולה עד כי "איש מינהל עלול להיכנע לכללים שהוא כפוף להם, ולהחליט החלטה שהוא יודע כי אינה אנושית ואינה נאותה, אף שהוא עצמו סבור שיש לנהוג אחרת" (עמ' 6).

המועקה השלישית קשורה לרובד הפוליטי ולחיים הפוליטיים. חברה שהיא מאוד אינדיבידואליסטית ושבה התבונה האינסטרומנטלית היא מכרעת היא "חברה שמעטים בה ירצו להשתתף באופן פעיל בממשל העצמי שלה. הם יעדיפו להישאר בבתיהם וליהנות מהסיפוק שמעניקים להם החיים הפרטיים, כל עוד הממשל הקיים מייצר את האמצעים לסיפוקים אלו ומפיץ אותם ברבים. כך מתעוררת סכנתה של צורה חדשה ומודרנית במיוחד של רודנות" (עמ' 7). במילים אחרות, זאת חברה שהיא בעלת סממנים דמוקרטיים חיצוניים, אך למעשה היא מנוהלת על ידי קבוצה קטנה של אנשים החושבים שרק הם יודעים מה טוב לכלל הפרטים.

טיילור איננו מבקש להשיב את הגלגל לאחור ולשלול לחלוטין את המאפיינים האלה של העולם המודרני, הליברלי. מה שהוא מבקש הוא למנוע סטייה שלהם מהמסלול המוסרי. כך מדגים טיילור את העיוותים היכולים להיווצר באידיאל האותנטיות, המזוהה כיכולת להגיע להגשמה עצמית ולבטא אותה. כשאידיאל זה נעדר "אידיאל מוסרי" (להלן נסביר מושג זה) הוא עלול לגלוש לאהבה עצמית מופרזת (נרקיסיזם) או נהנתנות מופרזת (הדוניזם). מדינה המעוניינת לאפשר אותנטיות לקויה כזאת גולשת להבנת הליברליזם כמחייב ניטרליות של המדינה כלפי הדעות השונות בדבר המוסר והערכים הראויים, והמוסר הופך לבלתי ניתן להצדקה באמצעות התבונה או בדרך הטבע. הווה אומר, המוסר הופך ליחסי ולא למוחלט.

כאן עלינו לשוב למשמעות ה"אידיאל המוסרי" של טיילור, שהוא כה חיוני לאותנטיות בעלת ערך. לפי הגדרתו, "האידיאל המוסרי" הוא "תמונה של מה שאמור להיות צורת החיים הטובה ביותר או הנעלה ביותר, כאשר 'טוב יותר' או 'נעלה יותר'… מציעים אמת מידה של מה שאנו אמורים לרצות" (עמ' 12). סופו של המשפט מרמז שמושגי ה'טוב יותר' וה'נעלה יותר' הם מושגים שמקורם חיצוני לאדם. מהו מקור חיצוני זה? טיילור קובע כי "המאפיין הכללי של החיים האנושיים… הוא טבעם הדיאלוגי היסודי… אנו לומדים להכיר אותן [=את השפות האנושיות] באמצעות המגע שלנו עם אנשים אחרים החשובים לנו… במובן זה, התהוותה של הרוח האנושית אינה מונולוגית, דבר שאדם יכול להשיג בכוחות עצמו, אלא דיאלוגית" (עמ' 25. ההדגשה במקור).

במילים אחרות, המקור החיצוני לערכים ולמושגים האנושיים הבסיסיים הוא התרבות שבתוכה פועל האדם, ההופך, באמצעות הדיאלוג עם הזולת, מפרט לחלק מחברה שבה האדם מושפע מהתרבות הקיימת אך הוא גם יכול להשפיע עליה. מכאן, שהחברה, הקהילה, היא המעניקה משמעות לפרט ולא להיפך, כפי שגורסת הגישה הליברלית האינדיבידואליסטית העומדת בבסיס רעיון האמנה החברתית.

אם החברה, הקהילה והתרבות הן כה מהותיות לאדם, אזי המדינה אינה יכולה להסתפק בהגנה על זכויות הפרט, אלא עליה להיות מעורבת בטיפוח קהילות ותרבויות. זוהי תפיסה המעבירה אותנו לשיח של זהות, במקום שיח של זכויות, והמדינה הופכת ל"מוקד של זהות קולקטיביסטית בעלת ערך עצמי" (עמ' כ"ח במבוא). ומכיוון שכך, מן הראוי שהאדם יהיה מוכן לפעול לטובת המדינה ברוח המסורת הרפובליקנית ולא רק יצפה ממנה לממש את זכויותיו. כשנכונות זאת מתבטאת בפעילות אזרחית, נפתרת מאליה בעיית האדישות הפוליטית, שוב אין השלטון יכול לנהוג כראות עיניו והדמוקרטיה הופכת מדמוקרטיה חיצונית ופורמלית לדמוקרטיה מהותית. יתר על כן, כשהתרבות הופכת לתשתית קיומו האנושי של האדם והמדינה מחויבת בטיפוח תרבות זאת, יכולה הדת, שהיא לכל הפחות חלק מהתרבות האנושית, לשוב ולתפוס מקום מסוים גם במרחב הציבורי ובמערכת השיקולים הלגיטימיים לקבלת החלטות בתוכה. את הדיון הרחב על מקומה של הדת בעולם המודרני עורך טיילור בספר מאוחר יותר, "העידן החילוני", אשר יצא לאור באנגלית בשנת 2007.

כאמור לעיל, טיילור איננו מבקש לשלול מכול וכול את הליברליזם האינדיבידואליסטי, אלא למנוע ממנו לגלוש למחוזות לא רצויים, המסכנים בראש ובראשונה את ערכי הליברליזם והדמוקרטיה עצמם. עם זאת, כבר בשלב זה ברור לקורא שהגותו הדמוקרטית והקהילתית של טיילור יכולה במידה רבה להצדיק את האידיאולוגיה של מדינת הלאום ואף לתת מקום מסוים לדת בחיים הציבוריים. מכאן חשיבותו לקורא הישראלי, בן הרוב היהודי ובן אחד המיעוטים התרבותיים-דתיים כאחד.

אין בסקירה זאת כדי למצות את כל העושר הטמון בספר זה ובשאר יצירתו של טיילור, אך יש לקוות שדי בה כדי לגרות את המעוניינים בכך לקרוא ספר קצר זה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

פורסמה ב-9 בפברואר 2012, ב-גיליון יתרו תשע"ב - 757, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: