חכם הפיוט / אבי גז

 

 הרב חיים לוק, גדול הפייטנים החי בישראל, למד בישיבה ביידיש, הקים בית-ספר בגיל עשרים ואף כיהן ברבנות, אולם אהבתו לפיוט הביאה אותו למפעל חייו הגדול: ניעור האבק מן התרבות המרוקאית והספרדית

הפייטן חיים לוק. צילום: בית אבי חי

הרב חיים לוק, גדול הפייטנים המרוקאים היום, נולד בעיר קזבלנקה והחל את הקריירה המוסיקלית שלו בגיל חמש בבית הכנסת הקהילתי. "היו קוראים לי 'ימלוך'", הוא נזכר בחיוך. בגיל ארבע-עשרה נסע לוק ללמוד בישיבת שניידר בלונדון, שם היו מכנים אותו ואת חבריו 'המרוקאים מליטא', בין השאר בשל היידיש המשובחת שרכשו בישיבה. כעבור חמש שנים הוא חזר למרוקו ולמד שנתיים נוספות בישיבה בטנג'יר. באותה עת דווקא לקהילה האשכנזית בטנג'יר חָסַר חזן, ולנעליים הללו נכנס לוק באופן טבעי.

אז היכן למעשה למדת את אמנות החזנות והפיוט?

"לא למדתי בצורה מסודרת. אבל הכול הצטבר והתחבר לו לאורך השנים. המקהלה בילדותי, כל החזנים שהייתי שומע: משה קוסביצקי, יוסל'ה רוזנבלט ואחרים".

לוק התחתן וייסד בית ספר בעיר וזאן והוא בן עשרים בלבד. "הייתה בעיה", הוא מספר. "בשנות השישים הייתה עליה מסיבית לארץ, וכתוצאה מכך התרוקנו הכיתות בבית הספר אליאנס, וערבים מילאו את הכיתות. הם היו אומרים לנו: 'לכם יש כיתות ריקות ולנו יש תלמידים ברחוב'. הייתי צריך להוציא את מי שנותרו מבין התלמידים היהודים באליאנס ולהעביר אותם לבית הספר היהודי החדש שהקמתי". הוא מספר על החוויה התובענית של מעבר מבית לבית בניסיון לשכנע את ההורים שיסכימו להעביר את ילדם לתלמוד תורה. מצד שני, על מנת להרגיע את ההורים היה נוסע לפינות נידחות במרוקו על מנת להביא מורים ברמה גבוהה לערבית, לצרפתית ולשאר המקצועות.

בהיותו בוזאן התערה לוק גם בשדה המוסיקלי של הקהילה. "זו הייתה תקופה מאוד מעניינת. כל המשפחות היהודיות שרגילות היו להזמין תזמורות ערביות לחתונותיהן ידעו שאל לה לתזמורת להתחיל לפני שחיים לוק מגיע. התעריתי מאוד בתוך הקהילה והמשפחות. זוהי קהילה מאוד מפורסמת, שבתחומה קבור הצדיק רבי עמרם בן דיוואן. על קברו עושים בכל שנה, עד היום, הילולות ל"ג בעומר בהשתתפות המוני אנשים, ותמיד מגיעים גם נציגי הממשלה המרוקאית. גם ערבים רבים מדליקים נרות ומתפללים". אלא שהמצב בבית הספר הלך והידלדל לקראת סוף ארבע שנותיו כמנהל, ולוק עלה לארץ בשנת 1964.

מה עשית כשהגעת ארצה?

"עסקתי בתחום החינוך. בתחילה הייתי מורה ובהמשך ניהלתי בית ספר של החינוך העצמאי בבית שמש במשך עשרים ושלוש שנים".

האשכנזים דאגו לספרדים

לא הייתה לך בעיה, כעולה ממרוקו, להתמנות למנהל בית ספר של הקהילה החרדית-אשכנזית בארץ?

"האווירה והתפיסה בישיבות לא היו קיצוניות. אני ממש הרגשתי שהאשכנזים דאגו לספרדים יותר ממה שהספרדים דאגו לספרדים. אם הייתי חולה, אשת ראש הישיבה הייתה דואגת לי יותר ממה שדאגה לבעלה. אני יודע שזה לא מה שקורה היום, אבל בזמנו ככה הכרנו את הצד האשכנזי-חרדי. הרגשתי כל כך נוח אצלם. כל המושגים של אפליה לא היו קיימים.

"מכל מקום, כשהגעתי לפה השתלבתי באופן טבעי במערכת החינוך בעיריית בית שמש בתור הנציג הראשון של אגודת-ישראל בעיר. הם ראו בחור שמצליח, והבינו שאוכל לנהל את בית הספר בצורה טובה. היה לי צוות של עשרים מורים ומורות, אשכנזים כולם. אמנם, כשהתחלתי להתערב בפוליטיקה ועם התבססותי כמנהל בית ספר הרגשתי קצת יותר את העובדה שקיימת אפליה. זו הייתה יותר ידיעה חיצונית מאשר הרגשה אישית על בשרי. בעיקר צרם לי שלא נתנו באגודת-ישראל מקום מספיק מכובד לנציגם בכנסת, רבי יעקב מזרחי, שהביא להם הרבה קולות. היום בכל אופן אני בהחלט מודע לכך שהאשכנזים אינם מה שהיו, וגם הספרדים אינם מה שהיו.

"בתחילת שנות השמונים הרב עובדיה מאוד לחץ שאהיה חבר כנסת, אבל אני לא רציתי. באותה תקופה עברנו מבית שמש לבית וגן בירושלים, והיה לי חשוב ללמוד עם כל אחד מילדיי חצי שעה ביום".

בעודי יושב עם הרב לוק ושומע את קורות חייו המגלמים בתוכם גם את סיפורה של היהדות הספרדית שבמרוקו, אני מזכיר לעצמי שכל העיסוקים הענפים שהוא מספר עליהם, על אף שהם חשובים מאוד בעבורו, אינם מהווים את גולת הכותרת של פרסומו. מדובר בפייטן הספרדי המפורסם והבכיר ביותר כיום, וכל זה לצד עיסוקיו הרבים והתובעניים ולצד גידול משפחה בת אחד עשר ילדים.

שוב בשורה הראשונה

אחרי ניהול בית הספר נסע לוק לארצות הברית ושימש רב קהילה בלוס אנג'לס. כעבור שלוש עשרה שנה עבר לבוורלי הילס ושימש ראש כולל בקהילה החלבית. כעבור שנתיים חזר לישראל כפייטן עם עבר מפואר, וגם עם הווה ועתיד, כך הסתבר לו: "כשחזרתי לא האמנתי שיקבלו אותי בצורה כל כך טובה. השארתי כאן פייטנים צעירים והנחתי שהם יתפסו את מקום המבוגרים. בעבר היו שני פייטנים מרכזיים – ג'ו עמר וחיים לוק. כשחזרתי, ברוך השם, שמו אותי שוב בשורה הראשונה".

כיום, עם מי אתה עובד בתחום? באילו מסגרות אתה מופיע?

"מאז שחזרתי אני עובד הרבה עם שתי התזמורות האנדלוסיות בארץ. אני עובד גם בשיתוף עם הפייטן ליאור אלמליח, ידיד טוב ובחור מצליח, שהוא קודם כול בן אדם נפלא. אני גם עובד לצידם של פייטנים נוספים: אמיל זריהן, מני כהן, שמעון אילוז, שמעון סיבוני, בנימין בוזגלו, וגם עם בן אחי, משה לוק. זוהי סוללת הפייטנים הבולטת כיום. עבדתי גם הרבה עם ארגון 'קהילות שרות' של יוסי אוחנה. חברי הארגון מסתובבים בערים ברחבי הארץ ומארגנים חבורות זמר של פיוט. בכל אופן, יש לי ברוך השם כמה הופעות בכל חודש".

לוק גם זכה, בעיקר בשנים האחרונות, להכרה ממסדית מכובדת. לפני שנתיים הוא פתח את פסטיבל ישראל כשלצדו תזמורת 'אהבת עולמים'. השנה זכה בפרס שרת התרבות לימור לבנת "על מפעל חיים בהנצחת המורשת המוסיקלית של יהדות מרוקו, על הנחלתה לדורות של צעירים ומבוגרים מכל שדרות החברה הישראלית, ועל קידום הסובלנות הבין דתית והשלום באמצעות המוסיקה".

הוא גם מלמד קבוצת פייטנים במכון בן צבי זו השנה החמישית. "יש בקבוצה ספרדים ואשכנזים, חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, בליל של אנשים, וכך ראוי שיהיה. אני חושב שהפתיחות שיש לי כלפי קהלים שונים היא שהובילה לקבלת הפרס של שרת התרבות. אני באמת חושב שלא צריך להיות הבדל בין חילוני לדתי, בין יהודי לערבי".

מלבד עיסוקיו בתחום המוסיקה הרב לוק לומד בכל בוקר כמה שעות בכולל, לצד כתיבת ספרים תורניים על המשנה בשעות הערב. "כאן אני מונח", הוא אומר לי בעודו מצביע על ספר שהוציא על הלכות מקוואות. הוא מספר על מקומו של לימוד התורה כפרויקט חברתי: "כשהייתי מנהל בית ספר פתחתי ישיבת ערב וכולל ערב. כאב לי שזקנים רבים בפנסיה יושבים ליד הברזלים במרכז העיר. אספנו אותם לישיבה שבביתי. יש בזה גם עניין לימודי וגם חברתי. מתאספים לצד שולחנות עם תה ועוגיות, עם מלגה קטנה. אלו דברים קטנים שהם גדולים".

לא שר על מוחמד

בנימוקי הפרס שקיבלת נאמר כי פעלת לקידום הסובלנות הבין-דתית והשלום באמצעות המוסיקה. באיזה אופן עשית זאת?

"אני מופיע פעמים רבות בפני ערבים במרוקו. הופעות עם קהל של ארבעת אלפים וחמשת אלפים איש. באחת הפעמים שהופעתי באירוע צדקה שמע אותי מזכיר המלך והתרשם מאוד. הוא אמר שזו פעם ראשונה שהוא רואה מארג הרמוני שכזה בין מוסיקה ערבית אנדלוסית, ששיריה שירי חול, לבין פיוטים יהודיים מימי הביניים, שהם קטעי תפילה. בעקבות זאת הוא אסף כחמש תזמורות שיופיעו איתי כולן על בימה אחת.

"יש משהו מיוחד מאוד במחזה של קהל ערבי עצום שמריע ומתלהב למילות תפילה יהודית. הרבה מהשילוב הזה שאני מיישם למדתי ממורי ר' דוד בוזגלו. הוא הכיר לעומקם את המקורות הערביים של המוסיקה האנדלוסית, וכמובן גם את הפיוט היהודי. בזה הוא היה מספר אחת בלי ספק. העברית שלו היא עברית משובחת במיוחד.

"מרוקו היא כנראה המדינה היחידה בעולם שיש לה מאגר קאנוני של מוסיקה. הרפרטואר המוסיקלי שלה בנוי וחתום בצורה אטומה, אין מה להוסיף עליו, ממש כמו התנ"ך או התלמוד אצלנו, להבדיל. יש אפיונים מאוד ברורים למוסיקה המרוקאית. לכל שיר יש חמישה מקצבים וכמה קטעי שירה. כל קטע מדבר בנושא אחר: אהבה, בריאה, אמונה, דרך ארץ, שמחה או אבל. התוכן מכל מקום עשיר מאוד, בפרט בתחומים הדתיים של קרבה לא-לוהים וחזרה בתשובה. גם הקהל הערבי שלי לפעמים חושד בי שאני פוזל לכיוון האסלאם כשאני שר להם טקסטים שלהם. אמרתי להם: בואו נסכם שיהודים וערבים ישבו וכתבו יחד את הטקסטים. הסברתי להם שרבים מהרעיונות שמופיעים בשיריהם לקוחים מהתרבות היהודית. אמרתי שהקדוש ברוך הוא הפריד את הדתות, ולכן הזמר הערבי שלצידי הוא ישיר את הבתים שמהללים את מוחמד באופן ישיר, כי זה כבר מבחינתי חציית קו. אין לי ספק שהם מאוד מעריכים את הכנות הזו, אני לא מתחנף אליהם ולא משקר. לא אשיר על מוחמד".

האם לערבים בישראל יש גם תרבות כזו עשירה ועמוקה?

"כאן זה עולם אחר", הוא פוסק, "לערבים כאן אין דבר וחצי דבר עם התרבות הזו".

כיצד אתה רואה את מצבו של עולם הפיוט כיום? האם אתה רואה פריחה או שמא דעיכה?

"אני מנסה להשוות בין התקופות, ואני רואה שמה שהיה לי במרוקו איננו עוד. עליתי ארצה ב-64' מאווירה קהילתית של פיוט ושמחה בבתי הכנסת, לצד פיוטים עם שתיית ערק בבתי החברים, וכאן ראיתי אנשים אבודים מהבחינה הקהילתית הזו. הם היו עסוקים בחבלי הקליטה שנמשכו יותר מדי זמן באשמת אני לא יודע מי. לאורך שנותיי כאן בלטו ה'פנתרים השחורים', לצד נציגות מכובדת בבתי הסוהר של בני עדתנו. התחושה שקיבלנו כאן הייתה שפיוט הוא דבר מיושן. ואני תמיד אמרתי, אם זה מיושן אז בסדר, תנו לנו משהו טוב במקום, תנו בטהובן. אבל לא, זה לא היה בשבילנו. אז מה בשבילנו? רק בתי סוהר?".

תלמיד הרב בוזגלו

הרב לוק כדרכו מעדיף שלא להתבוסס בדכדוך, ומספר על היחלצותו למען הפיוט. "זכיתי להיות החלוץ בתחום הזה. הקלטתי הרבה, ולימדתי הרבה. למדתי מר' דוד בוזגלו לא רק את חכמת הפיוט ואת התורה עצמה, אלא גם את הערך והמשקל שהוא נתן לחכמת הפיוט, את הכבוד של המקצוע. כשאני היום גובה מחירים לא זולים אני עושה את זה מהמקום הזה בין השאר, מתוך הבנה שחשוב שיכירו בערך של התרבות הזו. חברת התקליטים היחידה שמפיצה כיום את המוסיקה שלי היא זו של האחים אזולאי מיפו. הרבה מים עברו בירדן מאז הימים שבהם הם ביקשו ממני לשיר להם שירים מזרחיים קלילים. אמרתי להם שאם הם צריכים מישהו שישיר להם 'לינדה לינדה' הם יכולים לפנות למישהו אחר. היום אני רואה שהם מוכרים את כל מה שעבדתי עליו כל השנים, כל הקריאה בתורה, כל ההפטרות, כל הפיוטים. יותר מחמישים דיסקים שהוצאתי".

מה אתה מאחל לעצמך להמשך הדרך?

"בשנים אלו אנחנו מנערים את האבק מעל פני התרבות הספרדית, ועל כן אני שמח מאוד על יוזמות כגון זו של ליאור אלמליח ודודי אמזלג שיזמו את כנס הפיוט הגדול שיהיה מיום חמישי הקרוב עד שבת במלון 'רויאל רימונים' בים המלח. זו פעם ראשונה שקורה דבר כזה בארץ, כנס של פיוט נטו, לא בסגנון של חפלה או מסיבה.

"בכ"ח באדר אהיה בן שבעים, ובאותו זמן תהיה ההופעה האחרונה שלי עם התזמורת האנדלוסית בבאר שבע. חשוב לי עכשיו להתמקד בצעירים ולטפח אותם. אני מרגיש צורך להודות על חלקי, על כך שאף פעם לא הייתי כבול לאילוצי העבודה השונים. בחסדי השם תמיד התפרנסתי ברווח ולכן הייתי מאוד עצמאי בכל עבודה שעשיתי, לא היה לי פחד לאבד את משרתי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

פורסמה ב-9 בפברואר 2012, ב-גיליון יתרו תשע"ב - 757 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: