חיסול בתים הוא עסק משגשג / חבצלת פרבר

 

 משבר המשכנתאות האמריקני הוא הרקע לסיפור על חבורת צעירים שפלשה לבית נטוש בניו יורק. כתיבה קרה, שטוחה וקלישאתית ודמויות סכמטיות מונעות ממנו כל סיכוי להתרומם

סאנסט פארק, פול אוסטר; מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, עם עובד, תשע"ב 2011, 267 עמ'

"זה כמעט שנה שהוא מצלם דברים נטושים. מדי יום יש לו לפחות שתי מטלות, לפעמים אפילו שש או שבע. ובכל פעם שהוא וחבורתו נכנסים לבית חדש הם ניצבים מול הדברים הללו, אין-ספור הדברים המושלכים שהותירו המשפחות שעזבו. כל הנעדרים נמלטו בחיפזון…". הפתיחה המסקרנת הזאת לרומן האחרון של מחבר רבי המכר פול אוסטר מעוררת כל מיני אסוציאציות: מלחמה ופלישה וצלם מלחמות שמתעד אותן; מלחמת אזרחים, רעידת אדמה.

אבל לא. שני משפטים אחר כך אנחנו מתחילים להבין את הסיטואציה והזמן: "כל בית הוא סיפור של כישלון – של פשיטת רגל ומחדל, של חוב ועיקול… העבודה הזאת נקראת חיסול בתים, והוא שייך לצוות של ארבעה המועסק על ידי 'חברת דאנבר נכסים' המשכירה בקבלנות משנה שירותי 'שימור בתים' לבנקים המקומיים המחזיקים עתה בבעלותם את הנכסים הנדונים…". הספר אפוא מתרחש בעבר הקרוב ביותר, זה שלאחר משבר המשכנתאות האמריקני, ההתמוטטות של שוק הנדל"ן, הסילוק של מאות אלפי משפחות מבתיהן, כשאינן מסוגלות לשלם את המשכנתא. ההתחברות הספרותית לאירועי המשבר של 2008 אינה מפתיעה. אדרבה, היא אפילו מתבקשת, והסצנה הפותחת היא דרך מקורית להתבונן במשבר.

סצנה זו טומנת בחובה אפשרויות אינספור, אבל בראש ובראשונה יש בה פוטנציאל רגשי עצום. ניתן היה לצפות שתעורר בגיבור, מיילס הלר, מבול של רגשות: חמלה, הזדהות, זעזוע, כעס על מה שהקפיטליזם עשה לאדם, מחשבות על גורל, על אי-ודאות. אך שום דבר מזה אינו קורה כאן. "בעולם מתמוטט של חורבן כלכלי ומצוקה אכזרית", מדווח לנו אוסטר מפי הגיבור שלו, "חיסול בתים הוא אחד העסקים המשגשגים הספורים באזור. אין ספק ששיחק לו המזל כשמצא את העבודה הזאת…". והדבר נאמר במלוא הרצינות, ללא שמץ של אירוניה, או רמז שמאחורי המילים האלה מסתתרות מחשבות אחרות, עמוקות ואנושיות יותר.

בנקודה זו כבר אבדה אהדתי לספר. והדברים עוד הולכים ומחריפים. אפילו אירועים חמורים, טראגיים או קשים מבחינה מוסרית מתוארים בשפה שטוחה, מכנית, בלתי-מעורבת. הכתיבה אינה נוגעת: לא בשורשם של האנשים והאירועים, ומכאן שגם לא בנפש הקורא. הגיבור, מיילס הלר, "הוא בן עשרים ושמונה, ולמיטב ידיעתו אין לו שאיפות, מכל מקום לא שאיפות עזות, לא מושג ברור מה צופן לו העתיד… הוא יודע שלא יישאר עוד זמן רב בפלורידה… אבל (בינתיים) טוב לו להישאר בהווה ולא להסתכל קדימה…". דמות מנותקת כזאת יכולה אמנם להיות משעשעת, מעוררת רחמים, סקרנות או הזדהות, אבל בדרך שהיא מוצגת בספר היא בעיקר מעוררת אדישות. אפילו כשאנחנו כבר מבינים מה מיילס עושה בפלורידה, מדוע נמלט מניו יורק מבלי להשאיר עקבות ומבלי ליצור קשר עם הוריו – האירוע המזעזע ההוא מתמקד בעיני הקורא בשאלה בעלת אופי שכלתני, טכני, משפטי, ובסופו של דבר ממש לא אכפת לנו מה התשובה.

ניתן היה לומר שיש כאן מניפולציה שעורך הסופר בגיבוריו ובקורא: מעין "הזרה" של טרגדיות ומשברים, כדי שהקורא יסיק מכך את המסקנות הרגשיות והמוסריות ה"נכונות". אבל שום דבר בספר אינו מרמז לפרשנות כזאת. האופי המכני של הספר נמשך לכל אורכו: מיילס פוגש נערה צעירה (הוא משער שהיא בת פחות מ-16: "סתם תינוקת ולא יותר"). הוא לא רק מתאהב בה אלא משפיע עליה לעזוב את הבית ולעבור לחיות איתו. אם מבחינה מוסרית זהו מעשה-שלא-ייעשה, הרי מבחינה חוקית זהו פשע. אבל חוץ מן החשש של מיילס מפני החוק, הכול מבחינתו בסדר. התירוץ הוא שהיא בוגרת לגילה, מאוד אינטליגנטית. אינטליגנציה הבאה לביטוי, חסר אמינות, בקריאת הספר "גטסבי הגדול", בניתוח הספרותי המרשים שעורכת הילדה לספר ובשיחתה עם אביו של מיילס על מכניקת הקוואנטים. למזלו של מיילס, הכול מסתדר בדיוק לטובתו: פילאר סאנצ'ס היא מציאה מן האגדות: ילדה ממשפחה הרוסה סטריאוטיפית – כמו שהיספנו-אמריקנים "אמורים" להיות: יתומה משני הוריה, שחיה עם אחיותיה המבוגרות ממנה וחייבת – מסכנה – לשמש בייבי-סיטר לאחיינה הקטן כשאמו בעבודה. זה התירוץ של מיילס לפתות אותה לחיות איתו. בקיצור: הכול פועל לטובתו והוא עצמו חף מעוון ככבשה תמה.

התחושה שהספר נכתב בכתיבה שבלונית לא נגמרת כאן. האידיליה עם פילאר בפלורידה מסתיימת עד מהרה, כשאחותה אנג'ליקה שולחת בריונים לאיים על מיילס שתסגיר אותו למשטרה. הפחד מהבריונים – ולא נקיפות מצפון– מבריח אותו בחזרה לניו יורק. שם הוא מתחבר לחבורה של פולשים לבית נטוש: למזלו, בדיוק ברגע הנכון נודע לו שהם מחפשים אנשים נוספים שיצטרפו אליהם. גם כאן הדמויות הן סכמטיות ופלקטיות, ללא עומק של אישיות או רגש. חייו של מיילס, חיי משפחתו והאירועים שקורים לו או מסביבו גדושים טרגדיות ואירועים חשובים. אבל אוסטר כותב בדרך שמשטיחה הכול והופכת אותו לחסר משמעות.

המרב שיש לסופר לומר על המשבר הכלכלי ועל זריקת אנשים מבתיהם הוא תגובת הגועל של מיילס לחורבן ולטינופת שמשאירות המשפחות המפונות מדירותיהן (אותן דירות שהוא מצלם בפלורידה). וזה גם הדבר היחיד שמעורר בו רגש אמיתי. מכל המשבר של שנת 2008, מה שאנחנו מקבלים בסוף הוא אוסף קלישאות: "כולם עכשיו חסרי בית, הוא אמר זאת לאביו בטלפון. אליס ובינג חסרי בית, הוא חסר בית… במכת אגרוף הוא הרס הכול, אין להם עתיד, אין להם תקווה.. הוא תוהה אם ראוי לקוות לעתיד בשעה שאין עתיד. מעתה ואילך הוא יפסיק לקוות ויחיה רק למען ההווה, למען הרגע החולף הזה שנמצא כאן וכבר איננו, העכשיו שנגוז לנצח…". מאכזב מאוד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בפברואר 2012, ב-גיליון יתרו תשע"ב - 757, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: