השיר המקורי ומקורותיו / רבקה שאול בן צבי

 

 בחינת השירה העברית על פי זיקתה למקורות חושפת את עוצמתה ומגלה פנים חדשות בטקסטים הקדומים. חוקרים ומשוררים המתעלמים היום מרבדים אלה מבטלים את ייחודה

הזרימה הדו-סטרית של העברית-בין הקנונים לשירה המתחדשת, צבי לוז; הקיבוץ המאוחד,2011, 154 עמ'

עושרה וייחודה של השירה העברית טמונים בזיקה העמוקה אל המקורות, טוען צבי לוז, כאשר גם הללו זוכים לתובנות חדשות כתוצאה מכך. ומכאן כותרת ספרו: הזרימה הדו-סטרית. משמע, מהמקורות אל השירה, ומהשירה אליהם בתפיסה חדשה. בספריו המחקריים התבטא לוז פעמים אחדות שהשירה העברית דורשת אמות מחקר שונות מאלה המקובלות בחקר הספרות; אך רק בספרו זה הדברים מבוארים ומוצגים כתזה רבת היקף.

 לוז לא המציא את הגלגל. גדולי המבקרים נדרשו לסוגיית המקורות המקודשים והשפעתם על השירה העברית החדשה, וביניהם מציין לוז את דב סדן וברוך קורצווייל, יהודה פרידלנדר וזיוה שמיר. על הנדבכים הללו של ביקורות חשובות מנסה לוז להעלות תובנות מקיפות על אודות השירה. כחוקר ותיק מצר לוז על הנטייה הרווחת כיום להתעלם מהמטען האלוזיבי (של ארמזים וקונוטציות) של השירה העברית לטובת תיאוריות מתחלפות שאינן מוסיפות הרבה להבנה פנימית של הדברים. רק שלא ברור לי מהמבוא וגם מהמשך הספר מי הם אותם חוקרים, ונראה לי שמוטב היה להביא את שמותיהם ואת שיטותיהם ולהדגים את כובד החמצתם.

בפרק "שירת נשים" בוחן לוז ארבע משוררות גדולות, ואצל כולן הוא מזהה את העוצמה השירית עם היכולת למזג בין חוויה אישית למודלים מקראיים: "על כן קרן עורי" כותבת אסתר ראב על אודות חוויית-על ארוטית (עמ' 37); " "נצבו הרים כנד" קוראת רחל בשיר "הד" הגדוש ברמיזות רבות למקור התנ"כי (עמ' ל"א); אצל זלדה בולטת החבירה למזמורי תהילים: "הסתרת נפשך ממני" היא פונה לנמען שעשוי להתפרש כגבר או כישות מטפיסית, בשיר המרתק "הסתרת נפשך" (עמ' 56); "לשאת עצים וחבלים" כותבת חוה פנחס-כהן בשיר האינטימי עד מאוד "עקודה" (שביעית, עמ' 190). לוז מציין שבשירת הנשים מתבטא היחס למקורות הקנוניים דווקא ביסודות התנ"כיים, למרות שנשים בעלות השכלה יהודית כמו זלדה וחוה פנחס-כהן יכלו להשתמש ברבדים נוספים, אבל הרובד המקראי, שאומנם אינו יחיד בשירתן, הוא הבולט אצלן.

ומנשים לגברים (מדוע הכותרת "שירת נשים" מקובלת ולגיטימית, ואילו "שירת גברים" מצלצלת קצת מצחיק?). תחת כותרת זאת מצטופפים ביאליק וטשרניחובסקי, אלתרמן ואורלנד, יהודה עמיחי, נתן יונתן, פנחס שדה, עוזר רבין, אורי ברנשטיין ושמעון בוזגלו. ביאליק מוצג דרך "הציץ ומת" הידוע, שהוא וידוי אישי וגם ביטוי כלל אנושי שעשוי לאכלס פרשנויות רבות ואף קוטביות. לוז מציג לפנינו ניתוח מורכב אך ברור, דרך עיון במקורות הקנוניים המגוונים, שהיתוכם בשיר צופן את מקור גדולתו.

בשונה מביאליק, הנוטה למיזוג של רבדים שונים, נוטה טשרניחובסקי לדרך הבעה המתמקדת במקור לשוני דומיננטי. בסונטות מועדף הרובד המקראי כאמצעי ליצירת הגבהה ושגב, בעוד שבאידיליה האפית בולט היסוד המשנאי-מדרשי שמתאים יותר לעיצוב ההוויה היומיומית. למשל, המילה המקראית "שמש" מופיעה בסונטה המודגמת, בעוד שבאידיליה "כחום היום" מועדפת מילה פרוזאית יותר השכיחה בלשון חכמים – חמה.

וכך, ממשורר למשורר, עומד המחבר על טיב היחס אל המקורות אצל המשוררים הנזכרים, כאשר בחלק מהדוגמאות מתבטא "היחס הדו-סטרי" כאשר גם המקור הקדוש עשוי ללבוש משמעות חדשה באמצעות הפרשנות שמאציל לו המשורר. בשיר "על הילד אברם" של אלתרמן צפונה בשורה המגיעה לילד אברם מאברהם, אבי האומה העברית, אך בהמשכו הפובליציסטי עולה גם שאלה תיאולוגית על אודות ההבטחה הא-להית נוכח אימי ההווה. לעומת זאת, בשירו של עמיחי "מעין אחרית הימים" בולט היחס האירוני כלפי מקורותיו התנ"כיים.

חטיבה אחרת, הקרויה "לשון הבדיון האולטימטיבי – מודרני שמזדהה כמקור קדום", עוסקת במשוררים שהשתמשו ביסודות המקראיים על מנת לכונן עולם קדמון בדיוני, בלתי אישי, שבו מעוצבות הוויות אנושיות כלליות, כמו למשל הגבר הקמאי שמהותו היא הגבריות, והאישה דמוית חוה בשיר הסוגסטיבי "אורח" ליונתן רטוש. כאשר נטש רטוש את צורת הכתיבה הזאת, וניסה לכתוב ב"יומיומית" נטולת זיקות,לא הגיע לאותם הישגים אמנותיים, מציין לוז. כמו כן דן הפרק במשוררת רינה שני, אישה מיוחדת שנודעה כגורו רבת כריזמה. חלק זה ארוך יחסית, כיוון שמעט נכתב על אודות משוררת זאת, שהפציעה בשנות השישים והמחבר מרגיש צורך להרחיב את היריעה על אודותיה. שירתה של שני מתאפיינת בכיוון ייחודי נטול אירוניה ורחוק מניהיליזם; זוהי שירה החותרת להבנת עמקותו של העולם ולגילוי ראשוניותו; שירה נשית שבולטות בה השפעות משיר השירים.

את הספר חותמת מסה של המשורר הקיבוצניק עלי אלון העוסקת בנושא המקורות מנקודת מבט של אדם חילוני, המחפש אף הוא שפה שיש בה פן מטפיסי. המשורר מספר על השתיקות הנוראות בבתי הקברות, כאשר לא אמרו קדיש עקב ההתנגדות לטקסט דתי. אלון גורס שניתן להשתמש במקורות באופן שיכילו את כאבו של הבלתי מאמין והמסה כולה מעניינת ומאלפת.

תרומתו של הספר היא בהעמדת תזה עקרונית המעמיקה את ההבנה בשירה העברית. דרך ההדגמות, החשובות בפני עצמן, נפרשים אפיונים של יוצרים שונים מבחינת ההפנמה השירית של יסודות קנוניים. כמו כן עולות מסקנות תיאורטיות לגבי הראוי והבלתי ראוי במחקר השירה העברית, ומבוטא כאב גדול על ההחטאה הגדולה הכרוכה באימוץ עיוור ואופנתי של שיטות שבאו ממקורות זרים, ואינן מכוונות לאמיתה של שירה עברית.

ובאשר לכתיבה עצמה, הוויתור על העושר האלוזיבי, המסתמן כיום, מסכן את השירה ועשוי לבטל את ייחודה ואף את הצדקתה. לוז יוצא כנגד המגמה להינתק מהמקורות ולכתוב בלשון רזה ונטולת תהודה, מה שנוטל מהשירה את נשמתה. התוצאה תהיה בהכרח היעדר פרצוף עצמי והיגררות אחר תרבויות עולם, ללא תרומה מהותית. ומעבר לעניין הספרותי, לוז דואב על הניתוק של הנוער מהמקורות: "לא ירחק היום שילדינו יאבדו את היכולת לגשת אל ספר בראשית; וזו תהיה אבדה קשה מנשוא, קטלנית מבחינה תרבותית, ואפילו מבחינה לאומית" (עמ' 139).

———————————————————————————————————————–

לוז יצירתו

סיפוריו הקצרים והמאופקים של צבי לוז אינם זוכים למעמד הראוי להם בספרות העברית. רבים מהם עוסקים בקונפליקטים על רקע האידיאולוגיה הקיבוצית והיחס למסורת. פרסום מחודש

טלטלה חוזרת-מבחר סיפורים קצרים, צבי לוז; הקיבוץ המאוחד, 2011 תשע"ב, 189 עמ'

"טלטלה חוזרת" מאגד בתוכו סיפורים קצרים שנכתבו בתקופות שונות והתפרסמו בארבעה ספרים. הספר הזה הוא שלב ראשון בפרויקט גדול של פרסום מחודש של רוב ספרי הסיפורת של לוז, חתן פרס רמת-גן למפעל חיים. הצורך בכך נובע מהפער הבלתי נסבל בין ערכם של הסיפורים לבין מעמדו המינורי של המחבר בפרהסיה הספרותית. כאשר אני מעלה את שמו של לוז בהקשר ספרותי ולא אקדמי, נזכרים דווקא ברומן הסנסציוני על קורצווייל "שומר רוח", שהוא אומנם רומן ראוי, אך אינו מהלוז של יצירתו, ובוודאי שאינו מייצג את סגולותיו הייחודיות. גילוי נאות: כותבת שורות אלה, בשיתוף עם חוקרת הסיפורת הישראלית ד"ר אביבה מהלו, מעורבת בבחירת הסיפורים לקובץ.

כתיבתו של לוז מתאפיינת בבהירות קלאסית, במבנים מגובשים, בשפה גבוהה אך לא מיושנת ובסגנון ריאליסטי שמעובה על ידי ארמזים מקראיים ועל ידי אלמנטים של לשון פיגורטיבית וסימבולית. בכך הוא שונה מסופרי דור הפלמ"ח המובהקים כמו מגד, מוסנזון, ברטוב ושמיר שכתיבתם ריאליסטית מובהקת, אך גם מסופרי "הגל החדש" בני זמנו, יהושע, עוז וקנז, שפרצו דרכים חדשות בכיוון מודרניסטי. מבחינה גילאית ניצב לוז בתווך בין שני הקבוצות הללו, בלי שיהיה שייך לאחת מהן.

כדאי להדגיש תכונה אופיינית של סיפוריו הקצרים שיש בה כדי להטעות: בכתיבתו של לוז יש צניעות רבה המתבטאת באיפוק, במתינות ובהיעדר אפקטים רועשים. הצניעות הזאת היא בעוכריו לעתים, כי כמו בעולם החברתי, גם בעולם הסיפורת ישנם בעלי נוצות ססגוניות או עודפי בד המכסים על מיעוט תכנים. ישנם קוראים ואף מבקרים ההולכים שולל אחר מי שמיטיב לנפק מטפורות בבית מלאכה לדימויים, או אחר מי שמחקים את הקלסיקה בכישרון עילאי של טכנאי ספרות. כתיבתו של לוז, לעומת זאת, תוכה כברה, לא במובן של היעדר חידתיות, אלא בייצוג אותנטי של הידוע לו מעולמו ומחוויותיו.

הקובץ שלפנינו אינו הומוגני בתכניו. מצויים בו סיפורי קיבוץ מהקובץ הראשון "מקום שהנחלים הולכים" (1965), שעל חלקם נסוכה אווירת התום הספרותי של פעם, לצד סיפורים שאינם מתרחשים בקיבוץ, ואווירתם המוסרית שונה. נוסף לכך מופיעים בספר שלושה סיפורי נעורים הלקוחים מהספר "צייד יונים", אך יש בהם עניין גם לקוראים מבוגרים, ואף הם מבטאים חלק מהנושאים העולים בסיפוריו האחרים. וכאן עליי להתוודות על מחדל חמור: על אף שמלקטות הסיפורים חתרו להומוגניות של רמה ספרותית, נשתרבב לו סיפור "לא מתאים" עקב ליקוי המאורות שפקד את כותבת השורות הללו; והכוונה לסיפור "חוף לבן, ים כחול" שהוא הצרימה היחידה בספר מעולה זה; אך כדברי הסופר ב"הערה ביבליוגרפית והסבר לסדר הסיפורים", ניתן לראות אותו על רקע ההקשר הכללי כביטוי לירידת הדורות: מהאידיאה הגבוהה אל המתירנות משולחת הרסן.

על אף הסתייגותו של לוז מהכתרתו כ"סופר הקיבוץ", וטענתו שהקיבוץ הוא רק רקע לקונפליקטים בעלי משמעות אוניברסלית – מיטב סיפוריו מתרחשים בקיבוץ וכרוכים בהווייתו, בעוד שחלק מסיפורי החוץ-קיבוץ – למעט הסיפור המשובח "אחים" – חסרים את החן והעומק של סיפורי הקיבוץ המובהקים. כללית, מרבית סיפורי הקובץ ממזגים נושאים שונים: היחס למסורת היהודית, העבודה כערך מרכזי וכחוויה נפשית, חידת הנשיות, עולם האמנות, מהלך ההזדקנות, אבות ובנים. עיצוב הנושאים הללו מקבל את ייחודו מהרקע הקולקטיבי ומיחסי הגומלין של פרט וחברה ב"מילייה" מצומצם שבו החברה שולטת על אורחותיו של הפרט, בכוחה של אידיאולוגיה שבחלק מהסיפורים אומנם פג תוקפה, אך עדיין היא משמרת עצמה בדפוסי חיים כפייתיים ופוגעניים.

בסיפור "הדסה", מראשוני סיפוריו של המחבר, מוצגת חידת הנשיות על רקע ראשית ימי הקיבוץ, אי שם בראשית המאה העשרים. בדידותה של חלוצה שהדבקות באידיאה מעוותת את התנהגותה החברתית מוצגת על רקע אטימותו של הקיבוץ לייסורי הפרט. נשיותה של הגיבורה מתבטאת בדרך חתרנית וטראגית. סיפור מעניין ועמוק שמבוסס על דמות שהייתה.

ב"עד ערוב היום" בולט מוטיב השתיקה כביטוי לסבל קשה של אישה זקנה הנוטה למות, ושל בעלה המעדיף את העבודה על פני עזרה לאשתו המתחננת. סיפור מופת מזעזע שבו מצטיירת "דת העבודה" כמולך אכזרי המופנם בלבבות וגובה קרבנות אדם. אין ספק שלוז רחוק מאידיאליזציה של חיי הקיבוץ. להפך, ניכר כי דווקא במקום כה קטן ואינטימי מתאפשרת אכזריות כה גדולה.

באותה רמה גבוהה נכתב הסיפור "במתים חופשי" (הביטוי על פי תהלים פ"ח, 5-6), על אודות הטרגדיה שבהתכחשות הקיבוץ החילוני למסורת היהודית. "יום אחד נורא" הוא סיפור נעורים העוסק במפגש שבין ילדים חפים מכל חינוך דתי לבין אווירת יום כיפור המיוצגת על ידי הזקנים. הילדים חווים מבוכה ותימהון נוכח המראה הזר של המתפללים הצמים, והמפגש עם השורשים הנעלמים של קיומם. לא בכדי ממוקם סיפור זה מיד לאחר "במתים חופשי" העוסק בפן אחר של הריחוק מהיהדות.

מעניין במיוחד הסיפור "גם מורדות ההרים" העוסק במשבר של צייר על רקע חיי הקיבוץ. בסיפור ניתן לזהות אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים של צבי לוז, שבמעטה של אמנות הציור נותן ביטוי לכאבי היצירה הספרותית. סיפור עשיר ומרתק זה מתקשר באופן סמוי עם עיוניו ההגותיים של לוז, אך ללא פגיעה במסכת הסיפורית. ובכלל, אלה שתי רשויות נפרדות אצל צבי לוז, העיונית-אקדמית והסיפורית, וברובד הגלוי של הדברים אין האחת נוגעת בחברתה.

כל הסיפורים עברו עריכה לשונית מחודשת, על מנת לרענן את השפה שעברה תמורות מאז שנות השישים, השבעים והשמונים שבהן נכתבו הסיפורים. עיצוב העטיפה של רוחמה ש' נאה ומסקרן. הספר מיועד לאוהבי הספרות היפה כמשמעה ולחובבי הסיפור הקצר, ומן הסתם ימצא את דרכו גם לכיתות הלימוד בבתי הספר התיכוניים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

פורסמה ב-9 בפברואר 2012, ב-גיליון יתרו תשע"ב - 757, סיפורת, עיון, שירה ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: