בין עול לעוול / שלום רוזנברג

  

 עול המצווה והחוק מעורר בדורנו התנגדות קיומית. זירת המאבק היום היא עול המשפחה: "ראה חיים" בעידן של "לעשות חיים"

תהיה מה שתהיה עמדתנו הקיומית כלפי היהדות, אין לנו ברירה אחרת אלא להסכים לקביעה שאם יש משהו שמאפיין אותה, הוא המיזוג בין עול מלכות שמים ועול מצוות, בין אמונה לבין מעשים.

חווית השחרור מתמזגת במצרים למערכת טקסים, ובמדבר ל"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט", וללאווים שבעשרת הדיברות, לחובות ולמחויבויות, לעול. התורה מצווה לענות לשאלה העתידית של הבנים: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת". מעבר לשאלת משמעותן של מצוות פרטיות, מסתתרת בנוסח הזה שאלה כוללנית הרבה יותר, על עצם מושג המצווה והחוק, במילה אחרת ה'עול'. מאז העבר הרחוק ניטשת מלחמה כנגד 'עול מצוות' וכנגד החוק (ה'נומוס'). זהו ה'אנטינומיזם' לדורותיו. המלחמה משמעותית היום עוד יותר. המילה 'עול' מפחידה ומעוררת אלרגיה קיומית. האם יש סיכוי לענות לבן השואל כאן ועכשיו?

כדי להגן על עולו של העול, אשתמש במשל של ר' חיים מקראסנה, ממקורבי הבעש"ט. ר' חיים מספר על לוליין המהלך על חבל מתוח על נהר הויסלה, מחזה שלו – אני מתאר לי – היה ר' חיים עד. כמשלים אחרים, רומז המשל הפשוט הזה על ממדים שונים של החיים האנושיים, המורכבים ללא שיעור. ר' נחמן מברסלב השתמש במשל אחר, לא רחוק מתיאורו של ר' חיים. הוא לימד אותנו שהחיים צועדים כעל גשר צר. ואם לא נרצה ליפול, אסור לנו "לפחד כלל". אנו חייבים להאמין באפשרות המעבר, אמונה בשמים אך גם באדם עצמו. גם הלוליין שבסיפור חייב להיזהר שמא ייפול, "הגשר" שלו צר אף יותר. אלא שר' חיים הסיק מסקנה שונה, הקשורה לחיי יומיום, ואם תרצו למוסר העבודה, יסוד היסודות של כל כלכלה בריאה. הלוליין רוצה להרוויח לחמו, אולם אם יחשוב על הכסף בזמן לכתו, ייפול. מכאן למדנו שעל כל אדם, ממתקן המכונית ועד למנתח היוקרתי, בשעת עשיית מלאכתו לחשוב לא על שכרו אלא על הצלחת היצירה והתיקון. אם תרצו לפנינו פרדוקס. בכל תיקון ואף בתיקון עולם, בכל עבודה, ואף בעבודת שמים, זקוקים אנו גם קצת ל'לשמה'.

בעיניי יש בסיפור הלוליין לקח אחר. הפלא ופלא! כובד גופו לא מספיק ללוליין. הוא נוהג להלך על החבל הדק כשהוא נושא עליו מוט ארוך עם משקולות בקצותיו, עול המשקולות? מה זאת? אלא שהפרדוקס הזה מסתיר סוד מופלא. הבנתו מחזירה אותנו לעקרונות הפיסיקה שוודאי למדנו מזמן והספקנו לשכוח. המסתכל בלוליין ייווכח שהמשקולות שהוא נושא כל כך כבדות עד שהמוט מתעקם בשל כובדן. נדייק: הן מעקמות את המוט עד כדי כך שהקצוות הנושאים את המשקולות יורדים עד מתחת לגובה החבל! עול כבד נושא הלוליין. אלא שסוד פשוט בדבר. המשקולות "הכבדות מנשוא" מורידות את מרכז הכובד של המערכת – לוליין-מוט-משקולות – אל מתחת לגובה החבל. במילים אחרות, אם יעשה הלוליין צעד לא מוצלח, יכול המוט להחזיר אותו לשיווי משקל. פיסיקה פשוטה.

לפנינו אחד מסודותיו הכמוסים של עול מצוות. עשרה קבים של יופי, כבוד ועושר ירדו לעולם, תשעה נטלה הוליווד. האם היא נטלה גם תשעה קבים של אושר? אם כן, למה נטלו הם גם תשעה קבים של פסיכואנליטיקאים? היהדות מבטיחה לנו עולם הבא, אבל היא נלחמת בעבורנו גם על העולם הזה. בדורנו – כך נראה לי – פסגת המאבק הזה מצויה במשמעות הזוגיות ובעתידה. האחריות למשפחה היא ללא ספק הדוגמה הבולטת ביותר של העול. בעולמנו המתירני, בדור שסיסמתו היא "לעשות חיים", שומעים אנו את קריאת העול שבזוגיות, עול האחריות, ובעקבותיו הברכה "ראה/י חיים עם אישה/איש אשר אהבת". האם ניתן לענות על השאלה הקשה "מה זאת?" כשכה רבים נלחמים בדורנו נגד העול בשם האהבה? על כך אמר לי פעם הפילוסוף היהודי הגדול עמנואל לוינס ז"ל: "אילו בעולם היו רק שניים, הייתה האהבה מספקת. היות שיש לכל הפחות שלושה, זקוקים אנו גם לחוק". מה נאים דברים אלה, אלא שהסתכלות על מה שמתרחש בעולם המערבי שמסביבנו מלמדת אותנו שאף בין שניים זקוקים אנו לחוק, או בלשון אחרת, לאחריות הנולדת מן המצווה, לעול. הסוד של החיים, הצעידה על החבל הדק, מצוי דווקא בעול.

אחריות זו היא עול של קדושה, אך יש בו גם מרכיב נוסף, עול של חולין, יום יום. כפי שהעיר באופן מופלא רבי שמשון רפאל הירש (בראשית לה, יח), העוֹל עלול להיהפך לעָוֶל. העָוֶל הוא ניצול לרעה של העוֹל. זהו סוד הפסוק (ויקרא יט טו): לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. העָול פירושו כאן "ניצול לרעה של המשפט", שהוא הכוח שניתן לחברה, ובעצם לנציגיה, להגשים את הצדק. אך למה לדבר על המאקרו? האם לא עלולה המשפחה להיהפך מעול של קדושה לעָול? פעמים רבות זאת האישה הנושאת יותר מכולם בעול קדוש זה. העול יוצר עָוֶל. העול הקדוש של האחד הופך להיות העול הבלתי נסבל של השני.

והנה, דיברה התורה על תיקון. אחד העקרונות שעליהם מושתת המוסר היהודי הוא לפי ר' שמחה זיסל, הסבא מקלם: "נושא בעול עם חברו" (אבות, ו, ו). לפנינו מזיגה פרדוקסלית היוצרת עול כפול המוטל עלינו, עול מצוות אך גם העול שמורה לנו לעזור לנושא בעול, לפעמים אף עול המצוות, שמא יקרוס תחת העול. גם עול זה, המוטל על היחיד ועל הציבור, נובע מעול מלכות שמים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

פורסמה ב-9 בפברואר 2012, ב-גיליון יתרו תשע"ב - 757, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: