שעתו המחודשת / אלישע פורת

 

אבא קובנר, שפולמוסים קשים ליוו את חייו הציבוריים, הותיר עיזבון עשיר ומיוחד של יצירה שירית וספרותית. הכרך האחרון מזמן הפתעות וחידושים

כל שירי אבא קובנר-כרך ו', עורכים: דן מירון ורחל פרנקל-מדן; מוסד ביאליק, תשע"ב 2011, 345 עמ'

הכרך האחרון של כל שירי אבא קובנר (1918–1987), השישי במספר, ראה אור ממש בימים אלה. בכרך כונסו השירים, הבלדות וקטעי הפרוזה שהונחו ונשכחו בחביות מתכת, סמוך לקיר ביתם של אבא וויטקה קובנר בקיבוץ עין החורש, ונתגלו לאחר פטירתו.

הוצאת 'כל שירי אבא קובנר' התארכה הרבה מעבר לצפוי. מהכרך הראשון, שיצא בשנת 1996, ועד לכרך האחרון חלפו כחמש-עשרה שנים. הכרכים הללו כוללים את כל סוגי שירתו. הפואמות הגדולות מפרקי חייו המוכרים: מהיער, מהפרטיזנקה, מהגטו בווילנה, ממלחמת העצמאות בחזית הדרום, במטה חטיבת 'גבעתי', מחצי האי סיני, מהרי שומרון, ועד לפואמות האחרונות: זיכרונות מילדותו והזירה המסויטת של בית החולים "סלון קטרינג" בניו יורק שבו נתבשר על קיצו הקרוב.

בכרכים מצויה גם שירתו הלירית, המיוחדת במינה בתמהיל שבה, בין האישי הכי פרטי לבין תהפוכות חייו שזהות לתהפוכות העם היהודי. "מכל האהבות" ו"תצפיות". גם הבלדות הסטיריות שלו, האפיות במידתן, כגון "שירת הקקדו", "הבלדה על יעקוש", החצרן של קיבוץ עין החורש, שקשר עם קובנר קשרים מיוחדים, ועוד. גם שירתו המכתמית, ההגותית, ואפילו שירתו הצורנית. קובנר היה מיועד לצמוח כצייר, ואף למד באקדמיה לאמנות הידועה של וילנה, אך המלחמה הנוראה והכיבוש הנאצי תפסו אותו באמצע לימודיו, והוא נשאב למערבולת ההיסטורית, שממנה עלה כאחד מגיבורי ההתנגדות היהודית.

מפעל כינוס ה'כל שירי' שלו, חרף חולשותיו, הוא מפעל ענקים של ממש, במידתו של העורך דן מירון. וראוי בהחלט לשבח אותו. אילו הייתה נשארת שירתו של קובנר בפיזורה, בספרים נפרדים בעיתונות ובכתבי העת הספרותיים, היה זה הפסד גדול לקורפוס הגדול של השירה העברית החדשה, והפסד גדול לקוראיה. אחריתות הדבר, שכתב דן מירון לכל כרך, מהוות בצירופן מסת ענק חדשנית ומקורית על שירתו של קובנר ועל השירה העברית בת הזמן. ראוי היה למוסד ביאליק לכנס גם את אחריתות הדבר הללו, ולהביאן בפני ציבור הקוראים כיצירה ביקורתית מעולה לכל דבר.

בכרך הזה כונסו חומרים שנותרו בחביות העיזבון ולא נתפרסמו מעולם. הפתעות של ממש וחידושים מעניינים בנושאים ובצורות השיר מצפים בספר החדש, אפילו למכירי שירתו הוותיקים של אבא קובנר. הכרך החדש מזמן מפגש מחודש מרתק ומפתיע עם שירתו, שחלקים ממנה כאילו לא התיישנו כלל. והעיקרית שבהם הפואמה הענקית "מחברות השוק". באחרית דבר של הכרך אומר דן מירון: "…בסופו של דבר נואש קובנר, כנראה, מן הסיכוי לצרוף את היצירה הגדולה (מחברות השוק) ולהתיך אותה למסכת ססגונית אחת. אותם חלקים מכתב-היד, שנמצאו אחרי מותו, נידונו לחצי-גניזה: הוא לא שרף את כתב-היד, כמו ששרף […] את החלק השלישי של הטרילוגיה [שלא הושלמה] 'פנים אל פנים' – אלא הניח אותם בחביות מתכת סמוך לקיר ביתו, תחת כיפת השמיים…".

הנה לדוגמה שיר מפתיע, צנוע ונחבא, אך חודר חדרי בטן, מהכרך החדש (עמ' 142):

שביל עיוור

 יֵשׁ שְׁבִיל עִוֵּר בְּעֵין הַחוֹרֵשׁ, לֹא שׁוֹמֵר, לֹא אִישׁ

 מְהַלֵּךְ שָׁם בַּלַּיְלָה. רַק הָאֵקָלִיפְּטִים, הַמּוּעָדִים לְהִכָּרֵת,

 רוֹשְׁמִים טוּר לְטוּר אֶת הַנִּגוּן הַלּוֹאֵט

 לְתָוֵי הַקַּדִּישׁ.

 ערב יום הכיפורים תשל"ט, 1979.

שירים כאלה ודומיהם נוחתים על הקורא במפתיע בעת הקריאה.

חשוב לציין שששת הכרכים הם רק כינוס שיריו. הפרוזה שלו, הכוללת את הרומן "פנים אל פנים" על שני חלקיו – "הצומת" ו"שעת האפס"; ספרי העדות שלו כגון "מגילות העדות", וספרי המסות שלו, כגון "לעצור את הקריעה" ו"על הגשר הצר" – טרם כונסו למסגרת אחת וכוללת. מתברר לפתע למעיין שאבא קובנר היה יוצר פורה מאוד. כתיבתו הענפה נשכחה מעט, לעומת השערוריות האחרות שמלוות את זכרו… ולא מעט קוראים יופתעו מההיקף הענק של כתיבתו. היא טפטפה אל הקוראים, במשך השנים, ספרים ספרים, קבצים קבצים, ולקוראים לא ניתנה, עד השלמת מהדורת כל השירים, האפשרות להכיל את כל המכלול.

במשך שנות חייו נקלע קובנר לפרשות ציבוריות שמעוררות מחלוקות חריפות עד היום. ויכוחים ופולמוסים קשים מלווים למשל את פרשת עמידת קיבוץ ניצנים ונפילתו בעת מלחמת העצמאות. כולל פרשת "הדף הקרבי", הטקסט הקיצוני הסובייטי במהותו, אבל הכל כך נכון לשעתו, המחולל שערוריות עד היום. ובעניין המרד שלא היה בגטו וילנה, ולאחרונה, שוב, בפרשת קבוצת "הנקם" שהנהיג, שמתחילה להיחשף, ובפרשיות נוספות. מפליא לכן להיווכח עד כמה הצליח להתנתק מהצד הציבורי של חייו, בבית 'מורשת' בגבעת חביבה, בבית התפוצות בתל אביב ובמקומות נוספים, וליצור את שירתו הייחודית.

 בכמה שירים ובכמה קטעים שבכרך נזכר קיבוץ עין החורש. ביתו הקיבוצי האחד, מאז עלייתו ארצה, ב-1946, ועד מותו. הנוף, הצומח, הבתים, הדשאים, התכנסויות החברים, שבילי השדות, נפרשים כזירה ליצירותיו. אחרים מאזכרים את נחל אלכסנדר ופרטי נוף שונים בעמק חפר. הוא מזכיר חברי קיבוץ, ממייסדי הקיבוץ, שתרמו משהו מיוחד להווי בעין החורש, ומקדיש להם בלדות, פואמות ושירים בודדים. גם דמויות ידועות מחיי הארץ ומיהדות העולם נזכרות בשיריו. כך למשל נתקל הקורא בהפתעה בפרגמנט ששמו "בלוויה של טבנקין", שבעמ' 239, מעשה יוצא דופן ביצירתו, שבה נמנע במכוון מאזכור של פוליטיקאים, לא מתנועת 'השומר הצעיר' בארץ ולא מתנועות אחרות. וכמובן הוא עוסק ללא מנוח בשאלות הקיום היהודי שלאחר השואה.

בין שירי ההגות הנכללים בספר ראוי להביא את שירו המיוחד, שהוא אולי יותר טור פואטי מאשר שיר, שיהדהד בוודאי במציאות הפוליטית הסוערת שלנו, "מיהו יהודי" (עמ' 84):

יהודי הוא מי שרוצה להיות יהודי / ומי שהוא יהודי בְּעַל כָּרחו // יהודי הוא מי שמאמין באמונה שלֵמה / ויהודי הוא שמחזיק באמונה שסועה // יהודי הוא מי שמניח טלית ותפלין / ויהודי הוא מי שזרק טלית ותפלין // יהודי הוא מי שקשה לו להיות יהודי / ומי שמתקשה להיות דבר אחר // יהודי הוא רמאי / שהצליח להונות את עצמו // יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה / ויהודי הוא מי שאינו יודע היכן קבר אמו // יהודי הוא מי שהתיר עצמו מכבלים / ויהודי הוא מי שאסר עצמו בכבלים // יהודי הוא מי שהוריש לאנושות את הגעפילטע פיש במקורם / ואת ספר התנ"ך בתרגום // יהודי הוא מי שכותב מימין לשמאל / ומי שהשמאל לעולם דוחה אותו לימין // יהודי הוא שמעגל יצירתו נתגלם באותיות מרֻבעות / ומי שקיומו עדין בבחינת רִבּוּעַ המעגל // יהודי הוא מי שאינו נבדל משאר בני אֻמות העולם / מלבד מה שהוא בדול מהם // יהודי הוא מי שהאחרים שונאים אותו בחשאי / ויהודי הוא מי ששונא את עצמו בראש חוצות // יהודי הוא מי שמסר את נפשו להביא את העולם לביתו / ויהודי הוא מי שחַיָּב למסור את נפשו על ביתו הוא // יהודי הוא מי שיודע לשאול / ויהודי הוא מי שאינו יודע לשאול // עד שפותחים לו:

המהדורה שהושלמה מאפשרת הכרה מחודשת של המשורר ושירתו. כל הכרכים מלווים במנגנון עשיר של הארות והערות משל רחל פרנקל-מדן. חבל רק שהספרים יצאו במתכונת חגיגית וכבדה, בכריכה קשה, שאינה ידידותית ונוחה ואינה נגישה לקורא. זהו פורמט מסורבל שאינו מאפשר מפגש אינטימי כראוי לקריאת שירה. אבל יש לקוות שגם עניין זה יוסדר בעתיד.

ואין נכון מלסיים במילותיו של דן מירון עצמו, בעמוד האחרון של הכרך:

את ההתעלמות היחסית של הקורא העברי מקובנר היום אפשר להסביר בדרכים אחדות; אבל העורך והעושים עמו במלאכה יודעים שבחיי השירה, כמו בחיים בכלל, יש עליות וירידות, שקיעות וציפות-מחדש. מעגלים נעים בקצב איטי או מהיר סביב צירים שלא תמיד קל לזהותם. אין מקום לספק: שעתה המחודשת של שירת קובנר בוא תבוא!

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בפברואר 2012, ב-גיליון בשלח תשע"ב - 756, שירה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. לא רק שכתוב יפה ונכון – אלא עושה צדק מאוחר עם המשורר הגדול אבא קובנר, שבגלל השערוריות שעמד בהן בחייו נשכחה שירתו. אני מצטרף לתפילתו של המבקר דן מירון – הלוואי שתתחדש הקריאה ביצירתו של יהודי גדול זה, אבא קובנר.

  2. לאלישע שלום
    יותר מהדף הקרבי לשעתו על נפילת ניצנים בפני המצרים והליכת מגיניה בשבי, מה שיזכר לו שלא העז לבקש את סליחתם של חברי ניצנים בשנים הרבות שאחרי חזרתם מהשבי.
    גם לא אחר נפילת בנו בשבי המצרי בתעלת סואץ. ואלו היו כבר ימים רחוקים ומאוד שונים מימי ההרואיקה של תש"ח
    כל טוב
    זאב

  3. לזאב שלום,
    מי שנפל בשבי המצרי היה דן אבידן, בנו של המח'ט של גבעתי, שמעון אבידן.
    בנו של אבא קובנר שירת ביחידה מובחרת, עם ביבי למשל, אך לא נפל בשבי.
    אלישע

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: