מנגד נראה את הקודש / מיכל נגן

 

לכבוד יום הנישואים שלנו עלינו להר הבית. כישראלית חשתי בו בגלות. בני דורי התרגלו שמה שאנו רוצים שיקרה – קורה. ופתאום גבול שלא ניתן לעבור

נשים בהר הבית. צילום: מרים צחי

לכבוד יום הנישואין הי"ח שלנו, עלינו בעלי יעקב ואני יחד להר הבית. לי הייתה זו הפעם הראשונה. העלייה להר לא הייתה מובנת מאליה בעבורי, כי מושרשת בי התפיסה שהדבר אסור על-פי ההלכה, ושזה מעשה של קיצונים המבקשים לעשות פרובוקציות. השלב הראשון בהכנות שלי לעלייה להר הבית היה כרוך בהתמודדות עם שתי הטענות הפנימיות הללו.

המרחב התורני שבו אנו חיים, ישיבת עתניאל, מתמודד עם האיסור הגורף של הרבנות כנגד העלייה להר בהתבוננות מדויקת בבעייתיות: יש להיטהר לפני העלייה להר. הלכנו שנינו למקווה, אני פעם אחת ויעקב פעמיים, ועסקנו בהתכוננות נפשית. לפני כשנה שאלה תלמידה שלי ממדרשת 'צהלי' אם לעלות להר במסגרת סיור של מורי-דרך, ויעקב ענה לה – הר הבית הוא לא מקום שעוברים בו במקרה, כבדרך אגב. זה מקום קדוש, הר ה'. אז הכנות והתכוונויות היו לנו. לגבי העניין ההלכתי השני – טומאת המת המונעת כניסה לעזרה – יש זיהוי די ודאי של מיקום העזרה על ההר וניתן לצעוד במסלול היקפי שבו לא נכנסים לאזור הזה. הנקודה ההלכתית השלישית היא הצורך להלך על ההר יחפים. יעקב הכין גרביים, ואני קרוקס. לגבי ההזויים – נטרלתי את זה ואמרתי לעצמי – את נוסעת לחוץ לארץ. אולי ההתרגשות וההזדהות יגיעו בפעם השנייה. את עולה כדי להתבונן.

הגענו. בכניסה טור ארוך מאוד של תיירים המחכים לעלות להר. יעקב מדבר עם השוטר והוא מזמין אותנו פנימה. אנחנו מתארגנים, חולצים נעליים ומהווים עבור כל התיירים דוגמה של האותנטיות של המקום. כולם נועצים בנו מבטים ואני מודעת לראשונה למשמעות של העלייה להר בעבורי ולהתחברות הישירה למסורות העתיקות ביותר שלנו. לא דרך השכל דווקא – דרך המיתוס. המבט של התיירים בזוג המקומיים המיוחדים בלבושם (כיסוי ראש, חולצה לבנה) ובמראם (זקן, חליצת נעליים) מחזק בי את התחושה.

עולים להר, ואנחנו היהודים הדתיים עובדי ה' היחידים במרחב. מאות מוסלמים ועשרות תיירים וזוג יהודי דתי אחד. לסיור שלנו מתלווים שני צללים – שוטר ישראלי דרוזי נחמד ובר שיח, ואיש וואקף. הסיור שלנו הוא הקפה מסביב להר, מדרום למערב.

בצד הדרומי, מסגד אל-אקצה. קבוצות של מוסלמים מבוגרים יושבים בחוץ עם הקוראן. אחד מקריא והם מקשיבים. יש שלווה באוויר, לא מעט עצים, חתולים. המקום חי. יש ילדים מתרוצצים ומשפחות יושבות על הרצפה לסעוד.

במרכז ההר – כיפת הסלע הניצבת על אבן השתייה. ניתן לראות אותה בבירור במלוא הדרה. ולדמיין את המבנה שעמד שם בעבר. יעקב מסביר לי היכן עובר הקו שמסמן את גבולות העזרה – אותם לא נעבור. יש מלבני אבן גדולים, כמין גדר, המסמנים את המרחב. זהו האזור שהכניסה אליו הייתה מותרת אך ורק למי שאיננו טמא-מת. ודאי וודאי שלא יכול היה לדרוך שם אדם שאיננו מזרע ישראל. ובחצרות הפנימיות יותר – כהנים בלבד, ובקודש הקודשים רק הכהן הגדול. ועכשיו – עולם הפוך. כולם נכנסים חוץ מאיתנו. כל מי שאין לו רגישות לקדושה פורץ ומתרוצץ פנימה, ומי שמכיר את השפה, חי וחושב בניואנסים, מנגן על כלי הנגינה הפנימיים ודובר את שפת המקום, נשאר בחוץ. אנחנו עומדים במעגל הקיצוני – מנגד נראה את הקודש ואליו לא נבוא.

השוטר מייעץ לנו להתקדם ומסביר לאחר מכן שקבוצות המוסלמים השקועים בספרם הם אנשי האחים המוסלמים, ודעתם לא הייתה נוחה מן הקרבה היתרה שלנו אליהם. אז הבנתי שהוא מלווה אותנו לביטחוננו, ואיש הוואקף מלווה אותנו כדי לוודא שלא נעשה פרובוקציות כמו – חס ושלום – להתפלל (אגב, בעניין הזה מאוד מחמירים: לא סידור ולא תפילין ולא טלית, לא להשתטח, לא לשיר, לא שופר. ממש ממש כלום).

הסטטוס קוו הזה שמדינת ישראל הסכימה לו – שיהודים יעלו על ההר ובלבד שלא יתפללו, מלווה אותי בכל הדרך למזרח ההר. שם, במקום שאליו פנו פניו של ההיכל, יש רחבת כניסה גדולה, ושביל גישה רחב ידיים. שם אנחנו לגמרי לבדנו. אין אנשים נוספים. יעקב מתחיל התבודדות ואני מחיה בדמיוני את שמחת בית השואבה שהתרחשה שם ממש. תחושת העצבנות שגרמו לי המגבלות המוטלות עלינו כיהודים מתפוגגת. אני מזהה בתוכי תחושה חדשה וכל כך לא מוכרת לי כישראלית: גלות. אנחנו, דור הגאולה, רגילים שמה שאנחנו רוצים שיקרה – קורה. דלתות נפתחות, יישובים קמים מעפר, ישראל שוקקת חיים, קיבוץ גלויות, שערי רוסיה נפתחו – ופתאום זה. יש גבול שלא ניתן לעבור. יש מציאות המגבילה אותי כיהודייה. החוויה המכוננת של יהודי כל הדורות פתאום אצלי בגוף ראשון.

ואולי זה נכון? אולי הרצון הכביר שההר יהיה שלנו היה מטשטש משהו אמיתי שחסר לנו במרוץ לגאולה – אין לנו קצה חוט של התחלה של שלום עם העולם הערבי. אולי אילו היינו מהלכים על ההר ובונים בו ומקיימים בו את טקסינו שלנו היינו מתקדמים מהר מדי? אינני יודעת, נפלאות דרכי ההשגחה.

בינתיים אנחנו ממשיכים בדרך, הזמן קצר וצריך לרדת בקרוב. אנחנו רואים את שער הרחמים מלמעלה, את הכניסות הצפוניות והדרומיות להר. כל מי שפוגש בנו בדרך זורק הערה בערבית, אבל השוטר מתרגם עבורי. הם לא שמחים לראות אותנו שם. ובכל זאת, תחושה חזקה מאוד שהמקום הזה שייך לנו ואנו שייכים לו. שערי ההר פתוחים: שער הברזל, ושער השלשלת, ושער עושי הכותנה. החוויה של "ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" מאוד חזקה. אנשים באים להר ועולים אליו לרגל גם כשהוא בצורתו המחוללת. מה יכול היה להיות שם לו היה חוזר למהותו המקודשת? אולי גדול עלינו עכשיו.

אנחנו נפרדים מהשוטר הנחמד ויוצאים. יעקב קורע את חולצתו, לאות אבלות על חורבן ירושלים (אגב, גם את זה אסור לעשות בהר). אני מרגישה שיש חוט פנימי ועמוק של געגוע שנקשר ביני לבין הר הבית, הר ה'. ואני כלל לא ציפיתי לזה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בפברואר 2012, ב-גיליון בשלח תשע"ב - 756 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ג כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ד אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. ה כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם: אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. ו גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם: לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם. ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר–לְבִלְתִּי, הוֹעִיל. ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ–לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו–בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה

  2. שיהיו לכם עוד שנים רבות של נישואין מאושרים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: