לצייר במילים / חבצלת פרבר

 

 ארבעה יוצרים, שחוט דק מקשר ביניהם, הם גיבורי הספר היפה על בדידותו וניתוקו של היוצר מהעולם ועל החיפוש אחר זהות עצמית

איך לצייר איש מת, שרה הול; מאנגלית: אביעד שטיר, מחברות לספרות, 2011, 284 עמ'

לא לחינם זוכה ספרה של הול לביקורות מהללות מעל גבי השער האחורי: "רומן חושני אינטליגנטי… שכדאי לקרוא לאט כדי להתענג…"; "הישג יוצא מגדר הרגיל…". ובה בעת רוחשים שם, לצד דברי השבח, גם רמזים של ספקות והסתייגויות. התייחסות אמביוולנטית היא מה שהספר ראוי לו ומה שגם אני חשה לגביו: שבחים מחד גיסא והסתייגות מאידך גיסא. 

נתחיל בשבחים. יש להול סגנון ספרותי יפהפה, גמישות ועושר ביטוי ויכולת ציור במילים. יש לה יכולת כתיבה חודרנית על אמנות ועל אמנים, כתיבה כאילו-מבפנים, מתוך נפשם ותפיסתם, אבחנות ויזואליות דקות ואופן ביטוי רגיש ומעודן, אישי לגמרי: "פיטר כתב לי שוב ושאל על מהותם של הצללים… פיטר מדמיין שלסלעים בחופים יש אישיות. יש אופי בפרטים שלהם, הוא אומר. משהו מציץ אליו מתוך הצורות שלהם…". ולמרות שמרבית גיבורי הספר הם "מיושנים" כביכול, לא-מודרניים, מאמינים באמונות מיסטיות או מציירים בסגנון בלתי עדכני – הספר עצמו רחוק מלהיות מיושן.

ארבעה גיבורים ראשיים בעלילת הספר, ולכל אחד מן הגיבורים מוקדשים פרקים משלו, המוכתרים בכותרת חוזרת ונשנית, כותרת שמזהה כל אחד מארבעתם. הגיבור האחד, ג'ורג'ו, עומד במרכזם של הפרקים "מתורגם מתוך יומני הבקבוק". הוא צייר איטלקי זקן הנוטה למות, בן דמותו של ג'ורג'ו מוראנדי, שהתפרסם בציורי הטבע הדומם שלו, שבהם מככבים בעיקר בקבוקים (וגם קופסאות וכלי קיבול אחרים). השם "יומני הבקבוק" מרמז ומאזכר את הייחוד האמנותי הזה. הגיבור השני, גם הוא צייר, עומד במרכזם של פרקי "השוטה על הגבעה". שמו פיטר קולדיקאט, ושמם של הפרקים (ואזכור השיר של הביטלס) מרמז להיותו איש צפון אנגליה, ובמידה מסוימת גם לאופיו: לא ממש שוטה, אבל בן דור ההיפים שגם בבגרותו נושא את סימני הזיהוי של הדור ההוא: נטיות ביטניקיות מסוימות, אוצר זיכרונות מאותם ימים ומקומות, צריכת סמים קלים ועוד. הגיבורה השלישית (בפרקי "משבר בראי") היא בתו של פיטר, סוזן, צלמת מקצועית בעלת קריירה מבטיחה ואוצרת בגלריה מצליחה בלונדון. הגיבורה הרביעית, שהפרקים שלה מוכתרים בכותרת "החזיון השמיימי של אנט טמברוני", היא במובנים מסוימים המסתורית מכולם: איטלקייה צעירה, יתומה מאב, מוכרת פרחים בשוק של העיירה. אנחנו מלווים אותה לאורך חייה מילדות להתבגרות, ולאורך תהליך ההתעוורות שלה ועד לסופה, העטוי בערפל של חזיון מיסטי בין המפחיד למענג.

ארבע העלילות מתנהלות בנפרד, כשצייר הבקבוקים והציור שלו מהווים החוט המקשר, הדקיק מאוד, ביניהן. "צייר הבקבוקים" מתואר ברומן כמי שחי בראש גבעה תלולה ובלתי נגישה, תיאור שמעצים את ההתבודדות מרצון שלו, התבודדות שאפיינה במידה מסוימת גם את מורנדי האמיתי בסוף חייו (1890- 1964), לאחר שאשתו היהודייה נלקחה אל מותה על ידי הנאצים. בספר רומזת הול בעדינות ובערפול מכוון גם על הקשר של מורנדי לתנועה הפשיסטית באיטליה, עובדה שכותבי קורותיו מנסים בדרך כלל לטשטש, אולי משום שמורנדי עצמו התנער בסוף מן השלטון הפשיסטי, ואף גינה אותו בשנים מאוחרות יותר (יש לציין שהוא לא היה היחיד שתמך בפשיזם האיטלקי. ציירים לא מעטים מאלה שהשתייכו לזרם ה"פוטוריסטי" –  הציור העתידני – קיימו קשרים הדוקים, רעיוניים ואישיים, עם תנועתו של מוסוליני, ותמכו בשיגעון הגדלות ובמלחמות של הדוּצֶ'ה. עבודותיו המוקדמות של מורנדי קרובות ל"פוטוריזם", ורק לאחר זמן גיבש סגנון אישי בלתי תלוי והתנתק מן הזרם הזה).    

פיטר קולדיקאט, הצייר מפרקי "השוטה על הגבעה", כתב בצעירותו לצייר הבקבוקים ותהה על סודות אמנותו: על מקורות האור, יחסי הגומלין ואופן ההעמדה של הבקבוקים/המיכלים בציוריו וכיוצא באלה. המכתבים האלה היו חשובים לשניהם, ויצרו סוג של קשר ביניהם. ג'ורג'ו, צייר הבקבוקים, מספר: "עמיתיו של פיטר מאשימים אותו שהוא מנותק מן העולם המודרני… מי כמוני מכיר את האישום הזה!… במקומות אחרים אמנים מסובבים באוויר פחיות צבע הקשורות להם ללב, כך מספרים לי, ואלה הם ביטויים לרוח המשוחררת מכבלים. העיתונאי הצעיר אמר לי את זה שוב בשבוע שעבר, כאילו הייתי איש החי במערה ואינו מכיר אלא את החושך. כמובן, אמרתי לו, זה כמו הקטורת שהכמרים מנופפים בה…". התשובה הזאת מפיו של צייר הבקבוקים, תשובה שבה המשל אינו דומה לנמשל, שמשאירה קצוות פרומים ומקום לקורא לחשוב ולפרש, אופיינית לכתיבה של הול. כתיבה שנוטה לעמעם, לערפל ולא לשפוך אור בהיר ומפורש מדי. בנקודת משבר של חייו, פיטר ניצב לפני הציור האחרון של ג'ורג'ו (הכוונה לציור של ג'ורג'ו מורנדי האמיתי, מ-1964) במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, וחייו מקבלים תפנית חדשה ורצינית. הוא שב לאנגליה, נושא לאישה שנייה את לידיה, מגדל שני ילדים – סוזן ודני – ומפתח קריירה מקצועית כצייר.

גם אנט טמברוני, הנערה מן העיירה האיטלקית, קשורה בקשר דק אל צייר הבקבוקים. בילדותה, כשעוד יכלה לראות, למדה אצלו ציור בבית הספר. ממנו למדה שגם העיוורון לא יגזול ממנה את המראות שכבר ראתה: "זו היתה השיחה שבה סיפר לה על עין הרוח. הוא אמר שבין הפריטים שבממשות לבין תמונתם בדף – שוכן מקום בלתי נראה, אשר מלא בכל הדברים שאפשר לראות בעולם החזותי… זהו המקום שאליו תוכל אנט ללכת כשהראייה תבגוד בה לבסוף…". אנט קיבלה ממנו בקבוק במתנה ולאחר מותו, כשהיא כבר עיוורת כמעט לגמרי, היא מחזירה לו אותו – לקברו – וממלאת את הבקבוק בפרחים.

הפרקים של סוזן – "משבר הראי" – נסבים סביב האבידה הנוראה שלה, מותו בתאונת דרכים של אחיה דני. דני הוא התאום הלא-זהה שלה, תמונת הראי של אישיותה. מותו החטוף גורם לה ל"משבר הראי". הוא שמביא אותה להתפרקות, לחזרה אל אובדן זהותה העצמית, כפי שהייתה בילדותה המוקדמת. אז, בילדותם, הגבולות בינה לבין דני, הזהות של "אני" לעומת "הוא", היו מטושטשים ומבולבלים. עכשיו, כשמת, סוזן מאבדת את העוגנים של חייה. היא בוחרת בחיפוש אחר ריגוש מיני, שבאמצעותו היא מקווה לחזור ולהרגיש שהיא חיה, שהיא קיימת כאישיות לעצמה. הדרך הזאת כמעט מדרדרת אותה אל התהום. למזלה יש לה בן זוג נאמן, סבלני, שממתין לה שתעלה מן התהומות.

למרבה הצער, הכתיבה העשירה והיפה של הול אינה יכולה לחפות על התחושה שהספר הוא בבחינת "תפסת מרובה". הפרקים המוקדשים לכל גיבור בפני עצמו יפים ועשירים, אבל הקשרים בין הגיבורים – ובייחוד בין ג'ורג'ו ואמנותו לכל השאר – לא מספיק הדוקים כדי להצדיק כריכה של כולם בספר אחד. למעשה, יש בספר ארבע נובלות, שמחוברות באופן לא לגמרי משכנע זו לזו. המעברים בין הפרקים שוברים את הרצף, מה גם שסדר הפרקים אינו כרונולוגי. כנגד הקפיצות וחוסר הרציפות בין דמויות, מקומות וזמנים, החוט המקשר אינו הדוק מספיק כדי לאזן ולהחזיק את התבנית כולה. שמו של הספר – ציטוט מספרו של הצייר בן הרנסנס צ'ניני צ'נינו, "ספר המלאכה", המלמד את "האופן שבו יש לצייר איש מת, כלומר… כל מקום שבו נגלה הבשר העירום…" – מסמל את רפיפות הקשר הזה. זהו ציטוט יפה, שמבהיר את הנושא הרעיוני של הספר: אמנות הציור. אבל גם הוא מופיע ללא הֶקשר, ויותר משהוא מהדק את הספר הוא מדגיש את חולשת הדבק המחזיק אותו. ועל אף הכול, הספר כתוב יפה כל כך והקריאה מענגת ביותר. כדאי לקרוא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בפברואר 2012, ב-גיליון בשלח תשע"ב - 756, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מזדהה עם הביקורת שלך. כתוב יפה, לפעמים אולי יפה מדי, שכרון ממילים – אבל החוט המקשר נקרע שוב ושוב. השלם והמובן ביותר מכל ארבעת הסיפורים הוא של הצייר. בשלושת האחרים יש חורים גדולים מדי במארג. רעיונות ומראות מסתובבים בחלל ואותי כקוראת אינם מספקים. איך קשור הבאסטיה של אנט לסיפור? האם סופו של פיטר בא רק כדי לגלות לנו חלקים נוספים מאישיותו? לי הסופרת הזאת אומרת: "את לא חייבת להבין הכל. מה שקלטת – קלטת." האם זה תחכום יתר?

    • כן, נותרים הרבה קצוות פתוחים. אבל חלק מהם נסגרים בקריאה שנייה. למשל, ה"בסטיה" מבית הקברות הוא, קרוב לוודאי, פיטר עצמו, שעלה לקבר האמן הנערץ עליו (ולאחר מעשה גם לקח אליו את הבקבוק כמזכרת). והמאהב האיטלקי של סוזן הוא טומאזו, אחיה הקטן של אנט.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: