כלבי שמירה על צלם אנוש / שלום רוזנברג

 

 התכונות המיוחסות לכלב יכולות להיות שליליות או חיוביות ותלויות באדם המעצב ומאלף אותו. לעתים טבעו המקורי יכול להציב דגם לאנושות

'פרקי שירה' הוא אחד החיבורים המוזרים ואם תרצו המופלאים שבמסורת היהודית. זאת היא רשימה של פסוקים, תפילות ודברי הלל שישויות הטבע – שמים וארץ, גשמים וטללים, צמחים וחיות – שרות לבוראם. כל יצור מבטא בפסוק משלו את מהותו ואת תפילתו. "שמים אומרים: 'הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל…'; טל אומר: 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה…'; נחש אומר: 'סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנֹּפְלִים…'; כלבים אומרים: 'בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה – – לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ' (תהלים צה, ו).

שירה זאת של הכלבים עוררה הסתייגות ותמיהה (ילקוט שמעוני שמות יא, קפז): "רבי ישעיה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא היה מתענה שמונים [וחמש] תעניות, אמר, כלבים שכתוב בהם 'וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה…' (ישעיהו נו, יא) יזכו לומר שירה זו: 'בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה'?". אכן, בישעיהו נ"ו מככבים הכלבים, אולם הם מהווים שם משל למנהיגי העם. המנהיגים חייבים היו להיות ככלבי העדר השומרים אותו מ"חַיְתוֹ שָׂדָי", והנה הם "הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם". הם היו חייבים להיות ככלבי שמירה המזהירים בנביחותיהם את העם מהסכנות המתרחשות לבוא, והנה הם "כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ" (נו, י). "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ – לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה…".

רבי ישעיה קורא כאן אכזריות נוראה, אך הפסוק נאמר באירוניה. נביחותיו של הכלב אומרות: "הַב הַב". כך גם מנהיגי העם. הם "עַזֵּי נֶפֶשׁ" לתבוע את מאכלם: "לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה", ובה בעת מייקרים הם את מזון הכבשים. מאחורי האירוניה באה לידי ביטוי מהותם הרגילה של דור כלבים אלה (משלי ל, יד) "דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו – – לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם".

לא לנבוח במקהלה

כלבים אלה חזרו לבמה ב'חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. הם ייצגו שם את המשטרה הסטליניסטית הסודית אשר דיכאה את העם ושירתה את הרודנות ביעילות אכזרית נוראה. גם הרמב"ן התייחס להם בפירושו (דברים כג, יט) : "כי [הציידים] הצדים בכלבים ושומרי החומות יגדלו כלבים עזי נפש מזיקים את הרבים". עליהם נאמר: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה'". הזנות והאכזריות הן שתי אבות התועבה.

האמנם כלבים אלה יאמרו שירה? תמה ר' ישעיה. נענה לו מלאך מן השמים שגילה לו את הסוד: "כלבים כתיב בהן (שמות יא, ז): 'וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנו'". זאת הייתה תפילתם. חז"ל משלימים את התמונה (שמות רבה לא, ט) בדרשה המבוססת על פסוק בפרשת משפטים (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי, וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ – – לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ". גם בפסוק זה מככב הכלב. בעקבות הקשבה עמוקה לקטע הראשון של הפסוק מסתייגים החכמים מתכונה כלבית אחרת שכולנו ודאי התנסינו בה. המדרש מפרש: "הכלבים, אחד נובח וכולם מתקבצים ונובחים על חינם, אבל אתם לא תהיו כן מפני שאתם אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ". 'אנשי קודש' הם אוטונומיים, ולא אוטומטים. הם לא נובחים במקהלה. הם יודעים לבקר לפעמים את הקונצנזוס של הרוב, לשמור על דעתם האישית, לא להיות נגררים על ידי הזרם, או על ידי עמדותיו של הזולת. נאמנות אך אוטונומיה! הפילוסוף עמנואל קאנט אולי היה מנסח זאת כך: האוטונומיה והמוסר האוניברסלי ירדו כרוכים מן השמים.

נאמנות ומוסר

פסוקו של הכלב בפרקי שירה מביע נאמנות. נאמנות זאת היא דגם לחובתנו כלפי הקב"ה בבחינת (ישעיהו א, ג) "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו". נאמנות הכלב מבטאת את הצלחת הביות והאילוף, וממילא את השפעת האדם בעיצוב העולם. אלא שברצותו הפך האדם את הכלב לרֵעו ושותפו במעשי חסד, ברצותו הפך אותו לרוצח. ולמרות זאת היו יוצאים מהכלל, הכלבים ששתקו בשעת יציאת מצרים, הראויים לשכר: לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן את הנבלה שאתם לא אוכלים. רעיון עמוק בא כאן לידי ביטוי. הכלבים אולפו על ידי האדם כדי שיהיו שומרים, כדי שזרים לא יפרצו לבתים וכדי שעבדים לא יברחו. והנה, בשעת השחרור סדק של אור האיר אותם, והם התעלמו ממשימתם ולא נבחו, כאילו תפסו באופן אינסטינקטיבי את הצדק שבשחרור, כאילו חזר הטבע לשלמות הראשונה שבה הוא שכן עם המוסר.

דברים אלה מביאים אותי לרשימה של עמנואל לוינס, אחד מגדולי הפילוסופים שבדור האחרון, יהודי ברמ"ח איבריו. לוינס תיאר בה אחת מחוויותיו מתקופת שביו במלחמת העולם השנייה. במחנה הם לא היו בני אדם, הם היו חפצים, וגם זה היה יותר מדי. לדה-הומניזציה מוחלטת זו היה יוצא מן הכלל אחד ויחיד, יצור שלא הבחין בין נאצים ליהודים, שהכיר את צלם האנוש שבעבדים. הוא היה מחכה להם בשובם מהעבודה המפרכת, ומקבל את פניהם באהבה מופגנת. היה זה בּוֹבּי, כלב הפקר שהופיע מאי שם, ושהה אתם במחנה עד שהשומרים הגרמנים גירשו אותו. הם לא יכלו להרשות לאסירים סדק קטן זה בסבלותם. לוינס משער שהכלב הזה, שלא שמר על חוקי נירנברג אלא על האוניברסליות שבמוסר, היה אולי מצאצאי הכלבים שלא חרצו לשונם בצאת ישראל ממצרים. על כל פנים, הוא היה הקאנטיאני האחרון בגרמניה, מדינה שבה לוינס לא דרך שוב לעולם אחרי שחרורו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בפברואר 2012, ב-גיליון בשלח תשע"ב - 756, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: