גן בית הכרם פינת ביאליק / ישראל רוזנסון

 

מלבד קריאותיו לחדש את מפעל הנטיעות, עולה חיבתו של ח"נ ביאליק לטבע ולגן גם מהעיזבונות הבוטניים שהותיר אחריו. על פרשיות הגנים של המשורר הלאומי

בית הכרם, 1925

את עיקרי 'מדיניות הייעור' של חיים נחמן ביאליק מצאתי בפרק נידח על 'ט"ו בשבט' ב'ספר המועדים' הזכור לטוב:

…עלינו למהר ולהשיב לארצנו את אדר היקר אשר הפשיטו מחריביה מעליה. תתכס נא ארצנו שוב כבימי קדם ביערות הוד ובירקרק עפאים, ושבו אליה לשדה וכל מעינות חייה ועדנת נעוריה, גם הציפורים וכנפי הרננים תשובנה אלינו ברבבותיהן ומלאו היערות והעמקים רננתן. ירעשו נא העצים בראשי כל ההרים ועל פני כל הבקעות, ובצדי כל הדרכים, והיו לצל יומם לעובר אורח ולמחסה ולמשיב נפש לפועל העייף" (כרך ה, עמ' 469).

ההשקפה המובעת כאן מוכרת היטב; הארץ המקורית, האידיאלית, הארץ אשר עליה חלמנו, הייתה מכוסת יערות! גלות העם ו'גלות' היער שזורות זו בזו; אלו שהגלו אותנו מעל אדמתנו הובילו באיזשהו אופן גם לכריתת יערותיה-יערותינו; העץ והיהודי יונקים מאותו שורש – שורש קדמותה של הארץ. האתגר הציוני הוא אפוא לחדש יערותינו כקדם. בלשונו המאתגרת של ביאליק: "הנראה אפוא את ארצנו במערומיה ולא נלבישנה?" (שם).

על מי מוטלת המשימה? מי הם המייערים? ובכן, למיטב בירורי (תיתי לו לידידי מנוער שמואל אבנרי על עזרתו בעניין זה בפרט ובענייני ביאליק בכלל), המקור לדברים הוא מעין 'קול קורא' שחיבר ביאליק במצוות 'קרן קיימת לישראל' כדי לעודד את ילדי ישראל ליטול חלק במצוות הנטיעה. לימים, כשהייעור הפך נחלתם של עובדי דחק, כשנכנס 'סלאח שבתי' המיתולוגי לתמונה, החלו להסתכל על הייעור בחיוך, אבל מלכתחילה?! בשיא הרצינות! 'כך הולכים השותלים'! הילדים – קהל היעד הראשוני של כרוזים מעין אלו – העניקו לייעור הארץ רצינות ותום.

ובכן, ביאליק דאג לירוק שבארצנו; הייתה לו 'מדיניות ייעור' וגם 'מדיניות גינון'; ובהתייחס לזו, לבד מעקבות ספרותיים, הותיר ביאליק – וגם מנציחיו וזוכריו – גם עקבות בוטניים ממשיים. המבקש את העקבות הללו יגיע מן הסתם בראשונה לגן ש'בבית ביאליק' בתל אביב (עבר להתגורר בו ב-1926). על הגן שבבית ביאליק ברחוב ביאליק 22 בתל-אביב נכתב הרבה, ואני מבקש לספר על עקבות ירוקים אחרים שנותרו אחרי המשורר שאהב טבע, יער וגן.

תושב לחצאין

משהשתקע בארץ ישראל עלתה האפשרות כי ביאליק ירכוש בית בשכונה החדשה 'בית הכרם' בירושלים, שהחלה להיבנות ב-1922. הייתה זו 'שכונת גנים' שתוכניתה שיקפה את התפיסה כי הן השכונה כמכלול והן היחידות המשפחתיות המשובצות בה יטבלו בירוק: גנים ציבוריים, נטיעות ברחוב הראשי ובעיקר שטחים חקלאיים מסביב לבתים. אין ספק שהנוף הטבעי-עירוני הזה היה חביב על ביאליק, אם כי עזיבת תל-אביב קשתה עליו, וסופו שהיה מבקר בבית הכרם לעת נופש בלבד, אך השתקע לא השתקע בה.

את מעמדו כספק אורח ספק תושב קבע הביע ביאליק כדרכו בהתלוצצות מחורזת שפורסמה ב'ספר האורחים' של ועד בית הכרם: "לבלתי יאמין נתעה בשוא, / אני מראש מודיע לכל עובר ושב, / כי החתום בזה – חתם ב'הן ולאו' / חציו אורח וחציו תושב" (ד' בתשרי  תרצ"ג). אכן לביאליק הייתה שמורה חלקת מגרש שבה התעתד לבנות בית, אך מאחר שלירושלים לא עבר, נטע – ליתר דיוק ניטעו במצוותו – מספר אורנים במגרש, שמאז כונה 'חורשת ביאליק' או 'גן ביאליק'. בבית הכרם נתפס ביאליק, כהגדרתו, רק 'חציו אורח וחציו תושב', אך החורשה נותרה גם נותרה; הרחוב הסמוך כונה 'רחוב ביאליק' וברחוב הזה פינת 'רחוב המייסדים' נותר הגן עד היום.

'בית הכרם' של היום שונה מזו של תחילת שנות השלושים, אך משהו מניחוחה של שכונת הגנים עדיין נותר. במבט חיצוני, 'גן ביאליק' די דומה לחורשות קטנות אחרות שבלב ירושלים – האורנים נאים אך אינם מרשימים במיוחד; לא זו בלבד אלא שניטש עליהם מאבק. אורן איננו עץ מאריך ימים כידוע, והמבקשים להפוך את פיסת הנדל"ן הזו למשהו שונה לחלוטין נעזרים – עם קריצת עין או בלעדיה – בחולשתו הבוטנית. אבל מי שירצה לעקור את האורנים, ויש כאלה, יצטרך גם לעקור את השלט הפשוט הניצב בגן המספר באריכות על פרשת הגן של ביאליק. נכון להיום השלט ניצב, אך כשם ששמענו על עקירת אורנים שמענו גם רמיסת שלטים; או אז יישאר אולי שירו המודרני לחלוטין של ליאור שטרנברג – 'גן ביאליק', שנכתב בגן (ממש בגן!) ועליו:

"[…] באין מחברת אני כותב מהר על גבו / של עותק תיאום מס נשכח מן השנה שעברה. / רחוב ביאליק, פינת המייסדים. הגן שנטע אי אז / משוררנו הלאומי מצל מחום הצהרים הגובר / אם כי גם הוא, אירוני בדרכו השקטה, העצית – / האם מישהו קורא את השלט הנאה המספר על בית הקיץ שביקש המשורר להקים בדיוק כאן. / לפוש בצינת ירושלים מלהט תל אביב, ולא נסתייע. / ורק הגן, מעל אורנים גבוהים, נותר להזכיר / לעוברים ושבים חסרי המושג / את תפארתה / של התרבות ההיא המשוחחת בבתי קיץ, / בערבים קרירים של עיר הרים […]" (כתובת, ו, יוני-יולי 2009, עמ' 101-100). 

פוסע לאטי ב'גן ביאליק' בשכונת בית הכרם, אני מזדהה עם חתימתו של השיר:

"[…] כאן בהשקט הזה, בעוצר שעת האמצע, ראשית שרב, / רק אישה רוסייה מבוגרת עם נכדתה ליד המגלשה, / כמה דרורים מקריים, פוחזים על צל ספסל ובתי / הישנה טוב כל כך בעגלתה האדומה" (שם, עמ' 101).

פינה לישיבה

הגן שנטע ביאליק מושך ילדים; חזון השקט והשלווה, חזון הסב והנכד, שורה על הגן שרוחו של ביאליק שורה עליו. היום הרוח הזו עוברת דרך המגלשה! אני באמת משוכנע שגם ביאליק שכה היטיב לדבר לילדים היה מזדהה עם המצב הזה. אי-שם ב'פינת המשוררים הלאומיים' שבמרומים הוא שמח על כל ילד שמשחק בגנו. אבל… תחושת הפשטות והתום שמעניק הגן בנדיבות איננה חזות הכול; יש בגן משהו נוסף. לדידי, 'תפארתה של אותה תרבות' כלשון המשורר מתמצית דווקא בשאיפה לטעת עצים; שאיפה שביאליק היטיב כל כך לייצגה.

ברמת גן היה ביאליק 'תושב בשני חצאיו' ולא 'חציו אורח וחציו תושב'. הוא עבר לרמת גן בשנת 1933, אחרי תשע שנים ארצישראליות שאת רובן ככולן עשה בתל אביב. ברמת גן התגורר תחילה בפנסיון והקים לו ולזוגתו בית. הוא השלים בה מספר שירים (מה סמלי הוא שבה נכתב שירו 'פרידה'), אך בסך הכול הרבה לעשות לא הספיק; בפועל עשה בה את שנת חייו האחרונה. את שלוות 'עיר הגנים' – רמת גן הייתה אז פרובינציה אמתית – הוא העדיף על חיים מתישים רוויים בגילויי הערצה שהיו מנת חלקו בתל אביב הגועשת. למותר לציין, תושבי רמת גן ידעו להעריך את הכבוד שנפל בחלקם וגילו לו חיבה יתרה, ודומה כי גם הוא הספיק להשיב לעיר אהבה.

הרמת-גני החדש מצא בעיר הגנים את מה שלא הצליח למצוא בתל אביב, מעט טבע. באחת מגבעותיה הנאות, לא הרחק מביתו, נהג לשהות, מסתופף בצל עצים שהיו בה, שואב השראה, וכן, גם זוכה ליהנות הנאה מלאה מתל אביב, שאותה ראה כאן מן המרחק. רמת גן התפתחה, ואת הגבעה הטבעית הפכו לגן. שלא כבבית הכרם שהקפידה על קריאת השם 'גן ביאליק', רמת גן כינתה את הגן של ביאליק 'גן אברהם' ונימוקה עמה, אך הרחוב הראשי ברמת גן, שבו התגורר המשורר בתחילה, ושאינו רחוק מן הגבעה, נקרא רחוב ביאליק.

אברהם קרניצי, ראש המועצה ואחר כך העיר, המיתולוגי (הוא כמובן ה'אברהם' ב'גן אברהם'), תיאר את היווצרות הזיכרון לביאליק בגן שלימים (שנת 1946) נקרא על שמו שלו: "…בייחוד נתחבב עליו ההר הנשקף על פני הים. שם איווה לו [=ביאליק] פינה אחת בין העצים. שעות על שעות אהב לשבת ואף לעבוד שם. עתה ייחדנו פינה זו לזכרו וכינינו אותה בשם 'פינת ביאליק'" (בכוח המעשה, 1962, עמ' 237). הנה כי כן, גם אם ל'גן ביאליק' לא זכינו – 'פינת ביאליק' לגן תיחשב.

מה טיבה של אותה פינה? חמש שנים לאחר פטירת המשורר (שנת 1939) הנציחה אותו רמת גן בצורה מעניינת, בשיטה שעם היותה מוכרת בעולם הגדול הייתה אז מיוחדת למדיי בארץ הנבנית. כתובת הנצחה הוצבה על ספסל אבן, ובה משפט פשוט, מליצי אך במקצת: "ציון למשוררנו ח. נ. ביאליק, מקום איווה לטיוליו בימי שבתו ברמת גן. התרצ"ט". את הטקס המרשים ליווה 'מכתב מאגודת הסופרים', שקישר את הציון לנטיעות בסביבה:

"לכבוד מועצת רמת גן, לידי הנשיא א' קרניצי. רוצים אנו לקיים חובה שהיא נעימה לנו מאוד, להביע לכם את הוקרתנו על הציון הנאה שהצבתם למשוררנו ח.נ. ביאליק ז"ל. הראיתם בזה את יחסכם הער לאיש הרוח העברי. התענגנו מאוד לראות גם בירק נטיעותיכם ההופכות את שממת הארץ לגן פורח. תשרה הברכה במעשה ידיכם ובפעלכם הגדול […]" (ביאליק ברמת גן, עמ' 47).

אגב, עבור המתעניינים בספרות העברית החדשה, יש מן העניין לציין את רשימת החותמים: "ד"ר שאול טשרניחובסקי, אשר ברש, שלמה הלל'ס, ד. שמעונוביץ, פ' לחובר, יעקב פיכמן, אברהם ברוידס" (שם).

סוף דבר, חמש שנים אחרי פטירתו כבר היה המקום גן פורח. ביאליק רצה סוכה בטבע, אך הבין את ערך הנטיעה והגנים (היום היו מנסחים זאת כגישה אקולוגית), ואין לי ספק שדעתו הייתה שלמה עם כך. קרוע בין העיר הגדולה (יחסית) תל אביב לבין 'שכונת גנים' ו'עיר גנים', בין ההכרה שכינון הארץ מחדש תובע ארץ מודרנית שניכרת בעריה לבין חיבת הטבע שנותרה בו מימים ימימה, הותיר אחריו ביאליק פינות ירק נאות, פינות שרומזות מי היה האיש והיאך חשב לראות את ארצנו.

הצדעה לילדים

ביאליק, נטיעות, ילדים; בכך פתחנו וזה היה החוט המקשר בהמשך דברינו. קשה שלא לסיים בשיר אחר של ביאליק, במקורו ביידיש ('אונטער די גרינינע ביימעלעך'): "בין העצים הירקרקים / מויש'לים שלוימ'לים משחקים / כנף מעילון וטלית קטנה / ילדי ישראל הרכים המה / […]"; ילדי ישראל אשר עיניהם – "חולמות על מחר, תוהה מבטן / על תמול כי עבר, על ציפור בגן / ילדי ישראל מי יתן עיניי / יהיו כפרת עיניכם בניי".

השיר הנפלא הזה הוא פשוט 'הצדעה' לילדי ישראל –  חיבה ללא גבול ואות כבוד והערכה, מהולים בהערצה ללא מצרים לילדי העיירה, ילדי הגלות. הוא נכתב אליבא דדן מירון כתגובת נגד ישירה לתיאוריו הקנטרניים והמתריסים של 'מנדלי מוכר ספרים' שביאליק תרגם פרקים מיצירתו. אפשר שכך הוא. מכל מקום הילדים שבשיר משחקים בין העצים הירקרקים; זהו לב העניין! במבט כולל על יצירתו, ביאליק בדרכו שלו קרא להם לעלות ארצה ולהשתתף בנטיעה, לשחק בין עצים חדשים. מיעוטם עלה ארצה, רובם נשרפו במקום שיועד לכך, אבל ב'גן ביאליק' ליד 'ספסל ביאליק' יורשיהם ממשיכים לשחק, סמוך לעצים שאולי ביאליק נטע ואפשר שלידם מצא מנוח לנפשו.  

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

פורסמה ב-2 בפברואר 2012, ב-גיליון בשלח תשע"ב - 756 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: