בתגובה ל"לקראת פרשנות בת-חורין", מאת אביעזר ויס, גיליון פרשת שמות
בסיכום מאמרו קובע אביעזר ויס כי "יהודי בן-חורין שחי במדינת ישראל הריבונית והדמוקרטית אינו לוקח לו דוגמאות רוחניות מעולם שבו שולט מלך בשר ודם ואינו בונה לו השקפת עולם על פי עולמם של מגורשי ספרד. הוא ניגש אל התורה בקומה זקופה עם כלי מלאכתו שלו, הניזונים מהספרות היהודית לדורותיה, מהספרות העברית החדשה והמתחדשת ומתרבות העולם המוכרת לו היטב […] הוא צריך גם, כך אני מאמין, לנסות ולשכנע את שומעיו, קוראיו ותלמידיו לבחון את התנ"ך בדרך המתאימה להם".
דברים אלה נשמעים חדשניים, נועזים וקוראי תיגר – אך אין הם בבחינת חידוש. במאמר שכתב דוד בן גוריון לפני כ-60 שנה, "התנ"ך זורח באור עצמו", הוא עמד על "ייחוד ערכו של התנ"ך" לעם ישראל (כמו גם לאנושות כולה), והדגיש את הזיקה הייחודית בין ספר התנ"ך לבין הזמן והמקום: דור התקומה המתחדשת בארץ ישראל.
בן-גוריון הצהיר כי בהבנת התנ"ך הריהו שותף "גם למשכיל בעיירה וגם למלמד נחום-לייב", אך טרח להעמיד את התנ"ך לבדו ואת כל המדרשים והפירושים לבדם, לצדו אך לא בתוכו: "ספרי התנ"ך וספרי המדרש הם שני דברים שונים בהחלט […] לאו דווקא מתנגדים וסותרים זה לזה בכל המקרים, אבל שונים זה מזה. שיר השירים – לחוד, ומדרש שיר השירים – לחוד". לדבריו, אין ספרי התנ"ך מתפרשים אלא מתוכם: "נצחיותו וגדלותו של התנ"ך אינן תלויות בשום ספר ופירוש ומדרש שבאו אחריו, אם כי הספרים והפירושים והמדרשים שנכתבו לאחר תקופת התנ"ך הם חלק של נחלתנו הרוחנית, ויש להנחיל לדורנו את המאור שבהם".
ואולם, לצד אי-תלותו של התנ"ך בטקסטים אחרים הטעים בן-גוריון את הזיקה ההדוקה הקיימת בין התנ"ך לארץ ישראל, ואת חיוניותה של ארץ המכורה למעמדו של ספר הספרים. באלפיים שנות גלות, וחרף כל היצירה הענפה שנתחברה בעם ישראל, "הועם זיוו" של ספר הספרים, וזריחתו מחדש "באורו האמיתי והמלא" התאפשרה "רק עם חידוש הקוממיות העברית". חזונו של בן-גוריון, משימת הדור לדבריו, הייתה אפוא "להזריח […] את אורו המבהיק של ספר-הספרים – כפי שדורנו הנגאל מסוגל לראותו".
———————————————————————————————————————-
חצה את גבולות הפרשנות / משה גנץ
פרשנות היא לגיטימית רק כאשר היא מחפשת מה התורה ביקשה ללמד. כאשר היא בוחנת את התורה על פי ערכים שינקה ממקורות זרים יש כאן כבר עיוות
לא אביעזר וייס חידש את הצורך בפשטים המתחדשים בכל יום. קדמו בכך הרשב"ם בתחילת פרשת וישב, ועל כך הוא זכה להסכמה מרש"י. במהלך הדורות אנחנו נפתחים לידיעות חדשות בתחומי הלשון, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והמדעים, ואלה בוודאי מצדיקים פשטים חדשים.
אלא שהחידוש שבדברי וייס היה האופי של ה"פשטות" שיש לחדש. וכאן אעיר: אף על פי שהוא מצטט בדבריו מאמרי חז"ל אחדים כדי לאשש כביכול את שיטתו, אין לי ספק שאת כיווני הפרשנות שלו חז"ל היו דוחים בחריפות, בשתי ידיים ובגערה!
אין ספק שכל מי שמפרש טקסט כלשהו משקיע בפירוש גם משהו מאישיותו. הרי אין המפרש יכול לגשת אל הטקסט כאילו הוא כלי ריק שאין בו ולא כלום. על כורחו הוא מביא איתו שלל של מידות, זיכרונות ודעות, ואלה יכולים להביא אותו, שלא מדעתו, להבין את הטקסט באופן אחד ולדחות אופן הבנה אחר. הדברים אמורים אפילו לגבי טקסט שהפרשן אובייקטיבי כלפיו, ואינו רואה לו צורך להזדהות עם תוכנו. גם כאן יימצא לפעמים הבדל בין הפרשנות של איש רגשן לפרשנות שתבוא מפי אדם קר מזג, או בין פרשנותו של אדם עדין לפרשנותו של אדם מחוספס.
קל וחומר הוא כשבא אדם לפרש טקסט שהוא מחויב אליו, שאותו הוא מקבל כאמת א-להית. כאן הוא מגיע מראש כשהוא "משוחד". הרי במקרים לא מעטים יש לו כבר עמדה הנובעת מתוך אופיו או רגשותיו לגבי השאלה מה נכון "באמת" ומה אינו נכון, ובוודאי שהוא מוטה לפרש את הפסוק או את המדרש באופן הקרוב לעמדה זו.
וכל זה עדיין לגיטימי! כי כשיורדת התורה מן השמים לארץ ונמסרת לפרשנותם של בני אדם, על כורחנו היא נמסרת להם על מנת כן. שהרי אין אדם יכול להיחלץ ממסגר רגשותיו ואישיותו. על כן לא נבהלו גדולי ישראל מלומר שבית הלל הם משורש מידת החסד ובית שמאי משורש מידת הדין. הם לא דנו בכל שאלה לגופה ורק במקרה יצא שכמעט תמיד בית הלל לקולא ובית שמאי לחומרא. הם ראו כאן את האישיות שעומדת מאחורי הגישה.
אלא שכאן מגיע ה"אבל" הגדול. כל האמור לעיל אמור בהטיות נפשיות דקות, ועם זאת יש גבול שחובה לשמור עליו. נכון שה' מדבר אל כל אחד מאיתנו באופן שונה, כמו שכתב וייס, וכדברי חז"ל – "קול ה' בכוח – בכוחו של כל אחד ואחד". אבל בסופו של דבר הוא מדבר כדי שנשמע אותו ולא כדי שנשמע את עצמנו. אנחנו באים לשמוע מה התורה מלמדת אותנו, ולא מה אנחנו יכולים ללמד אותה!
על כן לא ייתכן שאדם ילמד ערכים מהספרות המתחדשת ומתרבות העולם, יקבל אותם כאמיתות מוחלטות, ואיתן יבוא כפרשן "לבחון" את התנ"ך ולפרש אותו בהתאם לערכים שקלט. הערכים המקובלים אינם אמת מדעית מבוררת, והתורה אינה פלסטלינה! אדרבה, התורה צריכה להיות ה"כלי" שילמד אותו איך להתייחס לערכי תרבות העולם, את מה לקבל ומה לדחות.
שתוק עד שאדרוש
לא קראתי את כל מסותיו של וייס. אביא רק שלוש דוגמאות שיראו איזה עיוות נוצר מה"פרשנות בת החורין" שהוא מציע.
א. במאמר האחרון שלו קובע וייס שרק הלחץ שנלחצו יהודים בגולה על ידי הגויים הוא שחייב את החכמים להציג את עם ישראל כעם סגולה גנטי. בכלל לא עולה על דעתו שאולי עם ישראל הוא עם סגולה באמת. לא מפריעים לו הפסוקים "בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה", "ישראל בחירי", "בני ישראל עם קרובו", "ואוהב את יעקב", ועוד עשרות כיוצא באלה. מן הסתם, את כולם יפרשן בפלפולו. אבל למה יעשה כך? – מפני שבעולם הדמוקרטי והליברלי אין מקום לעם סגולה, וערכי הליברליזם והדמוקרטיה האלה הם "כלי העבודה" שלו! ולא נתן אל לבו שאמנם אותם ליברלים שאינם מאמינים בה' צודקים כשהם שוללים הרמה של עם אחד מעל עמים אחרים, אבל הקדוש ברוך הוא איננו כפוף להם, והוא יכול לבחור לו עם סגולה כרצונו.
גם ההתיימרות לקבוע אילו הלכות נובעות מ"פרוצדורה הלכתית" ואילו הן תולדות של "השקפת עולם שהוטבעה באלפי שנות גולה" בהחלט אינה במקומה. קשה מאד לקבוע דברים כאלה, ובודאי לא הוא המומחה המוסמך לכך. וראו, שלדעתו הדרת נשים נשענת על השקפת עולם גלותית. מה הקשר בין היחס לצניעות לבין גלות? בדומה לכך יש להעיר הרבה על עוד דוגמאות שנתן, וקיצרתי.
ב. מאמרו בנושא עקדת יצחק הוכתר בכותרת "כמה אפשר להתהלך עם הא-להים?". שומו שמים! לזה ייקרא פרשנות? וכי יש לך מילים יותר חזקות מאלה שנאמרו בתורה על גדולתו וערכו של מעמד העקדה? פסגה שאין כדוגמתה? והמאמר, שהוא ללא ספק פרשנות "בת חורין", בת חורין לחלוטין, מתאמץ ומשתדל להקטין את ערך העקדה הזאת ולהראות שאחריה אברהם מתפרק. מאיפה זה בא? שוב כנראה מאיזו מחשבה חיצונית שהעקדה אינו מוצאת כל כך חן בעיניה.
ג. במאמרו מלפני האחרון כתב וייס הסבר מפולפל על פתרון החלום של פרעה, שלפיו יוסף "לקח צ'אנס" בהציגו את הפתרון לפרעה ואחר כך "ארגן" שבע שנות שבע על ידי איסוף התבואה, ומתוך כך נוצר הרעב כי לא היה לחקלאים זרע. מעבר לקושיות הרבות שיש להקשות על פירוש זה, לא פירש לנו וייס האם גם בחלומות של שר המשקים ושל שר האופים לקח יוסף "צ'אנס", ואיך בכל הצ'אנסים הוא הצליח.
לזה אין קוראים פרשנות, אפילו בהגדרה הרחבה ביותר. זאת בסך הכול קריאה אל פסוקי התורה – "שתוק עד שאדרוש". אינני מסוגל להבין מה הביא אותו לדברים המשונים הללו, אם לא שהוא סובר שיוסף אינו יכול לדעת לפתור חלומות, כי אין ביכולתו של אדם לדעת לפתור חלומות המנבאים עתיד. ואם הבנתי כאן נכונה, הרי זה הדבר החמור ביותר – להחליט מראש שהקב"ה אינו יכול לתת בלב יוסף את חכמת פתרון החלום.
וייס מתאר את שמחתו כשהוא רואה איך התורה הקדימה את אומות העולם בהבנה של יסודות מוסריים שונים, אך הוא אינו רואה כיצד התורה מתנגדת לערכים מודרניים שונים. אולי לדעתו זה לא יכול להיות כי הוא יפרשן, ויתאים.
סוף דבר, יש גבול לאוטונומיה של יהודי. להיות יהודי כראוי פירושו לרצות לשמוע את דבר ה' באמת ולקבל אותו. העוסק בתורה במובן זה הוא שעליו אומר ר' יהושע בן לוי שהוא בן חורין. הוא בן חורין ממפריעים גשמיים וגם ממפריעים רוחניים תרבותיים המנוגדים לדרכה של תורה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012
פורסמה ב-2 בפברואר 2012, ב-גיליון בשלח תשע"ב - 756, תגובות ותויגה ב-דוד בן גוריון, חז"ל, משה גנץ, מתיה קם. סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.
למתיה קם: עושה רושם שלא רק שלא ירדת לסוף דעתו של ד"ר וייס, גם לתחילת דעתו לא הגעת.
למשה גנץ: אתה סותר את עצמך. מחד אתה מודה שאדם אינו אובייקטיבי ובהכרח הפרשנות שהוא מעניק לתורה, או לכל טקסט אחר, מוטה. מאידך אתה דורש לשאוב מן התורה "ערכים מוחלטים". ואיך ידע האדם מהם "הערכים המוחלטים" של התורה אם אינו מסוגל לגשת אליהם בלי מטען עולמו שלו וערכיו שלו?
הפסקה האחרונה של דבריך דוחה ממש. לדידי דווקא אתה סובל מאותם מפריעים רוחניים תרבותיים, קרי הפונדמנטליזם וגרורותיו, המנוגדים לדרכה של תורה. ביותר מנוגדת לדרכה של תורה גישתך המתיימרת לראות בערכים הפרטיים שלך "ערכים מוחלטים".
לרב משה גנץ,
בסוף דבריך אתה כותב "…הוא בן חורין ממפריעים גשמיים וגם ממפריעים רוחניים תרבותיים המנוגדים לדרכה של תורה" זה נכון אבל מה היא דרכה של תורה? רצונך הוא שדרכה של תורה תקבע על ידך, לפרשנות שונה משלך אין מקום.
והנה מקרים לדוגמה של עיוות, פשוט, על ידי הפרשנות המסורתית זו שהולכת "בדרכה של תורה".
בראשית כה' , כז' "…ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים" יודע אתה טוב ממני כיצד מתפתל רש"י ועוד יותר שפתי חכמים להציג את עשו כצד את הבריות. זה יכול היה להתקבל אבל מה לעשות ובבראשית כז', ג' כתוב "…וצא השדה וצודה לי צידה" . אותו פועל בשני הפסוקים אבל לצורך המטרה אפשר לעוות גם את הכתוב המפורש.
יתרה מכך, עשו, שלפי רש"י היה צד את הבריות, לא מתואר ככזה במקרא עצמו. אין ולו מקום אחד בו מתואר מעשה של מרמה מיוחס לעשו. אבל על יעקב יש ויש תאורים כאלה, ובכל זאת יעקב הוא הצדיק ועשו הרשע. יכול להיות שעשו הוא הרשע אבל מתוך הכתוב אין ולו פסיק ממה שמביאים הפרשנים.
ועוד מקרה לא רציני. כיצד מנסה יעקב להתחמק ממעשה הרמיה שם כז', יב' "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה". כבוד הרב, מה מטריד את יעקב מעשה הרמייה? לא, הוא חושש להיות מקולל על ידי אביו.אבל הפרשנים לא מצאו לנכון להתייחס לזה.
לא חסרות דוגמאות נוספות לעיוות הכתוב על ידי הפרשנות המסורתית. הפרשנות המקובלת עליך היא פרשנות מכוונת היא אינה נקייה ולעיתים אף הולכת בניגוד מפורש לכתוב עצמו.
זה פשוט מאוד. אצל הרב גנץ, אם מדובר בדעה שהוא מסכים לה, הרי מדובר ב"הטיות נפשיות דקות". אבל אם הפרשנות בניגוד לדעתו, היא בהכרח תוצאת "מפריעים גשמיים וגם רוחניים".
והמתנשאים היהירים האלה, גנץ וסיעתו, עוד מתיימרים לדבר בשם דרכה של תורה…
צבי, אני קורא את תגובותיך כאן כפעם בפעם, ויש לי הרגשה ברורה שכל מי שאינו ליברל כמוך, נשלח על ידך היישר אל מחלקת הפונדמנטליסטים. אכן, ליברליזם במיטבו, וענווה וקבלת האחר במיטבה..
הביקורת של הרב גנץ ראויה ומעלה נקודות חשובות, גם אם יש לחלוק פה ושם על המינוח. במקום להשיב עניינית, אתה משיב בסיווגים, כשהם העיקר אצלך, והענין טפל.
משום מה אצלכם כל תגובה שאתם מסכימים אתה נחשבת כענווה וקבלת האחר, וזאת שלא – בלתי עניינית.
הטחו עיניך מראות שהדברים שכתבתי על דברי הרב גנץ הם קריאה לילד בשמו והתייחסות לגמרי עניינית להנחות העומדות מאחורי ביקורתו? איזה "נקודות חשובות" יש בדבריו, אם נקודות אלו מבוססות על השקפת העולם הפרטית שלו, שהיא, אכן, לגמרי פונדמנטליסטית?
ולקשי ההבנה אדגים את דברי בכל אחת מן הדוגמאות שהביא הרב גנץ:
א. ד"ר ויס טוען שאינו חייב לקבל את משמעות המושג "עם סגולה" במובן הגנטי, עם דגש על "גנטי". הרב גנץ "מקשה" לדבריו מפסוקים שונים בהם מופיעים "עם סגולה" ובחירת הקב"ה בעם ישראל. שום דבר בפסוקים הללו לא מייחסת את הבחירה לגנטיקה, אבל הרב גנץ נעול בדעתו הקדומה על מושג "סגולה" כפי שהוא מבין אותו.
ב. גנץ מאשים את ויס ב"הקטנת העקדה". אבל העקדה בפרשנות ויס "מוקטנת" רק אצל אלו שעבורם סיפורי התורה הם סרט מצוייר עם דמויות פלקטיות, דהיינו הפונדמנטליסטים. לעומת זאת עבור הליברלים, או איך שתקרא להם, הדמויות המקראיות הן דמויות אנושיות עם עומק היורד עד התהום. ויס חושף חלק מעומק הסיפורים ובכך מגדיל ומאדיר גם את סיפור העקדה וגם את התורה בכלל.
ג. על הדוגמה השלישית של הרב גנץ אין מה להרחיב את הדיבור. קושייתו היא ברמת ילד בכיתה ג'.
ועוד כמה "פנינים" של גנץ:
"לא ייתכן שאדם ילמד ערכים מהספרות המתחדשת ומתרבות העולם". למה לא יתכן? במה הערכים של גנץ עדיפים על אלו הנלמדים מתרבות העולם? מאיפה הוא למד אותם?
"מה הקשר בין היחס לצניעות לבין גלות?". שאלה פונדמנטליסטית בעליל, שהרי אצל הפונדמנטליסטים "צניעות" זה איזה מין דבר פורמאלי שגדריו נקבעים על פי טקסטים שנכתבו לפני מאות ואלפי שנים. לא עולה על דעתו של גנץ, וכנראה גם לא על שלך, גרשון, ש"צניעות" הינה בסך הכל קוד התנהגות, וכל קוד התנהגות הוא תלוי מקום ותרבות.
אני ממש לא מצליח להבין מדוע אתה כל כך גס ופוגעני. הנה, גם אותי שלחת אל המחלקה הנ"ל ובזאת נפתרו הבעיות. אתה כבר יודע מה אני חושב על צניעות, וכו'.
חושבני שאין טעם לנהל דיון בצורה כזו. תערב לך ליברליותך.
מדוע, לכל הרוחות, להאשים מישהו באפיקורסות זה "קבלת האחר", ואילו לכנות אותו "פונדמנטליסט" זה "גס ופוגעני"?
ובכלל, מה גס ופוגעני בכינוי "פונדמנטליסט" יותר מאשר בכינוי "ליבראל"? זה גם זה הם בסך הכל הכללה של השקפת עולם מסויימת, דבר שהכל עושים ואין בו שום רע. אין לי דבר כנגד פונדמנטליסטים. כמה מחברי ואף בני משפחתי כאלה. זו זכותם המלאה. אני מקבל אותם ואוהב אותם בלב שלם, אלא שאין לי חלק ונחלה בהשקפת עולמם.
שוב ושוב, אותן המנטרות. כאילו האשמתי מישהו מלבדך, במשהו מלבד אי-התיחסות עניינית והכללות מטופשות.
זה בסדר. אני רגיל לזה אצלכם במחלקה. כשמסתתמות טענותיכם (וזה קורה הרבה שהרי השקפת עולמכם עומדת על כרעי תרנגולת) אתם נטפלים לאישיות הדובר ולמידותיו הרעות.
לתשומת לבך, הדיון היה מלכתחילה על צורת הדיון שלך – הטלת האשמות קולקטיבית, בה אתה ממשיך שוב ושוב. אצלכם ואצלכם.
אתה יודע את השקפת עולמי, וכבר הדבקת עלי את התווית המתאימה, כך שאתה פטור מתשובה.
נחמד לפגוש מדי פעם ליברל חשוך, ולדעת שיש כאלו בכל מקום 🙂
אני גם מאשים אותך בחוסר הבנת הנקרא. ראה כאן למעלה בראש הדף על מה היה הדיון מלכתחילה.
לצבי ליפשיץ: להעמיד דברים על דיוקם וכתבם – תגובתי לא הייתה לשם ירידה …
לא חשבתי כך. אבל תגובתך-תגובתך, ותגובתי-תגובתי.
לעצם העניין – אני חושב שיש הבדל עצום בין גישת בן גוריון לגישת הד"ר וייס. הראשון – חף מכל בדל אמונה, ואילו גישת הד"ר וייס ספוגה באמונה באלוקות התורה.
צר לי – אבל אתה כנראה חף מכל ידיעה בעניין: בן-גוריון היה אדם מאמין – וכוונתי מאמין בה'. ממש כך. "אני משוכנע באמתת אלוהים יותר משאני משוכנע בכל אמת אחרת" – כתב דב"ג .ועוד על אמונתו של דב"ג – זיל גמור.. (ובהמשך השנה – באתר מקראנט) ועכשיו – "התקווה".
לגבי דברי צבי כאן על כך ש"השקפת עולמכם עומדת על כרעי תרנגולת" בכוונתו לדתיים השמרנים
מעניין על איזו קרקע מוצקה עומדת הדתיות הליברלית נוסח צבי ליפשיץ שמחד טוען לשויון בין גברים לנשים -והוא פעם כתב לי שאני מדבר על "יחס הוגן" לנשים והוא מדבר על שיויון-שבעטיו ההלכה מיישרת קו עם הנורמות העכשוויות ומאידך השוויון נעלם בבית הכנסת כאשר הנשים לא נספרות למניין ולא יכולות לעלות חזניות בקטעים המרכזיים בתפילה
זה מה שנקרא "לשחק בנדמה לי" להיות "עם"[כללי ההלכה הרגילים והזהות האורתודוקסית ] ולהרגיש "בלי"[כלומר לומר בסיסמאות כל מיני דברים על ההלכה הדינאמית וכו וכו מבלי לממש זאת בפועל]
ועל זה נאמר "כל הפוסל במומו פוסל"
כדרך אגב הגעתי כעת למאמר זה וטוב שיצא לי להגיב על הדברים המופרכים
האלוהים של ב"ג והאלוקים שלנו, מאמיני התורה ומקיימיה, ובכללם הד"ר וייס, הם שני דברים נפרדים לחלוטין.