בצומת הזהויות / יוסי ברנע

 

ניתוח יחסם של ערביי ישראל למדינה מצייר תחזית לא מעודדת כשהוא מגיע מתפיסת מדינת הלאום כיהודית-דמוקרטית. אימוץ תפיסה לאומית אזרחית עשוי לשנות את המצב

פלסטינים בישראל-מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית, דן שיפטן; זמורה-ביתן, 2011, 844 עמ'

כבר בתחילת ספרו עב הכרס של דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי ומרצה בכיר בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ובמכללה לביטחון לאומי, נפרשת טענתו העיקרית – הגורמים המובילים את המיעוט הערבי פוסלים סולידריות אזרחית במסגרת מדינת הלאום היהודית. שיפטן מביע פסימיות ביחס לקיומן של הרמוניה ואינטגרציה בין יהודים לערבים ומסקנתו היא ש"גורלה של המדינה תלוי בהתמדת האתוס הקונסטרוקטיבי שאפיין את התנועה הציונית מראשיתה ואחראי יותר מכול להצלחתה" (עמ' 20).

טענה זו דורשת מאיתנו לבחון את התרבות הפוליטית של "היישוב בדרך למדינה" ואת מודל הלאומיות שהתפתח מאז ועד היום, אלא שהמחבר איננו עוסק בכך ויוצא ידי חובה בהפניה לספרם המשותף של אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים – מדינת לאום יהודית וזכויות האדם (2003), שבו ישראל נתפסת כמודל נורמטיבי למדינת לאום דמוקרטית. טיעון זה אינו ברור כלל. שיפטן שוכח כי הסתמכות הציונות על זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי הייתה רק אחת הגישות ביחס לסוגיה הלאומית. אידיאולוגיה זו התמודדה קשות באוטונומיזם (של מפלגת הבונד למשל), כמו גם בצרפתים או בבריטים "בני דת משה". זאת ועוד, שיפטן גורס כי "מדינות הלאום הדמוקרטיות בעיקר באירופה הן מקור ההשראה ללאומיות היהודית המודרנית" (עמ' 49). האם אכן הלאומיות הצרפתית, האיטלקית, הבריטית, ההולנדית והדנית עיצבו את הלאומיות בישראל? והלא המדינות המזרח אירופיות הן שהשפיעו על התפיסה הלאומית של ראשית הציונות!

שיפטן מעיר כי מדינת לאום יהודית-דמוקרטית היא נתון הפתיחה של המציאות בישראל, ומציין בהקשר זה את המובן מאליו: "כלל אזרחי ישראל הם הריבון במדינה" (עמ' 29). אך הוא מתעלם מן העובדה שמשפט זה חופן בתוכו אנומליה לא פשוטה. אם כלל אזרחי ישראל הם הריבון במדינה הרי שהלאום אמור להיות מורכב מכלל האזרחים. ואם כך, אין לאום זה יכול להיות זהה לכל היהודים בעולם או רק לאזרחי ישראל היהודים בלבד. וכיצד מתיישבים הדברים עם הגדרת ישראל כ"מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית" או כ"מדינת העם היהודי וכל אזרחיה"? כלומר, הגדרות השוללות בסיס לאפשרות כינונה של רפובליקה?

תחזיתו של שיפטן ביחס ל"מאבק הלאומי בין יהודים לערבים בתוככי ישראל" שלילית: "העדויות המדאיגות, המצביעות על העמקת המאבק הזה, בעיני הזרם המרכזי של הרוב היהודי כמו גם המיעוט הערבי, משכנעות לא פחות מאלה המצביעות על נכונות הציבור היהודי להשלים עם שונותם של הערבים ואלה המצביעות על הישגים כלכליים-חברתיים ועל צמצום פערים" (עמ' 24). את הגורם האשם הוא מוצא בתביעות המיעוט הערבי מן הרוב היהודי שלטעמו הן "לא פחות מהתאבדות לאומית" (עמ' 756). שיפטן מבסס את דבריו על פריסה אמפירית מקיפה של עמדות הציבור הערבי, הכוללות את עמדת האליטות, החברה האזרחית וההנהגה הפוליטית. מדובר בהיקף מרשים של שרטוט עמדות הנזקף לשקדנותו של המחבר. עמדות ההנהגה הפוליטית והאליטות משתרעות על יותר מ-260 עמודים, ועמדות הציבור הערבי בסקרים משתרעות על כ-40 עמודים.

כמוצא שלל רב מציין שיפטן שלהיגד "לישראל יש זכות להיות מדינתם של כל היהודים בעולם ולא רק של היהודים בישראל" (שם) הייתה תמיכה של 24.5% בשנת 2006, 27% בשנת 2007, ורק 19.5% בשנת 2008. "לעומת זאת", הוא מציין, "קפץ שיעור התמיכה פי שניים (50.9% ב-2006) כשדובר על ישראל כמדינת העם היהודי 'שבה יוענקו לערבים זכויות אזרח מלאות' (שם). הוא מניח כמובן מאליו שזכויות אזרח מלאות לערבים כוללות "אותן זכויות קולקטיביות השוחקות עד כדי חוסר משמעות את מהותה של מדינת הלאום היהודית", ובכך חושף את חולשת טיעוניו התיאורטיים בסוגיה הלאומית. תמיכה במדינה הכוללת רק את אזרחיה, ולא את העם היהודי בעולם, יש בה משום נכונות מסוימת לקבלת מדינת לאום טריטוריאלית במובן הרפובליקני של המילה.

אך השאלה אינה רק מה עולה מהסקרים אלא האם מסקנותיהם משתלבות זו בזו. שיפטן גורס למשל כי "28.5% מהאזרחים הערבים הצהירו שזכותם לתמוך בטרור בתחומיה הריבוניים של מדינתם" (עמ' 576), שזהו כמובן אחוז מדהים ומבהיל מבחינת השיח הדמוקרטי ושלטון החוק, אך מאידך גיסא, כעבור מספר עמודים, הוא טוען שבשנת 2009 21% מערבי ישראל אמרו שהם "רואים את עצמם במידה רבה או רבה מאוד כפטריוטים ישראלים" (!). באותה שנה אף הצהירו 45% מן הערבים שנסקרו כי "הם גאים מאוד או גאים למדי להיות ישראלים"! מכאן, שביטול מדינת הלאום היהודית, חוט השני בחששות שיפטן, אין משמעותו בהכרח חורבן. ייתכן שלפנינו ביטוי לרצון להקמת מדינת לאום טריטוריאלית אזרחית בעלת זהות ישראלית שאינה מזוהה עם זו היהודית או הציונית.

ומה נאמר על ממצאי סקר משנת 2008, שממנו עלה ש-60% מכלל הערבים הסכימו במידה רבה או רבה מאוד להיגד "מרגיז אותי כשמזלזלים בצפירה ליום הזיכרון לחיילי צה"ל" (עמ' 579)? האם שיפטן יכול לפלח את הנתונים הללו בין התומכים בטרור בתחומי מדינת ישראל לבין מי שאינם? מה גם שהוא מביא נתונים על רגשות אהבה למדינה וגאווה בה. כיצד ניתן לטעון ש"אותם אנשים עצמם הגאים בישראליותם… תומכים לעיתים קרובות מאוד ב'זכות השיבה' שתחתור בפועל תחת מדינת הלאום היהודית" (עמ' 582)?

שיפטן קובע ש"נקודת המוצא ביחסים בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי בישראל היא הסתלקות מהניסיון העקר לעצב הוויה ישראלית משותפת ליהודים ולערבים" (עמ' 782), אך למעשה מעולם לא צידדה התרבות הפוליטית ההגמונית בישראל ב"ישראליזציית כלל האזרחים", במובן של קבלת לאומיות אזרחית משותפת, ואין להחליף בינה לבין עידוד תפיסות פרו-ציוניות, כמו למשל בשילוב הדרוזים…

שיפטן מתעלם אפוא ממרכיבים מרכזיים בעקרונות התרבות הפוליטית בישראל ותשתיתה האידיאולוגית, ומכאן שניתוחו הוא חלקי. אמנם השימוש שהוא עושה בדימויים הדדיים של רוב ומיעוט המתעמת עמו הינו פורה, אך ביסודו הוא מבוסס על תפיסת מציאות המתעלמת מהאנומליה הרואה את ישראל כמדינת לאום דמוקרטית. טענתו שיש "משמעות מוגבלת מאוד ל'ישראליות' האזרחית, כיוון שמשמעותה בעיני שני הצדדים נוגדת"(עמ' 784), מוכיחה את טענותיי, שאותה ישראליות מעולם לא זכתה להכרה פוליטית ומשפטית ולכן מעולם לא התאפשרה סולידריות אזרחית רפובליקנית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בפברואר 2012, ב-גיליון בשלח תשע"ב - 756, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: