ויימאר זה כאן / אורין אריה מוריס

 

 גיבורת הספר עסוקה באהבה, תשוקה וביטחון כלכלי. מיקומה בגרמניה הנאצית אינו מנומק פרובוקציה או משל לקיום התל אביבי?

מקום בטוח ללב, הגר ינאי; זמורה-ביתן, 2011

ליל הבדולח, 1938

אם לשפוט על פי הספרות העכשווית, אז על משקל הסטיקר "יש"ע זה כאן" ניתן לומר עתה כי "ויימאר זה עכשיו". בעצם, יש כאן הסכמה: ישראל היא רפובליקת ויימאר, רגעים אחרונים של דמוקרטיה ומתירנות, שגשוג אמנותי וקרנבליות, לפני שהכול קורס, וכוחות מרסקים יעוטו על עמדות הכוח מבפנים.

אם בסוף העשור הקודם היה באבחנה זאת מן השערורייתי, אזי עכשיו האנלוגיה הזאת מצויה כבר במובן מאליו התרבותי, והתופעות הקושרות את שם לכאן ואת אז לעכשיו הן נפוצות ומגוונות (מהגירת צעירי תל אביב ליעד המועדף – ברלין, ועד העלאת המופע "קברט" שעוסק בגרמניה לפני השתלטות הנאציזם; מספרו האחרון של ניר ברעם "אנשים טובים" ועד הקדשת מוסף "ספרים" שלם של "הארץ", באופן נדיר ביותר, לאנלוגיה זו בלבד).

ואכן, אם אברום בורג ספג על השוואה זו, לפני חמש שנים בלבד, קיתונות של ביקורת (רבים המליצו לו בחום כי יעזוב את הארץ), וניר ברעם הילך על קצות אצבעותיו כאשר נתבקש להסביר מדוע מיקם את עלילתו דווקא בזמן ובמקום ההוא, אז עכשיו אנו רואים בספרה החדש של הגר ינאי "מקום בטוח ללב" חוסר אפולוגטיות גמור על מיקום העלילה באותה הזירה בדיוק.

ספרה של ינאי, הנועז למדי, מספר על תלאותיה הרומנטיות של לני מורנאו (כלום לא יכלה המחברת להרכיב שם קצת פחות מעושה לדמותה? לני כמו ריפנשטאל, הקולנוענית הנאצית הידועה, ומורנאו כמו במאי דגול של פריחת הקולנוע הגרמני בויימאר). עיקר העלילה במעקב צמוד אחר בחירותיה ולבטיה הרומנטיים, כאשר היא מנסה למצוא מקום נכון לה בין שלל הגברים שכרוכים אחריה, ואלה שאינם.

מעניין בספרה של ינאי כי לעתים שוכחים לחלוטין שהסיפור מומחז בגרמניה של אז. נראה כאילו אין זה ממש הכרחי לסיפור, ועמודים שלמים עוברים ללא כל התייחסות ממשית לתקופה ולפוליטיקה שלה. בגדול, יש כאן סיפור תל אביבי מצוי מאוד על רווקה די מתהוללת שמנסה למצוא את מקומה הנכון. אחרי שנים של עיסוק בחשפנות היא חושבת שהגיע הזמן לעשות ילד ומחפשת מסגרת נאותה כלכלית לתמוך במהלך זה. מדוע אם כן למקם את הסיפור בגרמניה הנאצית לקראת פרוץ המלחמה בכלל? האם זו משיכתה של המספרת אל הפרובוקטיבי? או שמא תקופה זו משמשת אותנו כתיאטרון של תשוקותינו החולניות והכמוסות ביותר? נדמה כי שאלות אלו אינן מעסיקות במיוחד את המחברת ינאי. ואולי אף מוטב שכך. מודעות יתר אינה גורם המוסיף לחוזק היצירה. יתרה מזאת, ינאי אינה אינטלקטואלית, ומשנתה כפי שאפשר לפרש מספר זה הינה למעשה אנטי-אינטלקטואלית מיסודה.

אם ניר ברעם בספרו "אנשים טובים" השתמש בתקופה על מנת להפגיש את שלוש האידיאולוגיות הגדולות של המאה – קפיטליזם, קומוניזם ופאשיזם, אז את ינאי מעסיק מתח אחר לחלוטין. ינאי מתעניינת בעיקר בזירת הקרב הדומסטית והמינית – זו שבין הגבר לאישה. הספר למעשה עורך מעין תחרות בין ערכים חברתיים שונים המתקיימים זה לצד זה. כסף לעומת אהבה, תשוקה לעומת ביטחון ועוד כהנה אופוזיציות שונות ומוכרות. הכרעתו לבסוף היא קיצונית ומקורית למדי. במידת מה, מזהה המחברת את האותנטיות הגמורה עם כל מה שגופני. במיניות מצויה משאת הנפש הגבוהה ביותר, ומתוך ההתכוונות אליה מתגלה האהבה. זו אם כן, על פי קורא זה, ההיררכיה שהספר מייצר. ומכאן שוב נשאלת השאלה – מדוע בגרמניה הנאצית? מדוע דווקא בליל הבדולח?

קשה מאוד להעריך ספר זה מבחינה ביקורתית. הוא טעון מאוד וגם מבולבל מאוד. יש בו ישירות רבה ולצד זה הוא גם מעושה מאוד ומלאכותי. וזול לעתים ושקוף במלאכותיותו. כך גם מן הבחינה הסגנונית – יש בו רגעים בוטים ואחרים מיופייפים. לעתים הוא חזק ולעתים משעמם וחלש.

בסופו של עניין הדבר החזק בו ביותר הוא פתיחתו. ועל מנת לסגור את דיון "ויימאר זה כאן" שמעו עד כמה המילים מהדהדות היטב מן הזמן ההוא אל זמננו אנו (או להיפך, מן המקום שבו הוא נכתב אל המקום שבו הוא עוסק):

"תפרוץ מלחמה בקרוב. כולם יודעים שזה רק עניין של זמן. העולם יהפוך שוב לתוהו מעשן. מיליונים ימותו. אבל אני לא חוששת מפני המלחמה. נכון, אני יכולה לאבד את מעט הרכוש שלי – מעיל חורפן, נעליים, קצת תכשיטים שחלקם אפילו אמיתיים – לרעוב, לחלות, להיפצע ואלי למות – וסביר להניח שחלק מהדברים האלה אכן יקרו – אבל מה זה משנה?

"הדבר היחיד שמדאיג אותי הוא דעיכתה של הלהבה האנושית הזעירה שמהבהבת בתוך החזה שלי. אני חוששת שהיא עומדת לכבות. אם לא הייתי פוחדת לבטא את המילים, הייתי אומרת שהיא כבר גוועת. אני לא יכולה לאבד יותר ממה שכבר איבדתי. הלהבה שלי לא יכולה להמשיך לבעור בלעדיך. אני מקווה שהמלחמה לא תתעכב ותיקח אותי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בינואר 2012, ב-גיליון בא תשע"ב - 755, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. פרובוקציה עלובה ושטחית של כתבנית-אצבענוי שכתבה ספר-סתם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: