לדעת שאות קין במצחך / יצחק מאיר

 

יצחק מאיר מזכיר לגונטר גראס את שכתב לו במכתב אישי – ולא שב להזכיר בראיון הפומבי שנתן לעיתונאי ישראלי. זו החמצה של ההחלטה האמיצה שאין לה תחליף

ד"ר גונטר גראס הנכבד,

זה כמה רציתי לחדש את הקשר בינינו, שנותק לאחר אותה פרשה עגומה שהביאה לדחייה בלתי נמנעת של ביצוע ההחלטה להעניק לך תואר 'הונוריס קאוזה' שעליו החליטו הנשיא והסנאט של המכללה בנתניה. אם כי אי אפשר לבוא בטענה למי שמפרש את הדחייה הזאת כביטול הלכה למעשה, ראוי להדגיש כי ההחלטה כלשונה ביקשה להדגיש כי המכללה רוחשת את הכבוד הראוי לאחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים על כתיבתו ועל מאבקו הציבורי המרשים במגמות רבות כוח שהכחישו, מי באורח מלא ומי במשתמע ובנגרר, או את השואה עצמה או את האחריות שהטילו ההיסטוריה והמוסר האוניברסלי על מחולליה.

הווידוי בספרך האוטוביוגרפי על שאתה, גונטר גראס הנודע בקולמוסו ובעולם דעותיו ואמונותיו, העלמת מן הציבור בארצך ובעולם את העובדה כי שירתת, אמנם לתקופה קצרה, אבל התגייסת או לדבריך גוייסת בלי דעת, בשורות האס-אס והיית חייל ביחידה מיחידותיו, זעזעה את מכבדיך ואף גם את מתנגדיך אותם לא חסרת מעולם, והפכה את הענקת תואר הכבוד לבלתי מתקבלת על הדעת. לפחות עד שאולי, כעבור זמן, תיווצר פרספקטיבה שתאפשר דיון מחודש בהשלכה של שירות הנעורים על כל חייו מלאי המחויבות השונה של אדם (כך ביקשת במכתבך אליי) – ודיון נוסף במשתמע מן ההעלמה ארוכת השנים של עצם שירותך ביחידה האחראית לפשעים שאין עליהם מחילה, מן הטעם שלא ידעת להתגבר על הבושה. אודה כי אינני רואה שדיון מחודש כזה ייערך בעתיד הקרוב, ואני מאמין כי גם אתה אינך מטפח בקרבך כל ציפייה אחרת לעת הזאת.

אין הד לבושה

קראתי בעיון רב את דברי הראיון שהענקת לד"ר תום שגב ('הארץ', אוגוסט 2011). איני רוצה להתייחס למה שיש בו ולו מפני שהוא חוזר עם שינויים קלים על כל שהיה ידוע עד הנה באותה פרשה. גם להסבריך שדומה בעיניי כי לא היו, אם תסלח לי, נחוצים או הכרחיים, איני רוצה להתבקש, כי לא נאמר בהם דבר המעיד על ממד חדש של התייחסותך אתה לעצם השירות, להסתרתו מידיעת הציבור ולניסיון להסביר בזקנותך את משקלו של הזיכרון הזה על חייך ואת מה שגרם בסופו של דבר לווידוי. אני רוצה להתייחס למה שאין בראיון החדש.

בחילופי המכתבים בינינו אתה כותב לי (09.10.06):

כל כמה שפשעי האס.אס נתעצמו בבהירותם לנגד עיניי, הלכה כלימתי על שנשתייכתי ליחידה של האס.אס, ולו לתקופה קצרה, ונתעצמה גם היא.

יודע אני מכובדי, מר מאיר היקר, אילו פצעים נפתחים למראה צמד האותיות הגותיות שהיו לסמל, ומה משמעו של המושג אס-אס באוצר הזיכרון של רבים מאוכלוסי ישראל.

אני מודע לעובדה, ואי אפשר לי אלא לקבלה ולחיות עמה, כי גורלי מעתה ועד קץ ימי הוא לשאת את אותיות האס-אס הכפולות כאות קין על מצחי. כל שאני יכול לבקש הוא שכל אשר פעלתי במשעולי חיי הארוכים מאז הייתי בן 17 שנה, כסופר, כאמן וכאזרח המעורב בסדר יומה של ארצי, יוטל על כף המאזניים האחת כנגד מה שהוטל עתה על כף המאזניים שכנגדה.

לדברים האלה אין אפילו הד בראיון שהענקת.

כיבדתי בשעתו, ואני מכבד גם היום מאוד, את הדברים האלה שבהם סיימת מכתבך אליי. הנבואה היהודית אומרת "כי הנפש החוטאת היא תמות". היא דוחה אשמה קולקטיבית וקובעת בדרך שאינה ניתנת לערעור כי האחריות האישית של האדם חלה על בחירתו הישירה והמכוונת. והנה באת אתה – לאחר שטענת כי נסיבות שלא אתה בחרת גלגלוך לאס-אס מאיוולת נעורים בהם אין האדם בשל עדיין לבחור בחירה שהיא כולה אוטונומית, כי נגררת לשרת את המולדת לעת שקיעתה לתוך התהום המוסרית בלתי הנסלחת, כי כתיבתך ומאבקיך והתייצבותך הציבורית הם המעידים על הבחירה שלך ולא משוגת הנעורים – והטלת על עצמך, מדעתך שלך, אות קין.

הלכת הרבה מעבר למבקריך הנדהמים. אמרת, אם אני מפרש אותך נכון, כי אכן, הכלל "הנפש החוטאת היא תמות" הוא נכון בכל עת ובכל צומת אישי והיסטורי, אבל בצומת של השואה הוא אינו תופס. זה צומת שבו מי שהיה שם גם אם הוליכו אותו אליו, נושא באחריות, ועצם השתייכותו רובצת עליו אורגנית כעוון. יכול היית גם במכתבך אליי לוותר על הקביעה כי תישא לעולם את האותיות הגותיות כאות קין, יכול היית להסתפק בהסבר כי אתה ראוי להבנה על חטאת נעורים, על היקלעות ליחידה שאליה לא בחרת להשתייך, וכהנה. לא עשית כן. הטבעת במצחך אות קין.

אתה יודע את ספר הספרים ומבין יפה כי האות שהטביע הא-להים בקין לא היה אות שסימן אותו כרוצח שראוי לזהותו ולהמיתו. הכתוב אומר כי האות הוטבע בו 'לבלתי הכות אותו כל מוצאו'. כך פירשתי אני למה נתכוונת עם הטבעת האות במו ידיך במצחך. אות הקין גוזר על מי שסומן בו לחיות עם בושתו. גדול עונשו של הנדון לבושה עולמית מעונשו של מי שנדון למות בעוונו מיד. להיות נע ונד עם אות קין במצח, קשה מן הסילוק מארץ החיים.

יש רבים שלא סלחו לך, לא על השירות ולא על דחיקת הווידוי עד לימי חורפך; אבל הם לא הלכו כל הדרך איתך בבחירה שבחרת אתה לראות עצמך כגרמני שאינו יכול להימלט ביושר מן הקינוּת בה בחרו בני עמו, אף על פי שהוא עצמו לא בחר בה. אתה הלכת.

יכול להיות שכיוון שכבר אמרת את הדברים רבי המשמעות האלה במכתבך אליי, והם כתובים, והם חתומים, והם דברים שלך ד"ר גונטר גראס, לא חשבת כי ראוי לשוב עליהם; אבל בראיון האחרון שבת על כל כך הרבה דברים – ועל האות לא שבת. אינני כותב אליך לבקש כי תסביר עצמך. לדידי מכתבך אליי הוא האמת שהחלטת כי תרדוף אותך ובזה תם המקום להסברים נוספים. אבל חשבתי כי ההחלטה הזאת שלך היא כה חשובה, כה מכריעה, כה אמיצה, כי ראוי למי שאינו יודע כי כבר החלטת אותה בעבר להודיעו או להזכירו.

לדת החיים

לפני חודשים מספר פרסמתי ספר בהוצאת ספריית מעריב שנושא את השם "אישה אחת". הספר הוא מכתב וירטואלי כמובן, שכתבה אישה אחת כביכול לבעלה שהלשינו עליו כי הוא מזייף מסמכים בעבור המחתרת הצרפתית, נתפס, נשלח לדראנסי ומשם לאושוויץ ממנה לא שב עוד. היא אינה יודעת לאן היא כותבת, היא אינה יודעת אם המכתב ייקרא אי פעם, אולם היא כותבת כי אי אפשר לו לסיפור של אישה אחת שלא להיכתב.

יש לה שני בנים, הבכור בן שמונה והשני בן שש, ובן שלישי ברחמה, בחודש השביעי להריונה. היא יודעת כי חייה וחיי ילדיה בצרפת הכבושה הולכים וכלים והיא מחליטה לצאת לבדה למסע הצלה דרך תחנות מזוהמות בגייסות גרמניים, דרך דרכים מושלגות בחורף אלפיני, להציל עצמה בשווייץ. ניירותיה המזויפים צרפתיים, אולם היא אינה יודעת מילה צרפתית ועל כן היא ובנה מחליטים כי אם תישאל או תיחקר היא תהיה כאילמת, לבל תסגיר אותה הלשון הנעדרת, והילד הופך לדוברה. היא מגיעה, ורגליה שהותשו בשלושה לילות של הליכה בשלגים עטופות בבלואי סחבות. מגורשת על ידי חיילים המקפידים על מדיניות "DASS BOOT IST VOLL" ('הסירה הזו מלאה') אך שבה בעקשנותה וסוף דבר נקרא רופא המוביל אותה לבית החולים, שם ארבעה עשר יום לאחר מכן נולד הילד שלא היה לו אב בחייו מעולם, והיא אינה כותבת עוד ולו מילה לבעלה.

המסע, עם לדת החיים, ה'למרות הכול', ה'אף על פי כן', הניצחון האנושי הפשוט של אישה אחת שסירבה להיות קרבן והייתה ללביאה הלוחמת על גוריה, הוא המשכו של המכתב שלא כתבה. הספר זכה לתהודה טובה, ואף על פי שלצערי לא מצאתי לו עדיין בית הוצאה שיאות להוציאו בתרגום אני מקווה כי יום יבוא והוא לא ירחק והוא יתורגם.

הספר הזה היה באינקובציה ארוכה. לא יכולתי לכתוב על חיי כי מה הם חיי אל מול חיי המיליונים שנטרפו בסערה מטורפת של מלחמה שיזמו ברואים בצלם מדעת, תוך התרסה חסרת עכבות באמונה של הא-לוהים כי אם ניתנה לאדם הבחירה בין הטוב ובין הרע, בין החיים ובין המוות, הוא יבחר בטוב ויבחר בחיים.

הרוצחים הפכו את הא-לוהים ליוצר נאיבי, את האמונה באדם הבוחר בחיים לאמונה שאין לה על מה לסמוך. האדם הראשון צריך היה כנראה לחשוד בכך כשהוא וחווה אשתו, בני האנוש היחידים בבריאה שנולדו בלא טבור, בלא דנ"א, בלא ירושה של תרבות ומנהגים ואמונות, שהגן היחיד שלהם היה שהם נבראו בצלם א-לוהים, כשהוא גילה שאחד משני בניו הוא רוצח. הרציחה לעולם היא בחירה. השואה היא בחירה.

אני חייתי את האסון הזה מעברה האחד של התהום. אתה גונטר גראס מן העבר השני. אני כתבתי את ספרי כדי לומר שאישה אחת הבינה כי להיות קרבן זה לא לעבור מעל התהום, אלא לשקוע לתוכה, כי הברירה האחת שמשאיר המוות לאישה אחת היא להביא חיים לעולם ולקדשם.

שליחותך כגרמני

מותר לך להשתבח על שכתיבתך הציבה אותך בשורה הראשונה של היוצרים בשמונים השנים מאז התפרץ הנאציונל סוציאליזם לתוך עולמו של האדם. אבל נשארת, ואין בכך כשלעצמו פגם, סופר גרמני והאוניברסלי הוא בהישגך לא במהותך. גם בכך אין עוון. הכותב לדורו כותב לדורות, והכותב בעמו כותב בקרב כל עמי העולם. אני חש בי כי גם אתה רואה עצמך קודם כול כיוצר גרמני. הנושא של חייך הוא מה הוא להיות גרמני בתקופה שבה בחר הא-לוהים לשגר אותך לעולם. המותר לי להניח כי מפני שאתה הטבעת מעצמך אות קין על מצחך, משמעו הסמוי של המעשה הפומבי הזה היה והינו כי אתה מטביע אותו במצחם של אלה מבני עמך שיכלו לומר כי הם לא היו אישית במעל שמעל האדם בעצם היותו נברא בצלם, ושאמירה זאת לא יכולה להציל אותם מהיות נע ונד עד קץ הימים ושתי האותיות הגותיות הן תו זהותם בעולם. בזה מיצית, לדידך, את שליחותך כסופר גרמני.

בראיון האחרון בחרת לא לבוא בקהל כסופר הגרמני הזה שהיה לאות לגרמנים רבים כל כך. האישה האחת שעליה כתבתי לך איננה תובעת ממך הסברים. יכול להיות שהיא ידעה כל העת כי אינך איש אחד, איש ככל האישים שהיו מעבר מזה לתהום, אלא בסופו של דבר, גונטר גראס.

היה ראוי כי נדע, אישי היקר, כי הגיע הזמן להיפרד מן הנושא שהיה לנושא חיינו, אם כמתים אם כממיתים. כל אחד בנו חווה נקודה אחת בלבד מאימי המלחמה הנוראה שיש לה בניגוד לגיאומטריה גם רוחב גם אורך גם עומק גם גובה ועליה אנו כותבים כי רק אותה אנו יודעים. דומה בעינינו כי מתוכה מצטיירת התמונה האפלה כולה. יש בזה אמת, ללא שום ספק, אבל יש גם אמת בעובדה כי מתוכה לא מצטיירת רק התמונה אלא גם הצייר שהעלה אותה על הבד, הסופר שתרגם אותה להיסטוריה, החוקר שקבע את מימדיה. הבה נשאיר מעתה את הדברים לדור, או לדורות הבאים. הם ייטיבו להבין משיכולים אנו להבין. הם יראו הרבה יותר משראינו כי הם לא ראו דבר. אנחנו שראינו, נסמוך עליהם ונאמין כי גם הם יפנימו מתוך העיון כי מן החוויה יימנע הדבר מהם, כי הדרך האחת להכות את המהות של השואה היא להקדיש כל ימי היותו של האדם על הארץ הזאת לקידוש החיים.

הייתי רוצה לקוות כי יום יבוא ונוכל לשוחח על כך ד"ר גונטר גראס הנכבד שוב פנים אל פנים. צריך. בימי סתווי זה נהיה חשוב יותר ויותר.

בברכה ובכבוד,

יצחק מאיר

 השגריר, המשורר והסופר יצחק מאיר פרסם בשנה שעברה את 'אישה אחת'. מכתב זה הוא האחרון בסדרת מכתבים שכתב לסופר הגרמני וחתן פרס נובל, גונטר גראס, מהסמלים הבולטים של המאבק בהכחשת השואה, שסיפר לראשונה ב-2006 כי כנער שירת בוואפן אס-אס מספר חודשים

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בינואר 2012, ב-גיליון בא תשע"ב - 755 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: