והגדת לבנך / שלום רוזנברג

 

המרכיב הבסיסי בהכנסתו של הילד אל העולם הוא בדיבור עמו, ובקליטה שלו את השפה. מכאן אנו מקבלים תשובה על השאלה האם יש זכות לחנך ומה משמעותה

"וְעַיִר פֶּרֶא –  אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב). מעל לחיי פרא אלו הצליחה האנושות לבנות שכבה דקה ושבירה של ציביליזציה, תרבות ומוסר. כדי לשמור על עתידה של שכבה זו, חייבים אנו לחנך, והכלי הבסיסי של החינוך היא השפה: "והגדת לבנך".

הבן החכם הוא תוצר התרבות. הוא מבין שבלעדי השפה תאבד התרבות, ואף ייהרסו קשרינו עם הטבע, שהרי קשרים אלה הם מרכיבים של התרבות. הציווי "והגדת לבנך" מכיל בתוכו אכן את הסוד של עצמו, את חובת הגדת ההגדה, את חובת הכרת חשיבותה של השפה, הביטוי הראשון של הזיכרון הקולקטיבי של העם, והכלי להמשך היצירה והבנייה.

אולם יש בשפה מימד נוסף, מימד מוסרי. חכמים ופסיכולוגים העירו על הדרך שבה אנו לומדים ומפנימים את כללי ההתנהגות האנושית, וממילא את יסודות המוסר שבין אדם לרעהו. זיגמונד פרויד חשף בפנינו את תסביך אדיפוס, כלומר את הדרך שבה אנו לומדים את יחסינו אל ההורים. אלא שזהו פרק יחסית "מאוחר" בחיינו. לפני זה לומד התינוק את משמעות המשמעת כאשר הוא מפנים את כללי הניקיון בעשיית צרכיו, גרעינה הראשון של האסתטיקה. עוד לפני זה הוא היה חייב ליצור סינכרוניזציה לא פשוטה ולא תמיד מוצלחת בין שעונו לבין שעוני הוריו, ובייחוד שעון אמו.

יחד עם למידת כללים אלה, עומד בפני התינוק אתגר "מוסרי" נוסף, למידת השפה. למידת השפה? השפה היא, לדעתי, ביטוי לאתגר מוסרי חשוב. התינוק לומד עד מהרה על קיומו של אפיק תקשורת עם הסביבה האנושית שמסביבו. הוא יכול ליהנות רבות מאפיק זה, הוא יכול להביע את רצונותיו ולהשיג את מבוקשו. אלא שלפני זה הוא חייב ללמוד שיש "נתונים" ומגבלות.

גם ברחם אמו

יש מילון, במהותו מלאכותי, שהרי החברה קבעה באופן שרירותי את משמעות המילים, וכמובן שעליו ללמוד את כללי הדקדוק. לפני התינוק מתגלית השפה כמשחק: הוא יצטרך להיכנע לכללי המשחק כדי שהוא יוכל להצליח בו. דווקא המשחק לפי הכללים, מודל מופלא של הרבה סיטואציות בחיים, הופך אותו באופן פרדוקסלי לחופשי. במאבקינו על גאולת גורלו של הבן הרשע, לומדים אנו שראשיתו של המוסר נעוצה בשפה.

"והגדת לבנך". ומהצד השני: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ…" אמנם כן, דיבר זה מיועד לבנים ולבנות ומבטא את חובתנו כלפי ההורים. אולם, לדעתי דיבר זה מסתיר בחובו רובד נוסף, בסיסי יותר, שהופך אקטואלי וחיוני יותר ויותר בעולם הפוסט-מודרני: כבד את הפונקציה להיות אב ולהיות אם, כלומר שליחיה של התרבות והתורה. מורים יכולים לקבל חלק בשליחות זאת, אך האחריות העיקרית תישאר תמיד על כתפיהם של האב והאם, וחובתם הראשונה היא "והגדת לבנך".

הדבר חשוב עוד יותר ממה שאנו מתארים לעצמנו במבט ראשון. חשיבות השימוש בשפה תלויה לכאורה בסמנטיקה שלה, בהבנת הנאמר. המחקרים הפסיכולוגיים הראו לנו שכנראה חשוב לדבר עם התינוק אף כשאין הוא מבין את מה שאנו מדברים איתו, ואף כאשר הוא ברחם אמו. "והגדת לבנך" הוא ציווי המוטל עלינו אף כשאין הגדה זאת מובנת כלל. אנו חייבים לדבר גם עם הבן שאינו יודע לשאול. דבר זה פלאי הוא. יש חשיבות מכרעת בדיבור אף אם לכאורה הוא חסר משמעות.

 בנייה, לא דיכוי

פונקציות רבות יש לשפה. יש בה פונקציה אינפורמטיבית, המעבירה מידע. אולם יש גם פונקציה אקספרסיבית, דהיינו – הביטוי לעולמו הפנימי של האדם. אלא שיש לה פונקציה חשובה שלישית. אנו משתמשים במילים חסרות משמעות כ'הלו!' ודומיו, מילים שכל מטרתן אינה אלא ליצור קשר, ולוודא שהוא מתקיים. הבן החכם משתמש בקשר למסור מידע. הבן התם משתמש במידע כדי ליצור קשר. חז"ל הבינו שזאת כל מטרתה של התפילה, לא למסור לקדוש ברוך הוא אינפורמציה, אלא ליצור באמצעותה את הקשר איתו. זהו קשר לשם קשר, קשר העתיד לאפשר גם את האהבה.

מעתה עלינו לחזור אל אחת השאלות החוזרות ומעיקות עלינו מדי פעם: האם יש לנו זכות לחנך? האם "והגדת לבנך" אינו אלא אמצעי דיכוי נוסף?

נחזור שוב לשפה. האגדות מספרות על ניסויים שונים שהתבססו על האמונה התמימה או הטפלה שלפיה אם נגדל ילד מבלי שנדבר אליו כלל בשפות השרירותיות שלנו הוא יחזור לשפתה 'הטבעית' של האנושות. ברור לנו היום שאם לא נלמד את התינוק לדבר הוא לא יגיע לשום שפה כלל, ואף עלול לאבד את היכולת לדבר. אם כן, אין זכות לחנך, יש חובה לחנך! אם לא נחנך, לא נגדל בני אדם טבעיים, נגדל אילמים. אילמים מבחינה תרבותית ומוסרית. בעולם יפגוש האדם עובדות. אך ערכים אינם עובדות. את הערכים הוא יפגוש רק בתרבות, בעולמה של ה"והגדת לבנך". שם ישנן לא רק אינפורמציות אלא נורמות: עשה ולא תעשה.

סיימנו. האם יש דבר נוסף שלמדנו מהשפה ושכחנו? כן. אנא, נקשיב לתינוק הבונה משפט. הרבה מניסיונותיו הראשונים יצחיקו אותנו, וזאת דווקא מפני שהוא דבק בכללים. הוא שומע לתורת המשפט באופן קנאי. לא כך למדנו מהשפה המדוברת. יש פעמים רבות יוצאים מן הכלל. הדבקות  בכללים הפורמליים והטכניים היא לפעמים מגוחכת, היא יכולה לגרום קטסטרופות. תינוקות, הוזהרתם!

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

 

פורסמה ב-26 בינואר 2012, ב-גיליון בא תשע"ב - 755 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: