הסוציאליסט שהקדים להבין / יעל (פרוינד) אברהם

 

האיש שוויתר על שמו ומעמדו כדי לחוות את המחוזות הזנוחים יותר של האימפריה הבין לפני האחרים את הסכנות משמאל. הסאגה האישית של מחבר '1984'

 ג'ורג' אורוול (אריק ארתור בלייר)

 George Orwell(Eric Arthur Blair)

נולד: מוטיהרי, מחוז בנגל-הודו, 25 ביוני 1903

נפטר: לונדון, 21 בינואר 1950

יצירות ידועות: 'חוות החיות', '1984', 'בפאריס ובלונדון', 'מדוע אני כותב', 'לירות בפיל', 'ימים בורמזיים', 'הומאז' לקטלוניה', 'הדרך לרציף ויגן', 'תלייה'.

'חוות החיות' ו-'1984' תורגמו ליותר משישים שפות ונמכרו ביותר מארבעים מיליון עותקים. שניהם עובדו גם לקולנוע.

כשנתקהלו כולם יצא נפוליאון מן הבית, עונד את שני אותות ההצטיינות שלו (כי בזמן האחרון העניק לעצמו "גיבור בהמי דרגה ראשונה" ו"גיבור בהמי דרגה שנייה"), ותשעת כלבי הענק אשר לו מדלגים מסביבו ומוציאים מגרונם נהמות שהעבירו רעד בחוט השדרה של כל בעלי החיים… עתה שכך הרעש. ארבעת החזירים חיכו רועדים מפחד והכרת פניהם ענתה בהם כי שאול חטאו. נפוליאון תבע מהם כי יתוודו על פשעיהם. היו אלה אותם ארבעת החזירים אשר השמיעו קול מחאה כשחיסל נפוליאון את אסיפות יום הראשון בשבוע… מיד לאחר הווידוי שיסעו הכלבים את צווארם ובקול מטיל אימה שאל נפוליאון אם יש עוד בעל חיים הנכון להתוודות ולהכות על חטא. שלוש התרנגולות שניהלו את ניסיון ההתמרדות בשל הביצים הופיעו… באותו מעמד הומתו כולן.

[…] בפעם זו האחת הסכים בנימין [החמור] להפר מנהגו וקרא לפניה את הכתוב על גבי הכותל. לא היתה שם אלא דיברה אחת ויחידה. וזו לשונה: 'כל בעלי החיים שווים. אך יש בעלי חיים שווים יותר'. לאחר כל אלה לא הופתעו עוד למחרת כשהחזירים המפקחים על העבודה באחוזה החזיקו שוטים בכרעיהם. לא הופתעו לשמוע כי החזירים קנו להם מכשירי רדיו והם עומדים להתקין לעצמם טלפון ואף חתמו על כתבי העת 'ג'והן בול', 'צימוקים' ו'אספקלריה יומית'. לא הופתעו לראות את נפוליאון מטייל בגינת הבית ומקטרת בפיו – לא, אף לא כשהוציאו החזירים את בגדיו של ג'ונס מן הארונות ולבשום, נפוליאון עצמו מופיע במעיל שחור, אברקיים אפורים וכיסוי עור לרגליו, והחזירה החביבה עליו עוטה שמלת משי זהרורי, שמרת ג'ונס נוהגת הייתה להתקשט בה בימי ראשון לשבוע… (מתוך 'חוות החיות', עברית: לאה זגגי).

*

בית ויקטוריאני ישן, צפון מערב לונדון, 1944. הוא מחזיק את דף הנייר שהמילים המעטות בו לא משאירות חותמן על הדף, אך פוצעות בו. הוא מקפל את הנייר בחזרה לעטיפה שבשוליה מודפסות אותיות זהובות – Jonathan Cap, ונאנח. אז מוציא שוב את הנייר מנדנו, מקמט ומשליך לאשפה. עוד נייר מבוזבז בימים שהנייר בהם כל כך נצרך וחסר. נראה שגם הוצאה איכותית ומובילה נופלת שדודה  לגחמות מיניסטריון האינפורמציה. גולאנץ כמובן מסרב לפרסם. גם אם התפכח מהקומוניזם הוא אינו מעז לפרסם את פיכחונו בפומבי, ואפילו משורר אמיץ כט"ס אליוט הקפיד להודיע לו לא מכבר כי על אף שערכו של הספר אינו מוטל בספק,  אין זה הזמן הראוי לפרסמו.

את נחמתו הוא מוצא ב'טריביון', בּוואן מאפשר לו לכתוב ככל העולה על רוחו על בעלת הברית המפוקפקת שמצאה לעצמה אנגליה בימים טרופים האלה. כדי לראות את מה שנמצא מתחת לאפך, חשב, נדרש מאבק מתמיד. מילא, הוא מתכופף כדי שבלוריתו העבותה לא תפגוש שוב במשקוף ויוצא לחצר להשתעשע עם תומאס וויקטור, צמד התרנגולים המהדס בחוץ, שנהנה להעניק להם שמות (גם אם הסביר פעם לידידו הצעיר כי אל לו לאדם לתת לאפרוחים שמות, שמא יתקשה לאכול אותם…)

אז הוא ניגש אל המרתף, לרוות הנאה בלתי מבוטלת מהמסור והמלחציים, ושומע את איילין מרשרשת בניירותיה בחדר העבודה. טעם מר מטפס במעלה גרונו. אין זה אותו קבס מוכר הנגרם בעטיים של כמויות האלכוהול או סיגרי הטבק השחור של שיחת הלילה הארוכה שניהל עם החברים מול הקמין. איילין היא זו שעזרה להרות את הספר, שקדה על הערות, עמלה על הגהות, וגם כך בריאותה ירודה, והנה התבשר בבוקר שאפילו הוצאה אמריקנית מסרבת להוציאו. איילין המסכנה, ילד הוא לא יכול להעניק לה ועבודתה המסורה יורדת לטמיון של פחדנות אינטלקטואלית, האויב הגרוע ביותר שכל סופר ועיתונאי צריכים להתמודד איתו. אז נתעורר בו חשק לכתוב את טורו השבועי המשוחרר מכל כבל –'As I Please' , וקומתו המאורכת נרכנת לכתיבה קדחתנית נטולת פשרות…

משל החיותקונספט לעטיפה ל '1984'

"הדבר שהכי רציתי לעשות לאורך כל עשר השנים האחרונות הוא להפוך כתיבה פוליטית לאמנות", כתב אורוול במאמר 'מדוע אני כותב' בשנת 1946, אמר וקיים. שתי היצירות הפופולריות שלו, 'חוות החיות' ו'1984', יצירות בעלות מסר פוליטי מובהק, הפכו לקלאסיקות עוד בחייו הקצרים, והמסות הרבות, הספרים הדוקומנטריים והמאמרים העיתונאיים מיזגו בתוכם – לצד יכולת ספרותית אנליטית ישירה ופשטות סגנונית שיכולה להיקרא גם על ידי ההמונים – אמירה פוליטית נטולת רסן.  

שתי היצירות מיצבו את אורוול כאחד הסופרים הפוליטיים המשפיעים והנמכרים ביותר במאה העשרים. העולם האורווליאני שהציג ברומן הדיסטופי האנטי-טוטליטרי '1984' עדיין משמש באופן תדיר בדיונים חברתיים-פוליטיים ורבים מרכיביו הושאלו לתרבות המערבית ונקלטו בהצלחה בשפה המודרנית (המוכר מהם הוא 'האח הגדול', שללא ספק עוות בשנים האחרונות…).

יצירותיו של אורוול גויסו על ידי גופים אנטי-קומוניסטיים בימי ראשית המלחמה הקרה, כתביו יצאו לאור במלואם ומעריציו ראו בו מעין קדוש חילוני, כשהפרישות, הסגפנות והקרבה היתירה למוכי גורל הם שליבו את אש ההערצה. זו העלתה גם ביקורת של רבים אחרים שנהנו לשחוט את הפרה האורווליאנית הקדושה, משיבים לאורוול על ביקורתו כלפי האינטלקטואלים מהשמאל. 

אבל לפני שקנה אורוול את מעמדו הנוכחי, עם סיום הכתיבה של 'חוות החיות' בפברואר של שנת 1944, ניצב אורוול מול גל הסירובים להוציא לאור. אורוול כבר חשב להוציא את היצירה בהוצאה עצמית, אבל זו ראתה לבסוף אור באוגוסט של שנת שנת 1945 כשהמלחמה כבר תמה, בריאותו רופפת והשחפת שעתידה להורגו בגיל צעיר כבר עושה בו שמות. שלושים אלף מילים בלבד מאכלסות את 'חוות החיות', יצירה נוקבת וסאטירית שהזניקה את הפופולריות של אורוול וזכתה להיכנס לרשימות הקריאה בבתי הספר.

היצירה בנויה על בסיס הז'אנר עתיק היומין של משלי חיות, שבו מתנהגות החיות בהתאם לטבע שאנו מייחסים להן (החזירים "חזיריים", הכבשים הולכים אחר העדר) וההיבט הריאליסטי של עולם החי נשמר (את הפרות יש לחלוב, התרנגולות מטילות ביצים), ובו בזמן האליגוריה מובעת באמצעות חיות מואנשות הניצבות מול סיטואציות אנושיות. דמויות החיות של אורוול, בדומה לגיבורי משלי החיות המסורתיים של איזופוס ולה פונטיין, מקבלות כל אחד תכונה אנושית מרכזית אחת. אותה תכונה דומיננטית היא שמאפשרת בקלות להבחין מה עומד מאחורי 'סיפור האגדה' – השם שכינה אורוול את 'חוות החיות' (וכותרת המשנה לחיבור). חיות המשק של מר ג'ונס המתמרדות נגדו לאחר שהעביד אותן בפרך מצליחות במרד, אך נכשלות במאמצן להקים חברה חדשה, צודקת ושוויונית – וכך מוחלפת חברה חולה אחת בחברה חולה ממנה. אורוול הכיר את המהלך מניסיון אישי: הוא השתתף במלחמת האזרחים בספרד וסיפר בעצמו כיצד יצא להילחם למען אוטופיה סוציאליסטית אחת ומצא את עצמו לוחם למען סטאלין. שלטון החזירים האכזר שמוצג ב'חוות החיות' ובראשו נפוליאון – החזיר חסר העכבות – מציירים במוחשיות את סטאלין והאליטה הקומוניסטית המושחתת הסובבת אותו. הבוטות האלגורית הזו, שלא מותירה כל מקום לליהוק היסטורי אחר, היא שהייתה לרועץ בניסיון הוצאת היצירה לאור.

"המשל עוקב באופן כה שלם אחר ההתפתחות של הסובייטים של רוסיה ושל שני הדיקטטורים שלהם", נכתב באחד ממכתבי הסירוב להוצאת הספר – בעצה אחת עם 'מיסטריון האינפורמציה' (הגוף הממשלתי שעוסק בצנזורה) – "שהוא יכול להיות תקף רק לרוסיה, ולא לדיקטטורות אחרות מלבדה. דבר נוסף: זה היה פחות פוגע אילו בני הכת השלטת במשל לא היו חזירים… הבחירה בחזירים תפגע בכל מי שהוא מעט רגיש כפי שהרוסים הם ללא ספק".

גם אם אורוול נמנע מפירוט הנפשות הפועלות כדי לא לפגום בשלמות היצירה או לטשטש את פרטי המסר המרכזי שלה על מנת שיוכל להיות אוניברסלי, קל למתוח קו בין הגיבור לבין המקבילה ההיסטורית שלו: המיור הזקן שנפטר בתחילת הסיפור ונואם על רעיון הדיכוי הוא מארכס; היריבות בין החזיר נפוליאון ושלגון – החזיר המודח – הלא היא היריבות בין סטאלין וטרוצקי, צווחן – החבר הנאמן של נפוליאון והמסייע המרכזי בהאדרת דמותו – מגלם את כלל מנגנון הפיקוח שהעסיק סטאלין בתקופת שלטונו, המנגנון המסייע בבנייתו ובאכיפתו של פולחן האישיות שלו, ויש שיגידו שהוא בן דמותו של ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ הרוסי; תלתנית וגברתן, הסוסים החרוצים, מייצגים את הפרולטריון ההופכים לחסידיהם הנאמנים של החזירים ומאמינים כי בעמלם הם מגשימים את החזון האידיאולוגי הנשגב; העורב משה מייצג את הממסד הדתי הרוסי ולא פלא שהוא מסתלק מן האחוזה. שיבתו הפתאומית אל האחוזה מסמלת את התפנית ביחס אל הממסד הדתי בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשסטאלין הבין כי אינו יכול לעקור את הדת מקרב האוכלוסייה וכן הלאה.

סצנת הסיום, שבה מתלהטת מריבה בין נפוליאון לבין בן האדם פילקינגטון, לאחר שרגע לפני כן עוד סעדו יחדיו, מדגימה את יכולתו הנבואית של אורוול: יחסי השלום והאחווה בין מדינות המערב לבין מדינות הגוש הקומוניסטי שבהנהגת מוסקבה יבואו אל קיצם, צחוקו הלעגני של מר פילקינגטון הוא גם צחוק הגורל. מעמד המדוכאים שנלחם על שינוי גורלו הצמיח מעמד מדוכאים חדש ומעמד מדכאים השולט בחסרי האמצעים ונאבק כדי לשמר את עליונותו. "לא הייתה שאלה מה השינוי שחל בפניהם של החזירים. היצורים בחוץ העבירו עיניהם מני חזיר אלי אדם אלי חזיר, אך כי כבר אי אפשר היה להבחין מי הוא זה ואיזה הוא".

ברח מהמעמד

ג'ורג' אורוול נולד בשם אריק ארתור בלייר לאב פקיד זוטר במחלקת האופיום של הממשל הבריטי בהודו ולאם, חצי-צרפתייה חצי-אנגליה, שגדלה בבורמה. כמקובל באותו הזמן, לקחה האם את ילדיה להתחנך באנגליה, בעוד האב נשאר בהודו. אריק זכר את אותם ימי שלווה וקסם: הם חיו בעיירה כפרית, כמאה קילומטרים מערבית ללונדון, בבית פשוט ומרווח, עם משרתת, כיאה לבני המעמד הבינוני. כיוון שהיה ילד בעל הישגים גבוהים מהממוצע, נשלח לפנימייה אליטיסטית המעודדת תחרותיות והישגיות בשיטות חינוך נוקשות. אריק-ארתור זכר את המכות שספג בשל הרטבה במיטה ואת היחס לשיעול שלו שהוסבר כ"חולשה מוסרית". משם עבר ל'איטון', הפנימייה היוקרתית ביותר לנערים, שם חווה שנים נעימות למרות הצקות בשל היותו אחד מבין מקבלי המלגה. כיוון שנמשך אל העולם שחיכה לו מחוץ לכיתה, לא עמד בתנאי המלגה שיכניסו אותו אל אוניברסיטת אוקספורד והחליט להצטרף למשטרה האימפריאלית בהודו. הצעיר בחר לשרת בבורמה, ובשל מיעוט הכוחות המוצבים שם הסתבובב רוב הזמן לבדו, רואה במו עיניו את הדיכוי והגזענות של האימפריאליזם הבריטי. בין הקולגות חובבי המועדונים והשתייה נתפס כמתבודד וכלא משתלב, והוא אכן העדיף את הספרים, את התרנגולים והעיזים שגידל בביתו בתחנה. בשנת 1927 התפטר, "כיוון שכבר היו לי רעיונות מעורפלים בדבר כתיבת ספרים".

בחמש השנים הבאות התרועע ברובעי העוני של לונדון, מצויד בסקרנות של סופר מתחיל וברגשי האשמה הפטרנליסטיים שהביא איתו מבורמה. אז החלה כתיבתו הסוציאליסטית להתגבש ולצאת לאור דרך החוויות שחווה על בשרו כשוטף כלים בפאריס וכחולה בשפעת שאושפז בבית חולים ירוד-תנאים המיועד לבני המעמד הנמוך. חיבור תיעודי על חוויותיו כעובד מטבח נשלח למו"לים שונים, ביניהם המשורר ט"ס אליוט, ולבסוף לוויקטור גולאנץ – המו"ל הבולט בשמאל הרדיקלי, שמצא בכתב היד תיאור אותנטי של תנאי החיים. כיוון שחשש מכישלון ולא רצה לחשוף את הוריו לסגנון חייו, ביקש לפרסם את הספר בשם בדוי; כך נולד הסופר ג'ורג' אורוול.

אורוול קבע לעצמו מכסה של ספר בשנה. הוא עבד בחנות יד שנייה למרות שכבר יצא שמעו והתרועע עם אינטלקטואלים ואנשי בוהמה. אז גם הכיר את איילין, סטודנטית לפסיכולוגיה לתואר שני שתהפוך לאשתו כשנה לאחר מכן. שנת 1936 הייתה חשובה בצמיחתו כסופר פוליטי: גולאנץ ביקש ממנו לכתוב על העוני והאבטלה בצפון אנגליה. בסוף אותה שנה פרסם את 'הדרך לרציף ויגן', תיאור ספרותי מזעזע של עוני והזנחה, שאותם הכיר כשבחר להשתכן במקום העלוב ביותר שמצא. הספר הפך לשנוי במחלוקת בשל החלק העוסק במניעי נסיגת הסוציאליזם – ההתנשאות של האינטלקטואלים מבני המעמד הבינוני והנתק ביניהם לבין מי שהם אמורים לדאוג להם. גולאנץ בחר להוסיף הקדמה ובה ביקר את הנאמר בחלק הספציפי הזה שבספר. הרעש שעורר החיבור, ועשרות אלפי העותקים שנמכרו ממנו, הפכו את אורוול לשם דבר אבל הוא בינתיים כבר התנדב להישלח למלחמת האזרחים בספרד.

מחלת העניים

הקליע שפגע בו שם לא מנע ממנו לראות כמה דומה הסטליניזם לפשיזם. בשנת 1938, אחרי שהשלים את 'הומאז' לקטלוניה' ובו תיאר את רצף קורותיו בספרד ואת תפיסתו את האירועים, חלה אורוול והחל לירוק דם – סימני השחפת הראשונים, מחלתם של העניים. אורוול נסע עם איילין למרוקו לשאוף אוויר חם. הוא כתב מאמרי ביקורת ומאמרי סקירה ספרותיים ואלה אפשרו לו להתפרנס. עם פרוץ המלחמה הצטרף אורוול בהתנדבות ליחידת 'הגנה אזרחית' אחרי שסירבו לגייסו לצבא בשל מצבו הבריאותי הרופף. המחסור והקיצוץ במכסת הנייר צמצמו את פעילות כתבי העת שפרנסו את אורוול והוא פנה אל הבי-בי-סי. שם, במסגרת הביורוקרטית הגדולה שלא הסבה לו הנאה רבה, צבר חוויות לספרו המשפיע "1984". משם עבר ל'טריביון', שם אפשר לו חבר הפרלמנט אנאורין בוואן להתבטא בחופשיות, ועל גבי בימה זו – יחד עם בימה מכובדת אחרת, 'האובזרבר' – נתן דרור לתפיסותיו ולרעיונותיו.

עוד קודם יציאת 'חוות החיות', ומשכשלו האפשרויות להביא ילד בעצמם, אימצו בני הזוג תינוק. בפברואר של 1945 נסע אורוול לאירופה ככתב צבאי של ה'אובזרבר' ובמברק התבשר על מות אשתו בהתקף לב במהלך ניתוח. אורוול חזר מיד והחל לחפש אישה-אם לריצ'רד הקטן. ככל שגדלה בדידותו כן גדל פרסומו: 'חוות החיות' נמכר בהיקף חסר תקדים, תפוקתו המשיכה לגדול והוא עבר לחווה נטושה ומבודדת באי קטן בחוף המערבי של סקוטלנד עם אחותו ובנו, ריאותיו מקשות עליו אבל הוא שוקד על רומן מונומנטלי שעתיד להיקרא '1984'. באחת הפעמים, אחרי עוד התקף שיעול ודם, הובהל אורוול לבית החולים, שם התבהרה חומרת מצבו. הוא אושפז לתקופה ארוכה ונגזר עליו בידוד מבנו, אבל כשהצליח לעבוד עמל על הרומן האחרון, מתקשה להקיש במכונת הכתיבה. בסיום ההדפסה התמוטט ונלקח לבית החולים, וממנו כבר לא יצא.

המו"ל שלו, ורבורג, נפעם מהיצירה, ועשה הכול על מנת שאורוול יראה את הטקסט יוצא לאור עוד בחייו. בינתיים, במיטתו, הספיק אורוול להתחתן שוב עם עורכת לשונית צעירה, אבל שטף דם גדול בריאות הביא את מותו המוקדם. בצוואתו ביקש שלא תיכתב עליו כל ביוגרפיה. מאז הן לא מפסיקות לצאת לאור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

פורסמה ב-26 בינואר 2012, ב-גיליון בא תשע"ב - 755, יארצייט / יעל (פרוינד) אברהם ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: