הניצולים מליל הדין / מתן גרינגר (לפרשת בא)

 

קרבן הפסח לא נועד רק לגבש זהות לאומית, אלא לכפר על העתידים לצאת ממצרים. אלמלא כפרה זו, היו בני ישראל מתים ביד ה' בארץ מצרים, בשבתם על סיר הבשר

איור: מנחם הלברשטט

זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'
אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם
בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל

פסוק זה אומר לנו, להפתעתנו, כי בליל מכת בכורות ריחפה מעל ישראל סכנה ממשית, אשר ממנה ניצלו רק בזכות אכילת הפסח. האמנם? והרי כל מכת בכורות לא נועדה אלא כדי להציל את בני ישראל מתחת סבלות מצרים?

כבר בספר בראשית, הקב"ה הבטיח לאברהם: "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי". מכת בכורות הוא שעת דין, דין שנגזר על המצרים כיוון שלא נאותו לשלוח את ישראל:

וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ –
וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.

משפט ה' במצרים לא היה הפעם האחרונה שבה ה' עשה משפט לחיים ולמוות בארץ. ברבות הימים ה' עתיד לעלות מהארץ על מרכבתו, בעוד הנביא יחזקאל חוזה במשפט לחיים ולמוות של ה' בישראל: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' [א-לוהים] הִנְנִי עָלַיךְ גַּם אָנִי וְעָשִׂיתִי בְתוֹכֵךְ מִשְׁפָּטִים לְעֵינֵי הַגּוֹים". משפט ה' בארץ מצדיק את מעשי הצדיק, ומרשיע את הרשע על חטאיו, ולכן יחזקאל חוזה כיצד הקב"ה מבחין במשפט בין צדיק לבין רשע, ומורה לסמן תו על מצח הצדיקים להצילם במשפט: "וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת".

לאור דברים אלה, מתהפכת הפליאה שהצגנו בתחילה מפרשתנו: במקום לשאול מדוע ישראל עמדו בפני סכנת מוות בליל מכת הבכורות – אנו שואלים כיצד ייתכן שישראל ניצלו ממנו? מדוע משפט ה' בליל הבכורות במצרים אינו מבחין, לכאורה, בין צדיק ובין רשע, אלא בין ישראל ובין מצרים: "לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"? כיצד ניצלו ישראל במצרים מעשיית הדין כמשפטו?

קרבן כפרה

עיון בפרשה מלמד שישראל לא יצאו ממצרים ללא משפט ה' – אלא ניצלו ממנו בזכות אכילת הפסח. זבח הפסח במצרים לא היה לישראל כאכילת חולין לשובע – אלא דווקא אכילה לגבוה: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'". אכילת הפסח הייתה קרבן לה', ובזכותה משפט ה' במצרים נהפך ל"לֵיל שִׁמֻּרִים", אשר למחרתו יצאו ביד רמה: "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה".

קיים דמיון רב בין אופי מצוות הקרבנות לבין אופי המצוות של אכילת הפסח במצרים, המחזק מסקנה זו. בדומה לקרבנות שבתורה, ישראל נצטוו להביא לאכילת הפסח דווקא שה תמים, זכר בן שנה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה". בנוסף, בדומה לקרבנות בתורה, הנאכלים מעם אש המזבח, ישראל נצטוו לאכול את הפסח דווקא לאחר שצלו אותו באש: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ".

הקשר בין מצוות הפסח לבין מצוות הקרבנות נמשך גם במצוות נוספות – המזוהות בתורה דווקא עם מזבח הקרבן. בדומה למזבח הקרבנות שנאסר להעלות עליו חמץ – "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" – ישראל נצטוו במצרים להימנע מאכילת חמץ על הפסח, ולאכול אותו דווקא על מצות. בנוסף, בדומה למזבח הקרבנות, אשר עליו כיפר אהרן הכהן בנתינת דם הקרבן: "וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ", ישראל נצטוו לתת את דם קרבן הפסח על בתיהם במצרים: "וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת".

ועוד: למעט הנדבה או קרבנות המועדים, הציווי להקריב קרבן נועד לשם כפרה על עוון. גם הציווי לאכול את קרבן הפסח במצרים הוא בכלל זה. ניתן לראות את הדמיון הרב בין הפסח ובין קרבנות החטאת בתורה: בעוד בשאר הקרבנות הדם נזרק סביב למזבח, דם החטאת אינו נזרק אלא ניתן ביד הכהן לכפרה.

נתינת דם הפסח על המשקוף ועל מזוזות הבית – קרנות המזבח הארעי – הייתה הליך כפרה: "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶש". כך פירש ר' אברהם אבן עזרא: "רק הטעם להיות הדם על המשקוף להיותו כופר בעד כל האוכל בבית ויהיה סימן למשחית שיראנו. כדרך והתוית תיו". על האפשרות לכפר על הבית כולו על ידי נתינת הדם על המזוזות אנו יכולים ללמוד ממקום אחר בספר יחזקאל – המתאר את ההכנות שעתיד לערוך הכהן לקראת חג הפסח: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּית… עַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ… וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת".

מצוות זבח הפסח במצרים הכשירה את אכילת הבשר להיות מעין קרבן לגבוה, ואת בתי ישראל להיות מעין מזבח ארעי – שעליו הקרבן נאכל. אילו ישראל לא היו אוכלים את הפסח כמשפטו – לא היו ניצולים במשפט. על מנת שישראל יינצלו בליל מכת הבכורות, הם נדרשו תחילה לזבח הפסח לכפר על עוונותיהם.

סיר הבשר

חמושים בהבנה זו, נוכל אף לבאר יפה מקרא קשה בפרשה הבאה, כאשר ישראל מתארים את 'סיר הבשר' ואת ה'לחם לשובע' שבמצרים – בתלונתם על משה ואהרן:

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי ישְׂרָאֵל:
מִי יתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַים
בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע
כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה
לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

אימתי ישראל ישבו על סיר הבשר ואכלו לחם לשובע? האם זה היה מצבם של ישראל במצרים?

ועוד: מה פשר ההתרפקות על 'מותנו ביד ה' בארץ מצרים'? מדוע לא להתרפק על החיים?

ובכן – הא בהא תליא. תלונת בני ישראל אינה התרפקות על החיים הטובים במצרים, אלא על ההכרעה שהכריעו בעצמם כאשר בחרו להיות מן הנגאלים והניצולים ולא מן המתים במכת בכורות. מותנו ביד ה' אינו אלא מכת בכורות; לדבריהם, מוטב היה אלמלא היו ניצולים בליל מכת הבכורות.

ישראל נצטוו להימנע מלבשל את הפסח ב'סיר הבשר': "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ". כמו כן, בני ישראל נצטוו להימנע מלאכול 'לחם לשובע' ביציאת מצרים, ולמהר לאפות 'מצות' חיפזון: "עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". אילו ישראל לא היו מכשירים את הפסח להיות קרבן 'צלי אש', והיו דווקא יושבים על 'סיר הבשר' ואוכלים 'לחם לשובע' בליל מכת הבכורות – היו מתים 'ביד ה' בארץ מצרים'.

להינצל מהדין

עם ישראל לא יצאו ממצרים ללא משפט, והם לא נמלטו מהדין. אילו בני ישראל היו מבשלים את הפסח ב'סיר הבשר' או אופים 'לחם לשובע' – ודאי היו מתים במשפט, ללא כפרה על עוונותיהם. משעה שישראל הכשירו את הפסח להיות קרבן כפרה, מצא אותם המשחית כאשר הם מכופרים מכל עוון, ואוחזים בקרנות מזבח בתיהם – המסומן בכפרת דם קרבן פסח מצרים.

ההבנה של סכנת המוות לישראל בליל מכת הבכורות, והצלתם בזכות כפרת הפסח – מאירה באור חדש את מהותו של הפסח, כזמן הניתן להתחדשות ולכפרה. שלושה פסחים עתידים להיות מוזכרים בנביא: הפסח לפני כיבוש הארץ ביהושע, הפסח שעשה חזקיהו והפסח שעשה יאשיהו. הקו המקשר בין פסחים אלה הוא שכולם נעשו במהלך של התנקות מחטא, והתחדשות בברית עם ה'. בכך המשיכו ישראל את מהותו של זבח הפסח במצרים, שעה שה' הפך את ליל מכת הבכורות לפרעה – לליל כיפורים לישראל.

 כתובת דוא"ל לתגובות והערות: matger@walla.co.il

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

פורסמה ב-26 בינואר 2012, ב-גיליון בא תשע"ב - 755 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: