מתח לא מכוון / חבצלת פרבר

 

ילד מחפש אחר גופת דודו שנרצח בילדותו ויוזם קשר מכתבים עם הרוצח. הספר שההנעה לכתיבתו הייתה תיאור חיי משפחה בצל הפשע הפך למותחן מרתק

מתחת לאדמה, בלינדה באואר; מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, כתר, 2011, 272 עמ'

"הספר 'מתחת לאדמה' לא נועד מלכתחילה להיות רומן פשע. חשבתי שזה יהיה סיפור קטן מאוד על ילד וסבתו. את הדחף לכתיבתו קיבלתי כאשר ראיתי בטלוויזיה אם לילד שנרצח שנים רבות קודם לכן, והתחלתי לחשוב על השפעתם ארוכת הטווח של פשעים… שאלתי את עצמי איך הם משפיעים על בני אדם לאורך שנים… אולי אפילו לאורך דורות…". מילים אלה, הלקוחות מ"הערת המחברת" בסיום הספר, משקפות את אופיו האמיתי של "מתחת לאדמה". זהו אומנם בהחלט ספר מתח, אך לא רק, או לא בעיקר.

זה בעיקר ספר על ילד בן שתים עשרה, שחי בצילם של עוני, הזנחה וטרגדיה, בבית שאין בו אב, ושסבתא כורעת-תחת-יגון שולטת בו ביד רמה. סבתו של סטיבן נושאת עמה את הכאב הבלתי נסבל של היעלמות בנה בילי, בן האחת עשרה, שנרצח ונקבר ורוצחו נכלא, אבל הרוצח מסרב לגלות את מקום הקבורה של גופתו.

הסיטואציה הזוועתית הזאת, מחריבת החיים, שבצילה מתנהלים חיי המשפחה, מביאה את סטיבן להחלטה אמיצה ופוחזת כאחד: לנסות לגלות את שרידיו של "הדוד בילי", אחי-אמו הנרצח. בדרך הגיונית לגמרי הוא מתחיל את החיפושים בשדה השומם לא רחוק מביתו, במקום שבו התגלו גופות קרבנותיו האחרים של הרוצח, כולם ילדים בני תשע-עשר עד שתים עשרה בערך – בגילם של בילי המת ושל סטיבן. כשהחיפושים האלה אינם מעלים תוצאות, הוא הולך צעד נוסף קדימה – שוב בדרך הגיונית לחלוטין, לפחות על פי ההיגיון של ילד בן שתים עשרה: סטיבן פונה במכתב אל הרוצח ומבקש ממנו שיגלה היכן קבר את בילי. אלא שהגיונו של ילד אינו כהגיונם של מבוגרים, ובעיקר לא כהגיונו המטורף, המעוות, של פדופיל-רוצח-ילדים. המפגש בין שני ההגיונות האלה יוצר את המתח הבלתי נסבל כמעט של הספר.

רובד המתח הוא רובד אחד של הסיפור, זה שאליו התגלגלה העלילה כמעט בעל כורחה של המחברת. ישנם רבדים אחרים, שאליהם כיוונה באואר מלכתחילה. ראשית, היחסים בביתו של סטיבן. העוני, העדרם של אביזרים ומכשירים שנראים לנו כמובנים מאליהם בעולמו של ילד אנגלי במאה ה-21 כמחשב וטלפון נייד.

המכשירים הם רק שיקוף של עוני "פנימי", מאותו זן שנהוג לקרוא לו הזנחה הורית, או בשם הספרותי: "עוני מנוול". עוני שמאופיין לא רק במחסור חומרי, אלא בעיקר בחוסר תקשורת בין-אישית, בצעקות במקום דיבורים, ובמתח מתמיד לצד סבל שאין לו תרופה. המבנה המשפחתי במשפחתו של סטיבן – הסבתא, האמא ואחותה לֶטי, האח דייווי והדוד ג'וד, אבל ללא אב – הוא הרכב קלאסי של מסכנות ועזובה נפשית. סטיבן אינו זוכה למילה טובה על הצלחות, אבל כישלונות נענשים בחומרה ובכוח. כשהוא מחליף את הגלגלים השבורים בעגלת הקניות של סבתא בגלגלים טובים יותר שהציל מעגלת ילדים הרוסה, וכך משפר את איכות חייה – הוא אינו זוכה למחמאה, ולו הקלה ביותר. התגמול הוא עקיף ומרומז, ומצריך רגישות רבה כדי להבחין בו. "היא לא אמרה תודה… בהזדמנות בלתי נשכחת אחת הוא ראה שסבתא נגעה באחד הצמיגים במקל ההליכה שלה בתחושת גאווה שאין לטעות בה".

ילד עזוב כזה, שמסתובב ללא השגחה הורית אמיתית, הוא קורבן קלאסי לפדופיל, וזה גם הפרופיל של רוב קורבנותיו של ארנולד אייוורי – רוצחו של בילי. המחברת מתארת לנו בפירוט ובכישרון ספרותי כיצד פשע כזה מתבצע. הכול רך, לא מפחיד, לא מאיים. אלמלא ידענו מה יהיה סופו של הילד, היינו מתענגים על המבוגר שאוהב ילדים ומתייחס אליהם יפה ובנימוס. יחס שבולט במיוחד לעומת עולמם הרגיל, שאין להם בו הגנה, חום או תשומת לב. רק ילד שהוא עצמו ערמומי, חשדן ולא-ילדותי בעליל יכול לקרוא נכון את השקר ולהתחמק מן הרוע המוחלט של הפדופיל.

סטיבן הוא ילד מסוג אחר. "תלמיד ממוצע, נער שקט שכמעט לא עורר בעיות או אפילו תשומת לב… ילד שניכר רק בהעדרו". הוא רגיש לסביבתו ועֵר לעובדה שלפני שעברו לגור עם סבתא גם אמו הייתה שונה: היא דיברה איתם, איתו ועם אחיו, ולא רק צעקה עליהם. הוא יודע שבסביבה של ילדים אלימים, שממתינים להזדמנות לקפוץ ולהתנפל על מי שמגלה סימן קל שבקלים של חולשה או ייחודיות, מוטב לשמור על פרופיל נמוך: לא להתבלט, לא לנסות להצטיין. בסביבה שמתוארת בספר, בינוניות היא התגובה ההישרדותית הנאותה היחידה.

למזלו, יש לסטיבן חבר אחד – לואיס, ששונה ממנו בכל הדברים החשובים: "לואיס היה חסון לעומת סטיבן הכחוש… יהיר לעומת סטיבן הביישן…". יש ללואיס אבא שמשחק איתו ולוקח אותו למשחקי כדורגל, והוא גם חזק ויודע להילחם. יש לו גם לֶגו, מחשב וטלפון נייד – מותרות שסטיבן יכול ליהנות מהם רק בבית חברו. תגובת שני הילדים לגילוי הטרגדיה של משפחתו של סטיבן היא אופיינית: "סטיבן פחד מהגערות ומהדמעות בביתו, ומהעצב שהתלווה להבנה הפתאומית והמזעזעת של משפחתו. אבל לואיס, הספון בבטחה במרחק שלוש דלתות משם, היה שיכור מהריגוש המבעית הגלום בה".

באואר מיטיבה לתאר את הסביבה החברתית, השוליים הגיאוגרפיים והחברתיים-מעמדיים של אנגליה, שמלבד טלוויזיה וקבוצת כדורגל מקומית עלובה אין בהם הרבה עניין, ומי שאין לו כלום בבית – נותר ללא כלום. אפילו אייוורי, הרוצח-הפדופיל הנתעב, זוכה מידה של הסופרת להתייחסות רגישה וערה לדקויות: "אפשרויות היו הדבר הראשון שאבד בחיי הכלא… אייוורי שנא לכלוך. הוא שנא אותו כפי ששונאים מגפה… אחרי כל רצח – וכל קבורה – חש צורך למרק את עצמו עוד ועוד. גוף טהור. רוח טהורה…". היא מתארת ברגישות ובבהירות את קורותיו ואת שלבי ההתבגרות וההידרדרות שעבר, עד שהפך לסדיסט שנהנה מן העינויים של קורבנותיו ומסבלם לא פחות מאשר מן המעשה המיני עצמו. אל האיש הזה, בעל השליטה העצמית והאכזר, שמגלם את הרוע המוחלט, משגר סטיבן בן השתים עשרה את מכתביו, בתקווה לגלות סוף-סוף היכן קבור הדוד בילי.

ההתכתבות ביניהם, חידתית ומתישה, מקבלת מפנה בשלב מסוים, וממנו והלאה הולך המתח ומתגבר עד לסוף הספר. זו הנקודה שבה גבר הסיפור על היוצרת, והפך כאילו בעל כורחה לרומן מתח; עובדה ההופכת אותו לספר מעולה הראוי לכל שבח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בינואר 2012, ב-גיליון וארא תשע"ב - 754, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: