נשיאת שם ההלכה לשווא / עינת טלמון

 

 תקרית הצוערים בפרשת 'שירת הנשים' הולידה שיח ציבורי מבולבל שחסר היה בו העיקר – דיון פנים-הלכתי על תקפות האיסור כיום. פתרון אמיתי לסוגיה זו היה מסדיר ממילא את כל שאר הבעיות

עברו כמה חודשים מאז שקמו כמה צוערים ועשו מעשה שרבים המעיטו תחילה בחשיבותו. מאז דומה שהדי הפרשה מסרבים לגווע – החל בהכרזות הלוחמניות של הרב לבנון, עבור בנפקדותן של נשים מפרסומות בירושלים, באוטובוסי ההפרדה ובשלילת זכותה של אישה להספיד את אביה בבית העלמין, וכלה בכנס המוקדש לפוריות, שלא נכחה בו ולו אישה אחת לרפואה. הכול נכרך יחדיו תחת המושג שהושאל מהשיח האקדמי: הדרת נשים.

אני עוקבת בעניין ובדאגה אחר ההתייחסויות בתקשורת לנושא מצד אנשי הלכה, אנשי צבא, אנשי ציבור, עיתונאים, ביניהם נשים דעתניות, דתיים כחילונים (הגדרה לא חביבה עליי, שאנקוט בהמשך מטעמי נוחות בלבד), רק כדי להיווכח שפעם אחר פעם הדיון מתרכז בשאלה האם מותר או אסור לכפות על החיילים לנהוג בניגוד להלכה או בניגוד לאמונתם. במקרה הטוב נשמעו דעותיהם או פסיקותיהם של רבנים, ליברלים במידה בעיני עצמם, שמתירים בדוחק לחיילים להאזין לשירת נשים בנסיבות מסוימות. דומה שכל הצדדים, במעין מאזן אימה, מנסים לגבש נוסחה שתאפשר דו קיום דתי-חילוני, כדוגמת זו שהתגבשה בנוהלי הצבא, בלי לפגוע במרקם החיים העדין. בתוך כל אלה זועק בחסרונו דיון אמיתי פנים הלכתי, כזה שדווקא יכול מתוך השיח ההלכתי "לגאול" את הרבנים מהדילמה, להוריד אותם מהעץ  שנדרש להם כל כך במצוקתם ולהסדיר כך ממילא את יתר ההשלכות של הפרשה שנוגעות ביחס לאישה, ביחסי חילונים-דתיים, בשיקול דעת, בתפקיד הרבנים ביחסים הטעונים בין החיילים הדתיים לצה"ל ובעוד שלל עניינים בוערים נוספים שראוי לתת עליהם את הדעת.

בין גדר למהות

אחת השאלות החשובות ביותר שצריכה להישאל לטעמי אינה אם הצבא צריך להתחשב ברגשותיהם של חיילים דתיים יותר מהנהוג עד כה, אלא מהי מהותה של ההלכה הזאת. האמנם היא שקולה בחומרתה לשמירת שבת למשל? להבנתי ניתן לחלק את ההלכות לחלוקה גסה של הלכות שהן מטרה בפני עצמה, בין שאנו מכירים את טעמן ובין שלא, והלכות שהן גדרות/חומרות שמשמשות אמצעי או כלי לקיום ההלכה. "קול באישה ערווה" – ואולי כאן המקום להעיר שמדובר בניסוח (אנושי, לא א-לוהי) מקומם שהגיע הזמן להוקיעו – מציין שבכוח קולה של האישה להכשיל גבר. האמצעים הננקטים כדי לא להגיע לידי אותה מכשלה הם רבים, ומשתנים אפילו מציבור אורתודוקסי אחד למשנהו. הימנעות משירת נשים היא אחד מהם. היא איננה מטרה בפני עצמה, אלא חומרה שלא הכול מקפידים בה.

כיהודייה לא דתית אני נפעמת מול לא מעט מהרעיונות הנפלאים שבבסיס ההלכה היהודית, כמו השבת והנידה, אך תלי תלים של חומרות, חלקן קטנוניות, שמכוונות להגשים את אותה ההלכה, גורמים לכך שהרעיון הנפלא והנורא שגלום בה מתמוסס בפני זוטות, בבחינת מרוב עצים לא רואים את היער. כך קורה גם כאן לצערי, נוסף על בלבול שכבר קיים ממילא בין הלכה למסורת.

לאורך ההיסטוריה היהודית לא חסרים מקרים של פרשנויות חדשניות עד כדי היפוך הלכות על פיהן משום צורך השעה, כבוד הציבור, צוק העתים, גזרות שהציבור לא יכול לעמוד בהן, דינא דמלכותא וכו'. אותן הפרות, או פרשנויות חדשות, הן פועל יוצא של נסיבות משתנות. ניתוק ההלכה, כל הלכה שהיא, מהקשרה התרבותי, החברתי והגיאוגרפי, סופו שיחטיא את מטרתה: לאפשר קיום אורח חיים יהודי בכל עת ובכל מקום. השאלה שצריכים הרבנים לשאול את עצמם כיום היא לא מה חז"ל אמרו בתקופתם (והלא הרמב"ם שחי בחברה מוסלמית המליץ לאפשר לאישה לצאת מביתה פעמיים בחודש…) אלא מה היו אומרים היום. יתרה מכך, עליהם לראות עצמם חוליה בשרשרת נמשכת ודינמית המותאמת לזמנה. דא עקא, תפיסה כזו טומנת בחובה גם אחריות ולכן קל הרבה יותר לרבנים לתפוס עצמם כ"גמדים" מול קדמונינו ה"ענקים". בל נטעה: תפיסה שכזו איננה ענווה, היא ענוותנות, היא סירוב לקחת אחריות מנהיגותית והלכתית. ובשל ענוותנות כידוע חרב בית המקדש.

חובה ולא זכות

התרגלנו לדינמיקה שבמפגש בין חילונים לדתיים רק צד אחד מתפשר כי הצד השני "לא יכול". האמנם? נראה שתכלית ההלכה, מותר האדם, שליטה על היצר (ולא רק המיני), עבודה על המידות, שכולה חובה, הופכת אט אט לפריבילגיה. ממתי עול קבלת המצוות הפך לזכות יתר? ממתי הפך לקרדום לחפור בו? בשעה שרוב הרבנים מסכימים שלא ניתן לאסור על שירת נשים בצבא ומסתפקים (בינתיים) בזכות (היתר) של תלמידיהם לא להאזין, הגדיל הרב אבינר לעשות והרחיב את גבולות הפריביליגיה. בראיון איתו ביקש הרב הנכבד מהצבא לפטור נשים משירות צבאי, או במילים אחרות למנוע מהן את הזכות לשרת את מולדתן, בשם "אהבת הלוחמים הדתיים". משטח אש לשטח סטרילי.

יואיל נא הדתי להחליף את המסר הבא: הדבר פוגע ברגשותיי ולכן זכותי לא לשמוע שירת נשים, בנוסח: מחובתי כאדם להיאבק ביצר, להתגבר עליו בכל עת שנדרש הדבר, לרבות במקרים שבהם אני שומע אישה שרה. וכבר אמר בענווה כובשת הרב פרומן בנושא: "יש לי בעיה ופתרתי אותה".

ומה באשר לנזק הנוראי שנגרם למרחב הציבורי מרוב דיבורים על צניעות, שהם עריות במסווה של צניעות? אני מבקשת להחזיר לכל האנשים שאינם רואים באישה או בילדה הנותנות את קולן בשיר איום על טוהר המחשבה, את הזכות לחיות במרחב ציבורי משוחרר ממיניות. אני מפצירה גם במקפידים, ואולי דווקא משום כך, להבדיל בין הקשר מיני לשאיננו כזה ולא לבלבל ביניהם. לגברים בריאים בנפשם (דתיים וחילונים) יש הזכות ליהנות (כן, ליהנות, בלי להשפיל מבט ובלי להסיח את הדעת) משירת נשים בלי לחשוש לתומתם ולנשים יש הזכות להתנהל, פשוטו כמשמעו, באותו מרחב ציבורי בלי להיחשב בעיני מישהו כאוביקט שמסתכם ביכולת לעורר את היצר של שומעיו ורואיו. ולכל הנשים (דתיות כחילוניות) הזכות להיות מוגנות מפני אנשים שחוששים שלא ישלטו בעצמם, אלא אם יתאימו את לבושן, או ידוממו את קולן.

המאבק אפוא איננו על הזכות לשמוע נשים שרות (שזה כמובן אינו ערך בפני עצמו), אלא על הזכות לשחרר את שירת הנשים ועניינים נוספים, מהם נעלים ומהם פעוטים ויומיומיים, משיח המיניות שפושה כמו מחלה ממארת ולא מותיר חלל אחד פנוי במרחב הציבורי. הגיע הזמן לשבור את מכבסת המילים שלפיה הלכה זאת כלל אינה נוגעת בנשים, או לא מכוונת נגדן, שהרי זכותן לשיר, לגבר אסור לשמוע. ההחפצה וההפיכה של האישה לאובייקט מיני שלא ברצונה, גם כשאינה מכוונת לכך, מערבת אותה בעל כורחה בדבר ופוגעת בכבודה.

לפני כמה ימים עצרתי את רכבי במעבר חצייה לחייל שכיפתו הגדולה העידה עליו שהוא "תורני" או "הסדרניק". בעבר הייתי מתמלאת הערכה מול דמות שכזו, שמשלבת תורה ועבודה, אך הפעם למראהו חלפו בראשי מחשבות לא צנועות בעליל. חשבתי לי שהוא, אם לשפוט לפי צורת לבושו, בוודאי לא מאזין לשירת נשים, משום שבנבכי נפשו פנימה הוא חושש שהיצר שלו חלש עד כדי כך שהוא יבוא לידי עברה. חשבתי לי שמזל שלא נתתי קולי בשיר. כך, מבלי משים, במחשבתי ניכסתי אותו לשיח מיני, גימדתי אותו ורידדתי אותו ליצריו בלבד. ראיתי בו ערוות דבר, שלא בטובתו ושלא בטובתי.

פועלים על תנאי

נניח שבג"ץ היה מחליט  להחזיר את הצוערים הסוררים לקורס הקצינים. האמנם תדע כל אם עברייה שעל בניה מפקדים טובי הבנים? האמנם מי שבחר לנהוג כך, מתוך ידיעה ברורה שגם בתוך השיח ההלכתי יש גוונים, מסוגל להתמודד עם מציאות מורכבת? ומה יעשו בשדה הקרב אותם חיילים מעולים כשייקרעו בין הרב למפקד? יבקשו פסק זמן כדי להתקשר לרב להתייעץ? יחליטו מה שיחליטו ואחר כך יאמרו בגאווה שלא התפשרו על ההלכה? האם הם נתנו דעתם על הנזק המערכתי שגרמו במלחמתם על "כבוד התורה" (עוד מושג מופרך)? ייתכן שיש להודות, גם אם בצער, שמי שנפשו נוהה אחר הפירוש הנוקשה של ההלכה (להלן "תורני") אינו יכול לאחוז במקל בשני קצותיו וצריך לשקול לשוב לחיקה החם והסטרילי של הישיבה, שם לא ייאלץ לעמוד מול אתגרים מן הסוג של שירת נשים.

ובעניין אותו בג"ץ: כמובן שלאותם חיילים שמורה הזכות, ככל אזרח במדינה, לעתור לבג"ץ, אך בלי משחק כפול בבקשה. הרבנים של חלק מתלמידי ההסדר הם אותם הרבנים ששלחו מכתב תמיכה במשה קצב, ונימקו את תמיכתם בדה-לגיטימציה של הרכב שופטים שמכהנים בו ערבי ואישה. זהו רק סימפטום למערכת היחסים המורכבת שמנהלת הציונות הדתית עם המדינה, שמלווה בתחושה שהכול על תנאי; התניה שאנשי שמאל (פרט לשוליים סהרוריים) שנאמנותם מועמדת בספק לא פעם על ידי הימין לא מעלים בדעתם לעשות. בנו של דויד גרוסמן נהרג במלחמה שהוא לא היה בטוח בצדקתה וזו רק דוגמה אחת.

ואם ברשויות המדינה עסקינן, יש להבהיר אחת ולתמיד את מהות יחסי המדינה עם אזרחיה. המדינה על רשויותיה איננה קדושה. המדינה איננה חלק מהגאולה. המדינה היא מכשיר, אמצעי, ולא מטרה בפני עצמה, מנגנון שמופקד על קיום חיים סדירים על אדמת ארץ ישראל. הצבא אינו קדוש (נכון, גם שירת נשים לא, אבל היא גם לא בזויה). בין קדוש לבזוי, טהור לטמא, קודש לחול, יש חלל גדול שבו חיינו מתנהלים, ובמרחב הזה יש נשים ויש גברים ויש מוסכמות וגבולות וחוקים שנועדו לשמור על נורמות התנהגות הולמות במציאות נורמלית, מעורבת ומורכבת.

והערה לסיום: בלי לזלזל ברצינותם של הרבנים ביחס להלכה עצמה, שלה הקדשתי חלק גדול מדבריי, מי שעיניו בראשו לא יכול שלא לראות כי מדובר גם במאבק על שליטה שנובע מפחד, של שני הצדדים כאחד. הרבנים מצדם חרדים לנפשותיהם הטהורות של תלמידיהם במציאות הצבאית המורכבת, וחוששים שהשפעתם עליהם תישחק בצבא. זה לא שהצבא מצדו נלחם על שירת נשים כערך עליון, אך הוא מזהה בסירוב להאזין לה איום מטריד על הסטטוס קוו הנהוג בו מאז הקמתו. האם החשש לגמרי מופרך?

מעורר בוז

בישראל, שבה לא נהוגה הפרדה בין דת למדינה וממילא קולם של רבנים נשמע בה, מגיע לכולנו, דתיים כחילונים, לשמוע רבנים אמיצים יותר, הספונים פחות בדל"ת אמותיהם, רבנים נועזים שמציעים קריאה נכונה של המציאות, רבנים שלא ויתרו על הכלל לטובת מרחב סטרילי לצאן מרעיתם, רבנים שמכירים בגבולותיהם, רבנים עם ענווה אמיתית, רבנים חפים מאינטרסים צרים, רבנים שיפסיקו לנפנף בדעת תורה (מושג שלמעשה לא קיים) כדי לתת תוקף לאידיאולוגיה שלהם, רבנים שיודעים שלפעמים סייג לחוכמה שתיקה, ובעיקר רבנים שיחנכו את תלמידיהם להטיל ספק, לחשוב, להתמודד ולא להידרש כל כך לתשובת רב…

האלוף במיל' אלעזר שטרן טען שתקרית הצוערים עלולה לעורר את שנאתם של החילונים כלפי הדתיים. לעניות דעתי גרוע מכך. הפרשה ונגזרותיה מעוררות בעיקר בוז ושאט נפש כלפי אותם "תינוקות שנשבו", שהציבור החילוני כבר מתחיל לוותר עליהם, בתהליך שעשוי להיות בלתי הפיך. אני מקווה שרבים גם בציבור הדתי מסוגלים להבין מדוע, ויישאו את קולם ואת קולן הצלול נגד ההקצנה ולא, לא כדי לרצות את הילארי קלינטון, שכבר בוחשת בקלחת ומביעה "דאגה". פשוט כי בנפשנו היא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בינואר 2012, ב-גיליון וארא תשע"ב - 754 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. חופרת אני וחופרת…

    כל טענה שהועלתה כאן כבר הועלתה בעשרות במות אחרות (כולל בטוקבקים) ונלעסה מכל כיוון.

    הניתוח ההלכתי חסר, נראה שנעשה רק כדי לקדם את הדוברת למסקנה שהונחה מראש ובוודאי שאינו מסתמך על שום מקור רציני. תמהני, האם יש במה רצינית שהייתה נותנת לפרסם מאמר בתורת ההכרה או בלוגיקה מסדר שני ומעלה בלי שהכותב יוכיח בכתיבתו הבנה מינימלית בנושא. משום מה בענייני הלכה כולם, עורכים ככותבים, רואים את עצמם פטורים מהחובה הזו.

    הציטוט של הרב פרומן מוצא מהקשרו (ביותר מהיבט אחד).

    הטענה ש"…בנבכי נפשו פנימה הוא חושש שהיצר שלו חלש עד כדי כך שהוא יבוא לידי עברה" כמו הניתוח ההלכתי "שבכוח קולה של האישה להכשיל גבר" הן טענות שזכויות היוצרים שלהן שמורות למנגחים מקצועיים מהצד החילוני, למסבירנים חרדיים גרועים במיוחד ולעיתים לחיבורים הלכתיים איזוטריים. בנוסף, הן עדות נאמנה להתנשאות של הכותבת שבמקום להתווכח עם דעותיהם של הדתיים מסבירה להם 'למה הם חושבים ככה'. תודה רבה, גברת, אנחנו מסתדרים בלי הדיאגנוזות הפסיכו-סקסואליות שלך. הטענה היחידה שניתן לקבל במישור הדיונים הללו היא טענה מהסוג של "זו אינה ההלכה אלא חומרה שהמצאתם". בעניין 'קול באישה' כמובן שהטענה הזו מופרכת.

    ואם באנו לענייני פטרונות כרונית – הקביעה "המדינה איננה חלק מהגאולה" היא עדות לבלבול בין עובדות להשקפה. *לדעתך*, המדינה איננה חלק מהגאולה. לדעת אחרים – דווקא כן. אל תציגי את עמדותייך כשיקוף של המציאות ואת עמדותיהם של האחרים כטענות הניתנות לביקורת.

    • את דבריך כלפי עינת טלמון "אל תציגי את עמדותייך כשיקוף של המציאות ואת עמדותיהם של האחרים כטענות הניתנות לביקורת" אפשר להחיל, וביתר שאת, על דבריך שלך. כאשר עינת, ורבים אחרים (בתוכם גם הרבה יראי שמיים), מפרשים את ההלכה אחרת מפירושך הפונדמנטליסטי, הם "חסרי הבנה מינימאלית". ואילו הבנתך שלך היא הכרחית ואין בלתה.

      מצטער, אבל לא מצאתי אצל עינת טיפת התנשאות ופטרונות, ואילו דברי התגובה מלאים באלה עד בחילה.

  2. תודה רבה, עינת, על דבריך החדים והנכוחים. קלעת בול בכל מילה.

    וכמו הד לדבריך, הנה אנחנו קוראים היום על הגיליון הפרוורטי של "באהבה ואמונה" שטושטשה בו תמונת רות פוגל ז"ל כדי "שלא להכניס תמונת אישה לבית הכנסת". הפעם אפילו כמה מרבני "קול באישה" הזדעזעו, בלי להבין שהפרוורטיות של הרב אבינר היא המשך ישיר של הגישה המעוותת שלהם.

  3. התגובה שלי נועדה להיות משקל נגד לכתיבתה של עינת ומכאן החריפות שלה. לטענתך שגם אני חוטא בהצגת עמדותיי כעובדות אין משקל כאשר לא מצטרפת אליה דוגמא מדבריי.

    לאור הקושי שלך במציאת השחצנות המובנית אצל עינת, אז בבקשה – כאשר במקום להתייחס לעמדה של מישהו מנתחים את המניעים הנפשיים שגורמים לו לאחוז בעמדה זו – זו שחצנות. אני לא מנתח את הסיבות לכך שעינת מחזיקה בהשקפת עולם ליברלית אבל היא מחליטה עבור החייל עם הכיפה הגדולה (ואגב כך עבור כל הציבור שהוא מייצג, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה) מהן אורחות חייו ויתירה מזו מה המניעים המצויים ב"נבכי נפשו" שהניעו אותו ללכת בדרך מסוימת. מי כאן מתנשא? מי כאן שם עצמו חוקר כליות ולב מטעם עצמו?

    ההתיימרות להגיע מרקע שכולל כמה שיטוטים קצרים ברשת וציטוטים אקראיים שהקשר בינם לנידון הוא אסוציאטיבי בלבד (רבי זכריה בן אבקולס) ומתוך רקע זה לנתח תחום רחב כל כך (הלכה) ולהגיע בו למסקנות מרחיקות לכת – זו שחצנות. כן, ביטולה של הלכה פסוקה בשו"ע זו מסקנה מרחיקת לכת שהיה ראוי לצרף לה מקור או נימוק משכנע מלבד דעתה של הכותבת שזו הלכה שהיא "גדר".
    היומרה הזו היא גם הסיבה לטענתי על חוסר הבנה. אני לא טוען שההבנה שלי היא היחידה האפשרית, זו המצאה שלך. אני כן טוען שמי שמגיע ללא רקע (רקע לא חייב להיות רקע ישיבתי או תורני. לכותבת אין רקע גם מהכיוון המחקרי) לא יכול לטעון להבנה. זה לא "פירוש אחר" אלא רדידות וחוסר רצינות. לא כל קשקוש ניתן לפטור בטענות של "פירוש אחר" והמסך, אפילו המסך הפוסט מודרני איננו סובל הכל.

    היומרה לנתח מניעים נפשיים להקפדות הלכתיות איננה רק עדות לשחצנות אלא הוכחה נוספת לחוסר הבנה. לא מקיימים הלכות בגלל החשש שלולא קיום זה נגיע לעבירות "אמיתיות" (אמירה בעייתית כשלעצמה). מקיימים הלכות בגלל החיוב שלנו לקיים כל תג ותג בתורה. אין ביציאה הצוערים מההופעה כדי להעיד על דעתם על הזמרת, על שיריה, על רמת העמידות הרוחנית שלהם או על כל דבר אחר. ליציאה הזו יש טעם אחד – "יצאתי כי כתוב בהלכה שאין לשמוע זמרת נשים" (כך כתב צוריאל מצגר, אחד הצוערים שהודחו. כמובן שלעינת, המאמא רנטגן, אין צורך להאזין לעדותו, הרי יש לה את הציוד הפלאי שקורא מחשבות דרך כיפות).

    • או שלא התחלת להבין את דברי עינת, או שהבנת ונלחצת מהאמת שבדבריה ועל כן הגבת באלימות מילולית.

      עינת לא ניסתה בשום אופן להכנס למניעים הנפשיים של העמדה הפונדמנטליסטית, אלא אמרה שעמדה זו גורמת לה שלא בטובתה לאסוציאציות על מניעים אלו (שהיא יודעת שאינן נכונות). "גימדתי אותו ורידדתי אותו ליצריו בלבד. ראיתי בו ערוות דבר, שלא בטובתו ושלא בטובתי" – כך היא כתבה, וזה ההפך הגמור מן הבוץ שהטלת בה.

      ומה אתה יודע על הידע של עינת בהלכה ומקורותיה? ממה נובעת קביעתך שדעתה נובעת מ"ההתיימרות להגיע מרקע שכולל כמה שיטוטים קצרים ברשת וציטוטים אקראיים" אם לא מהתנשאות ושחצנות מבחילים?

      לגבי בקשתך לדוגמה לקביעתי שאתה חוטא בהצגת עמדותיך כעובדות, הרי היא. אתה כותב "כתוב בהלכה שאין לשמוע זמרת נשים". זו עמדה, לא עובדה, ואתה מציגה כעובדה. לא כתוב "בהלכה" שאין לשמוע זמרת נשים. זה כתוב בספרי הלכה שחוברו בתקופות בהם מעמד הנשים ונוכחותן בחיים הציבוריים היו שונים מקצה לקצה ממעמדן ונוכחותן כיום. העמדה המקדשת את הטקסט בספרים אלו, במקום את המשמעות הגלומה בהם, היא אמנם לגטימית, אבל היא עדיין עמדה ולא עובדה.

      אחזור על זה במילים אחרות כי אני חושש שגם אותי לא תבין. שזה שמשהו כתוב בספר, זו עובדה. זה שמה שכתוב בספר הוא ההלכה, זו עמדה. ויחי ההבדל הקטן.

      • "שלא בטובתה"… רחמנות, יהודים… "שלא בטובתה". קראתי את המילים המיתממות, אך לא קניתי (על אף שגם כשקראתי אותן הערכתי את התחכום כמו גם התחכום שבצירופים כמו "השבת והנידה". אכן מתנשאת, אבל יודעת את העבודה). מה אני אגיד, לי לא קרה שהצלחתי "שלא בטובתי" להחליט עבור מישהו מהן דעותיו. צר לי, ההתנשאות הגלומה בהערכת אורח חייו של אדם, מניעיו הגלויים והנסתרים(!) והכל על סמך כיפה נשארת התנשאות גם כשהיא קורית "שלא בטובתו". יהיו שיאמרו שדווקא ב"שלא בטובתי" גלומה ההתנשאות כולה אך לא נרחיק עד שם.

        איך אני יודע מה הידע של עינת? האמת היא שהתשובה פשוטה מאוד, גם אתה יודע אותה. גם אחרי הזעקות שלך אני עדיין משוכנע שלעינת אין תואר בתלמוד והסיבה שבשלה היא חשה חירות כה רבה לקבוע מסמרות בעניין היא שבעיניה ההלכה היא אוסף של תופעות פולקלור ולא הרבה מעבר. בכל מקרה, הויכוח בינינו מיותר, לך אין דרך להוכיח לי שאני טועה ולי אין דרך להוכיח שאני צודק. אתה כמובן תאמר שבמקרה זה אין לי הצדקה לייחס לעינת בורות ואני אענה שזה לא מעניין אותי. כמובן שאם עינת עצמה הייתה מעידה על רוחב הבנתה בהלכה ובדרכי השתלשלותה לא הייתי מפקפק בכך.
        ואחרי כל הנ"ל, אין לי בעיה ללכת לשיטתה. בוא נניח שעינת בקיאה מאין כמוה בכל תג ותג של דרכי התפתחות ההלכה ושאין שני לה לא במסגרות הישיבתיות ולא במסגרות המחקריות. אם כך , איך היא נותנת לנו ניתוח חסר כל כך? אין כאן טענה על מהות הדברים אלא על דרך ההצגה החסרה.
        נניח, שהחלוקה בין סוגי ההלכות היא הגיונית. מאיפה הגיעה הקפיצה מהחלוקה העקרונית לקביעה שהלכות "קול באישה" שייכות למחלקה אחת ולא לשנייה? מתבקש כאן נימוק או מקור. אף אחד מהם לא מובא. ככלל, איך ניתן להבחין בין קטגוריה אחת של הלכות לשנייה? יש כללים מוגדרים היטב? לעינת פתרונים.
        גם הנימוק "חומרה שלא הכול מקפידים בה" הוא תמוה וחסר. מי לא מקפיד? הציבור? האם חוסר הקפדה של הציבור על עשרות ומאות חוקים שמחוקקת המדינה, לדוגמא, מעיד על כך שהחוקים הללו הם המלצה? הציבור לא מקפיד גם בדיני גזל ורכילות. אלו שתי מצוות דאורייתא שאין חולק על תוקפן, אז מהיום הן חומרה?

        כבר הכנתי את עצמי לכתוב תגובה מפורטת על ההבדלים בין "עמדה", "עובדה" ו"בדיחה". גם רשמתי לפניי כמה חוליים מצויים בקרב מי שמגייסים לעזרתם טענות פוסטמודרניות (לכאורה, רק לכאורה, טענות פוסטמודרניות אמיתיות נשמעות אחרת) כהצדקה ללרלרת חסרת נימוקים או מקורות. אבל אז גיליתי שאין צורך.
        המשפט "כתוב בהלכה שאין לשמוע זמרת נשים" אותו הבאת כהדגמה לכך שאני מציג עמדות כעובדות איננו משפט שלי. זהו ציטוט (מדויק) של משפט של אחד הצוערים שהורחקו מבה"ד 1. יתירה מכך, המשפט הזה לא הובא כחלק מהטענות מהו חלק מההלכה ומה לא, אלא כהוכחה לכך שהמניעים שעינת מייחסת ל"תורניים" אין מקורם בנסיון להבין אותם אלא בהתנשאות (שלא בטובתה, ברור, ברור, מעכשיו, אנא הוסף בכוחות עצמך את המילים "שלא בטובתה" אחרי כל פעם שאני כותב "עינת"). הטענות שלי, אכן, היו ספציפיות בהרבה. כמובן שאת הטענות שלך ניתן לטעון גם לגביהן. ניתן גם לענות עליהן, אבל חבל לי להפסיד את ההנאה שבקריאת ההתפתלויות מסוג "כתוב בספר אבל זו לא ההלכה". שבוודאי תלכנה ותתעצמנה. אז בכבוד.

  4. לצורך הבהרה נוספת בעניין הרב פרומן – המשפט שהובא בשם הרב מנותק מההקשר המלא. כמובן שלכותבת נח מאוד בכך כי מהמשפט עצמו יכול להיווצר הרושם שהרב פרומן סגר עבורנו את הפינה של קול באישה. איזה יופי. מאז ימי רב ושמואל אף אחד לא מצא לנו פתרון. טוב שבא הרב פרומן, נרוץ לקנות כרטיסים לאתי אנקרי או לאפרת גוש, איש איש וטעמו.
    כמה חבל שהסיפור המלא מראה תמונה שונה. הרב פרומן מאושפז בבית חולים לצד חייל צעיר ונוצרה בינהם ידידות. באחד הימים שלחה היחידה הצבאית שבה משרת החייל זמרת למחלקה בה הוא מאושפז כדי לעודד את רוחו. כשביררו עם הרב האם יש לו בעיה עם שירת נשים הוא ענה במשפט שצוטט בכתבה. כעת, מי שחושב שיש מקום להשוות בין יציאה של שישה צוערים מתוך אולם מלא בזמן הופעה לבין רב שמקבל בהבנה הופעה אישית לחייל החולה שמולו – יש לו בעיה קלה בתפיסת המציאות שלו.

    קל מאוד להביא סיפורים נקודתיים שמראים, לכאורה, על האופציה לשנות ולעצב את ההלכה כרצוננו. יש סיפורים כאלו למכביר, גם על רבנים שהיו קרובים בהרבה לקונצנזוס מהרב פרומן (למי שלא הבין, אין כאן עלבון לרב פרומן אלא להיפך).

    ואגב, לכל מקרה של ספק, הכתב עצמו שהביא את הסיפור לעיל בעיתון הארץ הוסיף לו את המשפטים הבאים – "לדבריו [של הרב פרומן], קול באשה ערווה הוא איסור המותנה תרבותית שהוא מקל בו ראש, אבל הוא מדגיש ששום הלכה איננה בטלה עד שתבוא מסה קריטית של רבנים שיפסקו אחרת". ההיתממות של הכותבת הולכת וקרבה לשקר פשוט ולא מתוחכם. כמובן שאת עולמו הפשוט של ליפשיץ זה לא ישנה. אין בעולם הזה טענות, נימוקים או אמירות מבוססות, כולם מיותרים כשיש לך הכללות, ואת הכרטיסיות של הפסיכומטרי באות פ'. והנה יש לנו עולם קל להבנה – מאידך פרוורטים ופונדמנטליסטים ומאידך בני האור. כמה קל.

    • למה הכללות? האשמה בפרוורטיות היתה פרטית לחלוטין ולא מכלילה. לגבי פונדמנטליזם, זו פשוט ההגדרה המקובלת לעמדתך, למה אתה נעלב? מה, אני נעלב כשאתה קורא לי ליברל?

      • היתממות. היתממות שקופה, אפילו.
        ודאי שהדבקת תכונות למנהיג תורני, וודאי כאלו שמקושרות לפסיקותיו (וכדי לרכך את הזעם הקדוש שלך – פסיקותיו שאינן דומות לפסיקות של מי שאני רואה בהם את רבותי) הן גם אמירה לגבי הקהל שהולך אחרי אותו פוסק.
        יתירה מכך, גם אם נקנה את זעקות השבר שלך – גם כבוד תלמיד חכם פרטי הוא כבוד התורה ומי ששומע את בזיונו חייב למחות כמפורש בגמרא. יש אמנם להוסיף שזה רק "כתוב בגמרא" אך זו לא "המשמעות הגלומה בהן". יש לזכור שדברי הגמרא נאמרו בתקופה מסוימת אך ההלכה היא דבר דינמי וחי ואל לנו לקדש את הטקסט הכתוב בה (או במשנה, או בחומש או בעשרת הדיברות). מעמד תלמידי החכמים בזמן הגמרא ונוכחותם בחיים הציבוריים היו שונים מקצה לקצה ממעמדם ונוכחותם כיום. כמובן שאת הרעיון שגלום בטקסט כל אחד יכול לתאר באופן שונה לחלוטין ובלי שמץ קונסיסטנטיות, מצב נוח במיוחד לצבי.

        היתממות #2 – יש הרבה מילים לתאר את העמדה "שלי" (בהנחה שאתה יודע מהי). ל'פונדמנטליזם' יש הקשרים ברורים שחורגים מהמשמעות המילונית שלו והבחירה שלך בו הייתה (אני מקווה, אלא אם כן גם היא נעשתה שלא בטובתך) מודעת. בקיצור, ידידי, אני יודע דבר או שניים על הכוח של סמנטיקה. בוא נדלג על המשחק הילדותי הזה של "רק אמרתי ש…" שמתאים לבמות רדודות יותר וכל המהלכים שלו ידועים מראש.

  5. במילים אחרות, נגמרו לך הסבלנות או היכולת לענות (או שתיהן) ואתה רוצה לפרוש באופן עם מראית מכובדת ופרצוף מיוסר. כמובן שאני מכבד את הרצון אבל מיצר על כך שזה קורה כל כך מהר. ובדיוק כשהתחלתי להנות!

    אגב, התייחסות לעובדה שהתנפלת וניתחת עד דק משפט שלא אני כתבתי (וזה היה די ברור שזה לא משפט שלי) אתה מתכוון להתייחס או שאתה חושב שהפוזה הנעלבת שלך תענה את הכל?

    • יפה שהתחלת להנות. כל אחד וההנאות שלו (על פרוורטיות כבר דיברנו?). לי אין כל הנאה מוויכוח עם התפיסה הפונדמנטליסטית שהיא כולה חילול השם וביזוי התורה, ועל כן לא אמשיך בו.

      רק אצטט את דברי הרמב"ם הקולעים כל כך שנאמרו עליך ועל סיעתך:

      וממה שאתה צריך לדעת כי דברי חכמים ז"ל נחלקו בם בני אדם לשלוש כיתות:

      [כת ראשונה – מקבלים דברי חכמים כפשטם]
      הראשונה והוא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חיבוריו ומה ששמעתי עליו –
      הם מאמינים אותם על פשטם, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות כולם הם אצלם מחויבות המציאות.

      ואמנם עושים כן, לפי שלא הבינו החוכמה והם רחוקים מן התבונות, ואין בהם מן השלמות כדי שיתעוררו מאליהם, ולא מצאו מעורר שיעורר אותם. סוברין שלא כוונו החכמים ז"ל בכל דבריהם הישרים והמתוקנים, אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם, ושהם על פשטם. ואע"פ שהנראה מקצת דבריהם יש בהם מן הדיבה והריחוק מן השכל, עד שאילו סופר על פשוטו לעמי הארץ – כל שכן לחכמים – היו תמהים בהתבוננתם בהם, והם אומרים היאך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה או שיאמין שהיא אמונה נכונה, ק"ו שייטיב בעיניו.

      וזו הכת עניי הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם, והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינין זה. וחי השם יתברך כי הכת הזה מאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה, ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה. לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה "אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז"ל מה שכששומעים אותו שאר האומות, אומרים "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".
      ורוב מה שעושים זה הדרשנים שהם מפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעים. ומי יתן אחר שלא ידעו ולא הבינו שיהיו שותקים. כמו שאמר "מי יתן החרש תחרישון ותהי להם לחכמה". או שיהיו אומרים אין אנו מבינים כוונת החכמים בזה המאמר ולא היאך יתפרש. אבל הם מחשבים שהם מבינים אותו ומשתדלים להודיעו לפרש לעם מה שהבינו הם עצמם, כפי דעתם החלושה, לא מה שאמרו חכמים, ודורשים בראשי העם דרשות ממסכת ברכות ופרק חלק וזולתם על פשטם מלה במלה.

      • האמת היא שההנאה הולכת וגדלה. הנאה נוספת מסיבה לי העובדה שהתחזית שנתתי ביני לבין עצמי הייתה מדויקת – היה ברור לי שתחזור להגיב. ואפילו הנחתי הנחות נועזות יותר – שתגיב מהר ובתגובה ארוכה. הרי היה ברור שהאגו שלך לא ייתן לך להשאיר את הבמה למילה האחרונה של מישהו אחר (בטח לא ל"פונדמנטליסט" שהרי אתה בטוח שעליונותך עלי היא מובנית ונגזרת אוטומטית מהדעות שבהן אתה מחזיק) אפילו כאשר זה אומר שאתה שובר את המילה שלך עצמך תוך פחות משעה. כמה קל לתפעל אותך, צבי… כמו בובה עם מפתח בגב.

        אני מבין שבהיעדר תשובות לטענות הקודמות (עכשיו תאמר "לא היו טענות", אני אענה בציטוטים, פיהוק, פיהוק) עברת לטענות לגופו של טוען. ברכותיי.
        אני מבין גם שמפאת הניגוד שנוצר בין הדחיפות שיצר האגו הפגוע לבין חוסר היכולת לטעון טענות ממשיות עברת לסוגת "ויכוח בציטוטים". אמנם קל מאוד לנהל ויכוח כזה אבל, כמה דאמרי אינשי, אני את הבגרות שלי כבר עשיתי. אמנם, פטור בלא כלום אי אפשר ולכן רק אשאל – מאיפה הציטוט המרשים כל כך שהבאת? אהה… מעניין…

        תגיד, כמה מחשבה אתה משקיע לפני שאתה עושה את הקופי פייסט מהסוג הזה? יותר ממה שמעניין אותי הויכוח איתך (שהרי כבר אין כאן ממש 'ויכוח') מעניין אותי התהליך המחשבתי שעבר אצלך. חשבת שאצלי במחשב גוגל לא עולה? שלא אמצא תוך רגע מהו הציטוט? הרי אפילו בגוגל אין צורך, הטקסט הזה מצוי בכל חומר לבגרות במחשבת ישראל ואין תיכוניסט דתי שלא נתקל בו. אז באמת, מה חשבת?

  6. עבור כל מי שהחזיקו עד כאן ועדיין תמימים דיים כדי לאפשר לצבי לזרות חול בעיניהם, הנה פתרון החידה הקלה – הציטוט של צבי הוא מהקדמת הרמב"ם לפרק חלק. עבור צבי היה מיותר לציין הקשר שכן אין בו צורך כשיש את הכלי המגושם, אך היעיל, של לעג אישי ורמיזות בדבר פרוורטיות (למה פרוורטיות? שמחה לאיד היא תכונה אנושית מצויה מאוד. אכן, אני נהנה לראות אותך מתפתל ומעלה קיטור). כמו כן, מצער לומר, אך מהתגובה להאשמותיי בדבר דרכי הניסוח של צבי ניתן להסיק שצבי אינו מודע לקיומו של מושג ההקשר ועל כך יש כמובן להצטער.

    כמובן שההבדל בין אגדתות פרק חלק לבין אמירות הלכתיות הוא גדול (מי שלומד רמב"ם יודע שלמקום שבו הרמב"ם משבץ את דבריו יש משמעות עמוקה ולא לחינם הציטוט הנ"ל נמצא במקום בו הוא נמצא). כמובן שדרשה (כמו אלו בפרק חלק) מפסוק שונה מאסמכתא ואסמכתא שונה מלימוד בהיקש וכד'. ההבדל הזה, חברים, איננו "עמדה", איננו "זוית ראייה", ואיננו אפילו "קונסטרוקט חברתי". יש הבדל ויש מי שלא רוצים שידעו אותו ונוח להם ליצור מהכל סלט אחד.

  1. פינגבק: הגנה, הלכה, הבניה, אפליה « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: