בהיכלו של המקובל הבבלי / ראובן גפני

 

זיכרונות ומעשי פלאות מבית מדרשו של הרב יהודה פתיה. גרסת-עיתון לפרק מן הספר החדש על בתי הכנסת במרכז ירושלים

 

המקובל הרב יהודה פתיה

מוסדות של העדה העיראקית, תמיד עומדת בפניהם ברירה אם לכנות עצמם עיראקים או בבלים. כל אימת שהקהילה בוחרת באופציה הבבלית, אפשר ללמוד עליה דבר מה […] הכותרת הבבלית רומזת על קהילות עם נטייה לוותר על השפמפם לטובת הזקן, הברט לטובת המגבעת והמסורתיות לטובת החרדיות […] על הספסלים במנחת יהודה יושבים ילדים חביבים, וביניהם עומד חזן שזקנו נאה ולחייו סמוקות. חזן זה הוא מן המעולים ששמעתי ועל אף שמראהו כאשכנזי, הרי הוא מפליא לסלסל ולבתר את הטונים לרבעים ורבעי-רבעים, בקול עדין אך לא מתוק ובלב נשבר אך לא יבבני (ג'קי לוי, 'ההבדל בין בבלי לעיראקי', עיתון 'כל העיר').

הרב המקובל יהודה פתיה, שבית הכנסת מנחת יהודה בשכונת מחנה יהודה נושא את שמו, עלה לארץ מבגדד שלוש פעמים. בפעם הראשונה היה זה בשנת 1905, ובשהותו הקצרה בירושלים הספיק להוציא לאור את ספרו הכמוס עד אז, "יין הרקח", המהווה ביאור לשניים מחלקי הזוהר החשובים ביותר – האידרא רבה והאידרא זוטא. בתחילה, כך מסופר, סירב הרב המקובל לפרסם ברבים את ספרו, ורק מששמע מפי מקובלים אחרים כי רבי שמעון בר יוחאי עצמו מחכה אף הוא בשמים להופעתו – שוכנע להוציא את הדברים אל האור.  

אלא שלמרות רצונו לא הצליח הרב פתיה להשתקע בארץ. כך החליט לחזור לבגדד, ובה נשאר עד שנת 1923. באותה שנה שם את פעמיו בשנית לירושלים. לאחר זמן קצר מצא עצמו חוזר פעם נוספת על עקבותיו, וזאת הפעם נותר בבגדד עד שנת 1934. רק בניסיונו השלישי לעלות ארצה צלח הדבר בידו, ובירושלים התגורר עד פטירתו בשנת 1942. הרב פתיה הפך לאחד המקובלים הנודעים והאהובים ביותר על כלל הציבור הירושלמי, וסיפורי המופת המסופרים מדור לדור על גדלותו, על אופיו ועל יכולותיו המיסטיות סובבים בעיקרם סביב בית הכנסת הנושא כיום את שמו. את דמותו באחרית ימיו העלה לימים חיים באר בזיכרונותיו.       

הרב פתיה נולד בבגדד בשנת 1859 ונודע עוד בצעירותו כתלמיד חכם ומקובל מובהק. בצעירותו למד בכמה ישיבות, ובהן גם בית המדרש הנודע לרבנים "בית זילכה", שבו למדו ולימדו באותן שנים גדולי החכמים של העדה הבבלית. כשהיה בן 23 החליט להקדיש את חייו ללימוד תורת הנסתר ולעיסוק בה, ועד מהרה הוכר כחכם ומקובל שבכוח לימודו ותפילתו ביכולתו לרפא חולים, לגרש שדים ולהביא להגשמת משאלותיהם של ההמונים, שהחלו לצבוא על דלתותיו בכל שעות היום והלילה.

סיכולה של הגזרה

מעל לאחת הכניסות התנודד ברוח שלט שבטבורו צוירה כף יד ומתחתיה נרשם באותיות סת"ם "חוכמת היד" […] קול חרישי קרא אליה פעמיים ושלוש, עד שגילתה מהיכן הוא בא. בקצה החדר הפנימי, על כמין דרגש שבפינה, שכב ישיש ומראהו כמראה אחד מחכמי הספרדים, שראתה לא פעם בסמטה המוליכה לישיבת המקובלים בעיר העתיקה. הוא רמז לה בידו הצמוקה והזמינה להיכנס ולשבת על השרפרף […] הזקן העלה את השלהבת ואחר כך נטל את ידה המושטת אליו והטה אותה כלפי האור. שעה ארוכה ריחפו אצבעותיו שקופות ואווריריות על פני תוויה של כף היד הרועדת בכפו […] 'אכתוב לך שמירה', אמר וגחן אל פיסת קלף קטנה ורשם עליה במהירות ובשתיקה צירופי אותיות. אחר כך גלל אותה כמגילה, כרך עליה פיסת אריג, ועם כל תפירה ותפירה שתפר רטטו שפתיו (ח' באר, חבלים, עמ' 143-141).  

בירושלים פעלו בראשית המאה העשרים עשרות חכמים מקובלים, וחלקם נודעו אף הם בציבור והפכו למוקדי עלייה לרגל ליהודים בני כל העדות. הנודע שבהם היה הרב חיים שאול דוויק הכהן (השד"ה), ראש ישיבת "רחובות הנהר", שפעלה עשרות שנים בשכונת הבוכרים. ואולם משעה שעלה לירושלים "הארי מבבל", כפי שכינו חלק מן המקובלים את הרב פתיה, פקד את ביתו הקטן שבשכונת מחנה יהודה זרם כמעט בלתי פוסק של תלמידים, חכמים ויהודים מן השורה, שביקשו לזכות ולו במעט מן האור שהפיצה דמותו הקטנה. רבים מהם, כמו אמו של חיים באר, זכו באותן שנים גם לקמעות מעשה ידיו, ותוך כך המשיכו להיקשר לדמותו סיפורים פלאיים ששיקפו את ההערצה שחשו כלפיו כל יושבי העיר.

ואולם, מה ששבה את דמיונם של רבים, מעבר לכוחותיהם המופלאים של הקמעות שחילק – אשר אחדים מהם ניתן למצוא עד היום בבתי כנסת שונים בירושלים – היה התגייסותו המיוחדת לעצירת התקדמותם של הכוחות הנאציים, שכבשו בסערה את מדבריות צפון אפריקה והתקדמו כמעט ללא הפרעה לכיוון ארץ-ישראל. פעולה מיסטית זו זכתה לתיאורים חוזרים ונשנים. כך למשל תיאר את הדברים הרב הסופר חיים סבתו: "הם עשו זאת בעצת הארי שבחבורה, הצדיק הבגדדי המלומד בנסים הרב פתייה, שאחרי שאלת חלום ציווה לכל אחד מן החבורה ללכת למקום אחר להתפלל" (ח' סבתו, בואי הרוח, עמ' 25). 

הרב פתיה ארגן באותה העת קבוצות של מקובלים שיתפללו בקברי צדיקים בכל רחבי הארץ, נשא תפילות בנוסח מיוחד בירושלים, שבהן השתתף מלבדו גם קובץ מקובלים קשישים, ואפילו שכר כלי טיס שאמור היה להקיף את ארץ-ישראל כמה פעמים, תוך שהוא עצמו מתפלל כל העת לשמירת הארץ מן המזיקים. בסופו של דבר, כידוע, נהדף צבאו של רומל בפני הצבא הבריטי ביולי 1942, בקרב אל עלמיין הראשון, וכל זאת חודשים אחדים לפני פטירתו של הרב פתיה, שהוחזק בעיני רבים כמי שבתפילתו סיכל את רוע הגזירה.

"ותהי לאות בארץ"

עם פטירתו של הרב פתיה לבית עולמו, החליט בנו, הרב והעסקן שאול פתיה – ועמו כמה מרבני העדה הבבלית בירושלים – כי יש להקים מוסד תורני חדש להנצחתו. כך באה לעולם היוזמה להקמת בית הכנסת וישיבת 'מנחת יהודה', הפועלים מאז בשכונת מחנה יהודה. ואכן ביום שלישי, י"ד בטבת תש"ו (1945), נערכה במלון אמדורסקי שברחוב בן יהודה מסיבה לכבוד חנוכת הישיבה. במעמד המרגש נכחו בין השאר הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב חזקיה שבתי ראש רבני ירושלים הספרדים, ואישי ציבור נוספים. אחרון הדוברים במסיבה, משה סופר, הדגיש את סמיכותה של חנוכת הישיבה למאורעות הקשים באירופה באותן שנים, באמרו כי 'פתיחת ישיבה חדשה מעודדת אותנו, לנוכח חורבן מרכזי התורה'. עם סיום דבריו שרו הנוכחים את 'התקווה' והמסיבה הסתיימה.

מעונה המדויק הראשון של הישיבה אינו זכור כיום, אך קרוב לוודאי שהיה אף הוא בשכונת מחנה יהודה, שבקרבתה התגוררו רבים מחכמי העדה הבבלית באותן השנים, סביב בית הכנסת המרכזי של בני העדה בירושלים – אהל רחל. רק בשנת תש"ט נרכש הבית שבו פועל בית הכנסת עד היום, ברחוב נבון, ולאורך השנים סופרו מספר מעשי ניסים גם על הבית עצמו. כך למשל זכה הרב שאול פתיה, על פי הסיפור, בהלוואה כספית ניסית לצורך השלמת הרכישה, וכך גם נתגלה מיד לאחר הרכישה נחש מסוכן, שדר עד לאותה העת בבניין עצמו, כשהוא דרוס באורח פלא בחזית המבנה.

עם רכישתו שופץ המבנה מעט כדי להתאימו לייעודו החדש, והחדרים ששימשו קודם לכן את דיירי הבית הפכו לחלל מרכזי שבו הוקמו בית הכנסת והישיבה. בראשית שנות החמישים הורחב המקום בפעם הראשונה, כדי שיוכל לקלוט אליו את תלמידי החכמים שעלו ארצה מעיראק במבצע 'עזרא ונחמיה'. הרחבתו השנייה התרחשה בשלהי שנות השישים, והותירה אחריה עוד אחד מן הסיפורים הנצמדים כמעט בעל כורחם, כך נדמה, לדמותו של הרב פתיה, גם עשרות שנים לאחר פטירתו.

במהלך השיפוץ, כך מסופר, החליט הקבלן שהופקד על המלאכה שלא לסיימה בגלל קשיים כספיים, ורק לאחר שראה בחלומו את הרב יהודה פתיה עצמו, העוסק במלאכת הבניין הנושא את שמו ומשתתף אף הוא בבנייה, החליט בכל זאת לחזור אל המלאכה ולהשלימה. חנוכתו המחודשת של בית הכנסת נערכה ב-1965, 'היא השנה השמונה עשרה לעצמאות מדינת ישראל וקיבוץ גלויות בארץ האבות'. בסיום מגילת ההרחבה של בית הכנסת נכתב:  

ותהי ישיבת מנחת יהודה לאות בארץ ובגולה, לשם ולתפארת ולתהילה, יהי ה' א-לוהינו עמנו, אל יעזבנו ואל יטשנו, ולהטות לבנו אליו, ללכת בדרכיו ובמצותיו – יהי ה' א-לוהינו עמנו לעולם ועד, ובזכות זה מצפים לישועתו יתברך ויזכנו לגאולה שלמה בבנין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו אמן.

בגדד בירושלים

ישיבת מנחת יהודה התנהלה באותן שנים על פי המסורת המקובלת של הישיבות המזרחיות: הלימוד לא נערך ב'חברותות' מצומצמות כי אם במשותף, כך שכל תלמידי החכמים מסבים לשולחנות, משתתפים יחדיו בדיון ההלכתי והלימודי ואינם עוזבים את המקום עד אשר הסוגיה מתבררת לאשורה. בין תלמידי החכמים שלמדו בישיבה היו כמה מבכירי הרבנים הבבלים שעלו ארצה, וביניהם הרב יוסף אליהו רביע, הרב סלמן חוגי עבודי והרב משה דנגור. סדר הלימוד בישיבה כלל תפילת שחרית עם הנץ החמה, לאחר מכן אמירת תהלים, חק לישראל ומעמדות, ולאחריהם שיעורים במשנה, בגמרא ובהלכה עד הצהרים, עם הגיע זמן תפילת מנחה. 

למרות 65 השנים שחלפו מאז ייסודן של הישיבה ובית הכנסת, המקום מוסיף לתפקד עד היום הן כמקום לימוד הן כמקום תפילה, והוא מנוהל בידי כמה מצאצאיו של הרב פתיה עצמו, המתגוררים בסמוך. הישיבה פועלת באופן דומה למדי למתכונתה המסורתית, וראש הישיבה כיום הוא הרב יהודה מוצפי, בנו של הרב המקובל סלמן מוצפי, מגדולי חכמי בבל שעלו ארצה בראשית המאה העשרים.

בשבתות מתעורר בית הכנסת לחיים עוד יותר מבימות החול, ובתפילות ליל השבת מתמלא האולם הגדול של בית הכנסת במתפללים רבים. בבוקר השבת התפילה מצומצמת יחסית, אך בשעת הצהרים שב ומתמלא בית הכנסת, הפעם במאות ילדים וילדות, הגודשים כל פינה בו  – כמו בבית הכנסת הסמוך "יד מרדכי" – ונאספים לאמירת תהלים וללימוד פרשת שבוע בצוותא.

במהלך השנה מתקיימים במקום גם אירועים ייחודיים שונים המושכים אליהם קהל רב: ימי לימוד מיוחדים, 'תיקונים' ותעניות דיבור וכן אירועים לציון ימי ההילולה של הרב יהודה פתיה, של הרב סלמן מוצפי ושל רבנים אחרים. באותן ההזדמנויות מתמלא בית הכנסת פעם נוספת עד אפס מקום, ומגיעים אליו רבנים ידועים מן העיר ומחוצה לה, המבקשים לכבד הן את האירוע והן את בית הכנסת הוותיק עצמו. שנים ארוכות היה גם הרב מרדכי אליהו, ששימש נשיא בית הכנסת, דורש במקום בכל 'שבת מברכין' שלפני ראש חודש, ומאז פטירתו נערכו בבית הכנסת מספר אירועים לזכרו.

אולם בית הכנסת גדול ומרווח, ארון הקודש עשוי שיש בהיר, ומשני צדדיו הוצמדו אליו ארונות עץ נאים, דמויי שיש, הנראים מרחוק כאילו הם חלק בלתי נפרד ממנו. היות שבית הכנסת משמש גם כישיבה, הספרייה התורנית המצויה במקום מרשימה למדי, ובולטים בה מטבע הדברים גם סדרות הספרים שחיברו חכמי בבל לאורך הדורות: ספריו של רבי יוסף חיים מבגדד (ה'בן איש חי'), ספריו של הרב חיים סופר ('כף החיים'), וכמובן גם ספריהם של המקובלים הבבלים, בכללם הרב יהודה פתיה עצמו. כך נשמרת ולו חלק מן המסורת הבגדדית בירושלים, בבית המדרש הוותיק, כמעט מאה שנה לאחר ניסיונו הראשון של הרב פתיה עצמו לחונן את עפר הארץ.

 ספרו החדש של ראובן גפני, "נוסח ירושלים: בתי כנסת ועדות במרכז ירושלים", ראה אור לאחרונה בהוצאת יד בן-צבי. המאמר מתבסס על הפרק בן עשרת העמודים המוקדש לבית הכנסת מנחת יהודה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012 

  

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בינואר 2012, ב-גיליון וארא תשע"ב - 754 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לסוף המאמר: בעל "כף החיים" הנזכר כאן הוא ר' יעקב חיים סופר שחי וכתב ליד בית הכנסת "שושנים לדוד" ברחוב זוננפלד, בית ישראל . ,

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: