הכלה והלכה / יוסקה אחיטוב

 

 מאמריהם בענייני השעה של הפילוסוף והמשפטן קוראים לדיאלוג ויוצאים כנגד חד-ממדיותו של השיח הציבורי, המשיחיות והנוקשות המחשבתית המאפיינת את שני קצותיו

מולדת יחפה – מחשבות ישראליות, אבי שגיא וידידיה שטרן; עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"א, 246 עמ'

הכותרת 'מולדת יחפה' שבחרו המחברים אבי שגיא וידידיה שטרן לספרם מייצגת בתמציתיות את ספרם המשותף יוצא הדופן בתוכנו, בסגנונו ובצורתו הקולעת והמתומצתת. הכותרת לקוחה משירו היפהפה והנוגע כל כך ללב של יורם טהר-לב, שיש בו ביטוי לרגש האהבה הבסיסי לארץ, עם רמיזות דקות לממד המיתי העמוק שלה כמולדת. ועם זאת, הזיקה אליה היא זיקה פשוטה, 'יחפה'.

גם מחברי הספר באים להתבונן במולדת מעבר לרטוריקות השונות שמעתירים עליה חוגים שונים בחברה הישראלית. הם אינם פוסלים אותן, שהרי הנחת היסוד המקובלת עליהם היא שהאדם הוא "יש מפרש", כמורגל בלשונו של אבי שגיא. תכונה בסיסית זו של האדם באשר הוא אדם מניחה ממילא לגיטימציה למגוון כמעט בלתי מוגבל של פרשנויות של המציאות, ולגיטימציה זו מקבלת אישוש גם מעקרונות המשפט שעליהם אמון ידידיה שטרן. עם זאת, מכתירים המחברים את ספרם בכותרת משנית "מחשבות ישראליות", המניחה את האפשרות למצות את המשותף האפשרי בהתנהלותה הראויה של מדינת ישראל ואף להעריך כראוי את פוטנציאל התרומה של הזרמים השונים של התרבות היהודית להעמקת הזהות של האזרח הישראלי.

הספר שלפנינו כולל מקבץ של 47 (!) מאמרים קצרים שרובם נכתבו בידי שני המחברים ורק חלקם נכתבו בידי אחד מהם, ופורסמו בעיתון 'הארץ' במשך שש שנים, כתגובה לאירועים שונים שהתרחשו בארצנו. למרות אקראיותם בתהליך כתיבתם בשעתו, הם מתקבצים לכלל שלמות מעניינת, החורגת מכתבות ומאמרים לעת-מצוא. הם נוגעים בשאלות קריטיות של הווייתנו הישראלית, ונועדו לעורר את הדעת להתבוננות מורכבת ומפוכחת במציאות החיים שלנו במולדתנו ובאחריות המוטלת על כולנו להבטיח את ממדי ההמשכיות והחידוש כאחת. איש מאיתנו – דתיים וחילונים כאחת – איננו רשאי לפטור את עצמו ממשימה מורכבת זו.

מכללא נראה שהמחברים קוראים לאימוץ תובנות של הכלה של הזרמים השונים בחברה הישראלית היהודית, תוך שיח דיאלוגי הקשוב לזולת, וזאת בניגוד למגמות חמורות של הדרה הדדית ושל העמקת הקיטוב בחברה הישראלית, שאנו עדים להן בימינו. מגמות אלה אוטמות את האוזניים מיכולת ההקשבה לזולת ומעַקְרות אפשרויות לקיום דיאלוג פורה. במבט-על מפתיע טוענים המחברים שהגישה הדיכוטומית הזאת וחוסר ההקשבה לזולת הם גלגול אקטואלי של הקולקטיביות הרעיונית משכבר הימים.

המחברים מנסים להוביל אותנו, הקוראים, לראייה מפוכחת כלפי המולדת. מפוכחת – אבל לא זרה ולא מנוכרת ואף לא קרה. גם ביחפותה היא מולדת. היחֵפוּת לא באה חלילה להוריד את יחס האהבה הנפשית כלפיה, ואת תרומתה העמוקה לזהותם הנפשית והרוחנית של נאמניה. תובנות אלה עולות מכמה מאמרים שונים של המחברים. ואולי הבולט והמפתיע ביניהם בנקודה זו הוא מאמרו של שגיא 'על אהבה, שליטה וריבונות', שבו למד שגיא בעקבות סימון וייל מחוויית האהבה הבין-זוגית הראויה לחוויית אהבת המולדת הראויה. אהבה בין-זוגית 'מזוהמת' היא זו אשר בה האוהב/ת רואה בבן/בת זוגו משהו שהוא בשבילו, האמור להיות נשלט וקרוב אליו עד כדי איבוד עצמיותו, 'אחֵרוּתו' וחירותו הפנימית. אהבה 'מזוהמת' כזאת מצויה לעתים גם ביחסי האהבה של הורים לילדיהם, שאינם מסוגלים לרסן את עצמם ואת שליטתם בילדיהם ולהניח להם להתפתח ולנהוג על פי עצמיותם האחרת. לעומתה, אהבה ראויה היא זו הנכונה להכיר באחֵרוּתו ועצמיותו של בן הזוג, ולנהוג צמצום עצמי כדי להותיר מרחב מחיה לבן הזוג האהוב. להעברה המפתיעה של מושג זה של האהבה הבין-זוגית הראויה אל אהבת המולדת הראויה נודעות מסקנות חינוכיות ואפילו פוליטיות חדות: 'אין קשר הכרחי בין אהבת המולדת לריבונות ושליטה'! ריבונות ושליטה על חבלי מולדת יכולות להיות מוצדקות משיקולים פרקטיים-פוליטיים אך הן לאו דווקא קשורות באהבה. שגיא מסתפק כאן בניקיון המושגי, ומודה שאין ביטחון שלהבהרה מושגית חשובה זו תהיינה בהכרח מסקנות מעשיות.

מאידך גיסא, בשוּרה של מאמרים הדנים בסוגיות שונות, מתריעים המחברים על הצורך בריסונים בריבונותה של המדינה דווקא מתוך זיקה נפשית אליה כמולדת של העם היהודי המחויבת בזיקה אל הערכים היהודיים הבסיסיים. בכמה מאמרים מראים המחברים כי אהבת המולדת והנאמנות לה אינן יכולות להיות נטולות ערכי מוסר ותקינות חברתית, והיחס אליה מחייב גם עמדה ביקורתית מפוכחת שאיננה רשאית לוותר על עקרונות של מוסר, של משפט תקין ושל שוויון והגינות כלפי כל אזרחיה. אלה נדחים לעתים, להוותנו, מפני אלה המשוכנעים כי ערכי נאמנות דתית ונאמנות לארץ ישראל מצדיקים ואולי אף מחייבים דחייה של ערכי יסוד אלה או לפחות דחיקתם. בצדק טוענים המחברים שאין מקום להבחנה הדיכוטומית בין מדינה לבין מולדת, ושהזהות האזרחית המוגדרת על ידי המדינה תהיה פגומה ושדופה אם לא תועשר על ידי ערכים לאומיים יהודיים ראויים. ומאידך גיסא, הזהות היהודית במדינת ישראל של ימינו איננה יכולה להתנער מערכי היסוד של מדינה דמוקרטית. מעגלי הזהות האזרחית והזהות היהודית אינם יכולים להיות זרים לחלוטין זה לזה, הם חייבים לחפוף אבל רק חלקית, ואסור לאחד מהם להשתלט על האחר. מעגלים אלו אמורים להזין זה את זה, עם כל שונותם. עמדה זו מציעה הכלה לא אלימה של החוגים השונים בחברה הישראלית, מאפשרת מידה מסוימת של דיאלוג ומבטיחה קיום הדדי סביר. כבר במבוא מצהירים המחברים כי 'הספר איננו חותם את הדיון, אלא הוא הזמנה לשיחה'.

המחברים יוצאים כנגד חד-ממדיותו של השיח הציבורי בישראל. חד-ממדיות זו, שהיא איננה הכרחית כלל וכלל, עומדת בעוכרי יכולת ההכלה של הזולת, ותורמת לנתק ולקיטוב בין החוגים השונים בחברה הישראלית. כך, למשל, 'בשביל ה"ימין" חזות הכול היא בשטחים ובהיאחזות המתמדת בהם… ו[בשביל] השמאל …שהפך את הקערה על פיה, השטחים ורק השטחים הם מקור כל חטא וכל פגע חברתי'. המשותף להם הוא 'נוקשות מחשבתית, התעלמות ממציאות חברתית-פוליטית מורכבת ואמונה אורתודוקסית באמת מוחלטת'. הימין הדתי מזניח התמודדות עם סוגיות דתיות וחברתיות חשובות ביותר, והשמאל החילוני הולך ונוטש את המאמצים לעיצוב זהות יהודית רלוונטית, הולמת ומשמעותית על פי דרכו. אלה ואלה הותירו את 'כיכר השוק האזרחית שלנו ריקה' כלשונם הקולעת של המחברים.

ושוב מעמידים המחברים במאמר "האל שהכזיב" על מחירה של האמונה המשיחית, ומפתיעים אותנו בטענתם שהיסוד המשיחי, המאכזב (!), הוא משותף למחנות המרכזיים השונים של החברה הישראלית, דתיים וחילונים כאחד. המחברים מאמצים את עמדתו של דוד אוחנה שזיהתה משיחיות גם בעולם החילוני. התשתית המשיחית המשותפת לדתיים ולחילונים כאחת היא האמונה שההיסטוריה האנושית היא בדרכה אל עתיד טוב אידיאלי כולל שאמור להחליף את המציאות הנוכחית הפגומה. למרות שביסודה יש באמונה משיחית כזאת הכוח להוליד דחף חיובי חזק לשינוי המציאות ולתיקונה, הרי הדרך לתיקון יכולה לעבור בנתיבים שונים. הנתיב האחד יפעל להמרה של ההווה לקראת העתיד המדומיין, ובדרכו הוא ישלול את ההווה ויהיה אף מוכן להורסו – בבחינת חבלי משיח – ואילו הנתיב האחר יפעל בתוך המציאות הריאלית, ישאף לתקנה אך יהיה משוחרר מחלומות לתיקון כולל שלה. ההבדל ביניהם הוא ברמת הפיכחון בפרשנות של המציאות, וביכולת 'להתנער מהיסוד המשיחי ולהתחיל במסע הסיזיפי של התמודדות עם עוולות ורוע שבמציאות' כלשונם.

סוגיית היחס הראוי למערכת המשפט הישראלית מנקודת מבט ציונית-דתית והלכתית נידונה בשורה של שמונה מאמרים בשער שכותרתו: "משפט – מחכים לגודו?". גם בסוגיה זו מצביעים המחברים על קווי הדמיון בין המערכת המשפטית הנוכחית ובין השיח ההלכתי. שתי המערכות הללו לוקות בחריגה אל עבר סוגיות שהטיפול בהן איננו "שייך" להן. לא הכול שפיט בדיוק כשם שלא הכול הוא הלכה. החריגה בתחום ההלכתי בסוגיות שהן ביסודן חוץ-הלכתיות מתאפשרת תוך הכנסת "דעת תורה" למערכת האכיפה ההלכתית. הכרעות "הלכתיות" אלה, כמו גם הכרעות משפטיות בתחומים אלה, פוגעות בסופו של דבר הן במרות ההלכה והן בשלטון החוק.

ראוי לציין בהקשר זה את מאמרו התקיף של ידידיה שטרן כנגד אוטונומיה משפטית לדתיים, שהולכת ומתרחבת בחוגים אלה. למרות שלכאורה על פי התפיסה הליברלית פלורליזם משפטי הוא עניין ראוי, נזקו לכלל החברה הישראלית הוא חמור ביותר. ההפרטה של המשפט, מתריע בצדק ידידיה שטרן, עלולה להפעיל כוח מפורר ומסוכן בחברה הישראלית. האחריות המשותפת תתערער, וחומות הניכור בין הדתיים לחילונים ובין הדתיים למדינה יגבהו.

בשער "על הפער שבין ההלכה והחיים" מציגים המחברים על פני שישה מאמרים את ביקורתם על פוסקי ההלכה שבציונות הדתית, ועיקרה בכך שלא השכילו לפתח כלים הלכתיים הולמים למציאות של מדינה ריבונית על מגוון האוכלוסייה שבה, היהודית והלא-יהודית כאחת. חסרה להם ההעזה הנדרשת לחרוג מהכלים ההלכתיים הקיימים שהלמו בעבר קהילות יהודיות הומוגניות לאורך הגלות וכבר אינם מספיקים למציאות הריאלית של ימינו. כך למשל לא השכילו עד היום לעצב מערכת הלכתית הולמת למעמדם של חוקי הכנסת, ואף קצרה ידם להציע 'חוק שבת' שאף אם לא יהיה הלכתי, עדיין ניתן היה לכלול בו יסודות תרבותיים-יהודיים שונים.

במאמר "הלכה ציונית" מסכמים המחברים את ביקורתם בטענה הכואבת הבאה:

מדינת ישראל יוצרת הזדמנות דתית ייחודית. קיומה היה יכול לאפשר ביטוי נורמטיבי סגולי במישורים שהיו חסומים בפני ההלכה בעבר. המדינה היתה יכולה להנביע מעיין של התחדשות הלכתית המשוחחת עם המציאות הריבונית ונותנת לה פשר ייחודי. ניתן לנו מרחב ציבורי לעצבו ולבנותו כהבנתנו. הציונות הדתית ומנהיגיה הרוחניים מפנים לו עורף. הם חומקים ממשימת הדור.

מיוחדת באופייה מכל המאמרים האחרים בהקשר זה היא רשימתו האוטוביוגרפית של אבי שגיא 'רקוויאם לציונות הדתית' על בני עקיבא של פעם, שבה הוא מספר ומצביע על התפניות שחלו בתנועת בני עקיבא בשנים האחרונות, שהן סימפטומטיות לתפניות בציונות הדתית בכללה. לעדות אישית מרגשת זו מתלווה ההרגשה שלמרבה הצער כבר לא ניתן לחדש את ימיה כקדם, והעדות הופכת להיות רקוויאם.

ל'מולדת יחפה' יש כל התכונות של חיבור מחנך, הן בסגנון כתיבתו והן בנקודת המוצא של הכותבים. המאמרים קצרים, בין שלושה לחמישה עמודים כל אחד, וכתובים בשפה פרוזאית המובנת לכל אחד, ובסגנון בהיר וקולע, המתעלה לעתים לרמה של דימויים פואטיים. הוא מחנך גם מבחינה זו שהוא מציג עמדות שקולות ומוקדי הביקורת שלו אינם מיוחדים למגזר מסוים אחד של החברה הישראלית. הוא מחנך לשיח דיאלוגי בחברה הישראלית ותרומתו העיקרית בעיניי היא בהצגת האפשרויות הריאליות להכלה של המגזרים השונים של החברה הישראלית ובהצבתן כמשימה ישראלית ולאומית בת ביצוע.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בינואר 2012, ב-גיליון שמות תשע"ב - 753 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: