תירוצים ואוקימתות בדיעבד / ישראל לבקוביץ'

 תגובה למגיבים

תיתי לו לרב ישעיה שטיינברגר ששם עצמו לסניגורם של הישיבות ושל 'דורות יראים' כלשונו. ראשית אומר שאני מופתע כל פעם מחדש בראותי עד כמה הצליחה הדוקטרינה החרדית להכות שורש אף אצל אנשים שלא גדלו ממש בתוך מחנה 'ההשקפה הטהורה'. שהרי הרב שטיינברגר בוגר ישיבת כרם דיבנה, שאינה ישיבה 'חרדית' ממש, אבל הקול – קולו של הרב שך כמעט (זולת המילים הלועזיות). פשוט מדהים לקרוא בדבריו כי "שיטת הלימוד האמיתית הייתה ונשארה, על פי מסורת מהגר"ח מוולוז'ין (משם ה"חזון איש")…" –  הווה אומר: זרוק את כל התורה, את כל המחשבה שהצטברה במשך אלף שנה ויותר, ולמד כפי השיטה שמקובלנו מפי החזון איש בשם הגר"ח מוולוז'ין!

הרב שטיינברגר מתפאר בבריסק שמגדירה רק את ה'מה', וזו לדבריו שיטה שמאפשרת ללומד לתפוס את צליליה של המוסיקה בת השמים. הבה נניח שגישה זו נכונה למיעוטא דמיעוטא מתלמידי הישיבות. אבל מדוע בריסק בשביל כל עולם התורה? מדוע לא לתת את האפשרות לבחור בשיטת הרמב"ם המחפש את טעמי המצוות במורה הנבוכים? אולי יש כאלו שירצו לתפוס את שיטת הגאונים, למשל רבנו חננאל (ובעקבותיו הרי"ף) המנפה מן הסוגיה את כל השלבים ומציג רק את התמצית? ואולי תלמידים אחרים יאהבו את שיטתו של אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים – רש"ר הירש?

שטיינברגר מצטט את הרמב"ם, שאומר שלאחר שגדל אדם בחכמה יפנה עיקר לבו לגמרא, אולם לפני כן הרמב"ם קובע שאדם צריך לעסוק שליש היום בתורה שבכתב ממש, לא כחידושו של רבנו תם שיוצאים ידי חובה בעיסוק בתלמוד הבבלי. האם אין מישהו שנפשו חשקה בשיטה אחרת? כולם רבנו תם דווקא?!

יש גם רמב"ם

הרב שטיינברגר שבוי בדיסציפלינה מבית מדרשו של הגר"ח מוולוז'ין שלפיה העיסוק במשא ומתן התלמודי הוא כל מטרתו של הקב"ה בעולמו. אין דבר יותר מופרך מאשר להציג גישה זאת כחזות הכול, השיטה היחידה ביהדות. נאמן עליו הרמב"ם? הנה מה שכותב הרמב"ם באיגרת לתלמידו ר' יוסף בן יהודה (מהד' שילת, איגרת טו, עמ' נרז-רנט):

…לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר בתלמוד וזולתו – כבר נכרתה ואבדה, ותכלית הלמדנים – כילוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאלו הכוונה והתכלית היא האמון בוויכוח, לא זולת זה.

וזו לא היתה הכוונה הראשונה (!), אבל המשא ומתן והוויכוח אמנם נפלו במקרה: כאשר היה מאמר שקול, ופירשו אחד בפירוש, ופירשו אחר בחלופו – הוצרך כל אחד מהם להראות אופן ראייתו ולהכריע פירושו. והכוונה הראשונה אמנם הייתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להיזהר ממנו. וזה מבאר לשכמותו.

לא יכולתי לכתוב טוב יותר מזה: הרמב"ם – יקיר עולם הישיבות – אומר מפורשות שהמשא והמתן התלמודי אינו בכוונה אלא דרך מקרה, והעיסוק בו הוא כילוי הזמן! מטרתו בחיבורו היא אל 'הכוונה הראשונה', שהיא בירור ההלכה, ואילו את 'מה שזולתו' הוא מניח לאותם אנשים ששמו לעצמם מטרה להתאמן בחכמת הוויכוח, או לגרועים יותר – אלו שסבורים שזו התכלית. ובכן, מי לנו גדול מהרמב"ם, מדוע לא לתפוס את שיטתו?

כנגד זה מציג הרב שטיינברגר את דברי רבנו תם. במחילה מכבודו! זה רציני? אפשר לצאת ידי חובת 'שליש במקרא' מתוך התלמוד? והרי לימוד המקרא לעומקו הוא כיום ים שלם. התלמוד הוא המקום האחרון שאפשר להבין ממנו קצה קצהו של פשוטו של מקרא.

שוב אותה גישה מצומצמת להחריד: במקום להעלות על נס את רש"י בפירושו לתנ"ך, את רשב"ם גדול הפשטנים, את ראב"ע ורמב"ן שהקדישו לפירושי התנ"ך עמל עצום, הוא פוטר את עצמו באמירה מוקשה של רבנו תם, שברי לי כי לא באה אלא כדי לסכור את פי המבקרים שכבר השמיעו קולם בדורו נגד נטישת כל התורה לטובת לימוד המו"מ התלמודי. ואגב, רבנו תם עצמו השקיע בלימוד המקרא הרבה יותר ממה שאפשר להעלות מן העיון התלמודי, ואף שלח ידו בשירה.

ללא תכנון מראש

לדעת הרב שטיינברגר, הסיבה לכך שלומדים מכל מסכת רק את עשרים הדפים הראשונים היא כי "הדפים הנלמדים נבחרו על ידי ראשי הישיבות במאה האחרונה מפני שהם רוויים באלפי מושגי יסוד של הלמדנות…". אולי יגלה את עינינו מתי ישבה 'הוועדה העליונה' של ראשי הישיבות והחליטה את שהחליטה? במקרה דנן אפילו הרב שך זעק חמס על מיעוט הדפים והתריע השכם והערב שצריכים להספיק בכל 'זמן' קרוב למאה דפים, כפי שעשו בדורו. פתאום מתברר שבדורו טעו, וכנראה החומר המעולה ביותר נמצא – לא יאומן – דווקא בעשרים הדפים הראשונים של כשש-שבע מסכתות! קשה להאמין שהדברים נכתבו ברצינות. המצב בימינו הוא פשוט מה שקרה בעקבות סיבות שונות, ללא שום תכנון מראש. הא גופא קשיא, אם מכל 2,700 דפי הש"ס יש פחות מ-200 שמתאימים להדגמת שיטת הלימוד הישיבתית, אולי זה מראה שהשיטה הזו אינה מתאימה לרוב התלמוד?

גם הצגתם של רבי עקיבא איגר וה'קצות' כמי שעיקר עיסוקם הוא באותם דפים – היא חסרת שחר בעליל. אם יש לדבר על 'ירידת הדורות' של הדור האחרון ממש, הרי זה דווקא בעובדה שגדולי הדור הקודם היו בעלי ידע עצום בכל הש"ס.

הרב שטיינברגר מאמץ בחום את גישת 'ראשונים כמלאכים ואנו כחמורים', אלא שבניגוד לתפיסה החרדית הגורסת כי הם היו חסיני טעות, ומכריזה על מי שחושב אחרת ככופר ואפיקורוס, הוא תופס את הגרסה המרוככת יותר האומרת כי הם יכלו לטעות באופן עקרוני אלא שבסוף כל תקופה נעשתה 'חתימה' ועם ישראל קיבל על עצמו את סמכות החכמים מן התקופה הקודמת מבלי יכולת לערער עליהם. אי אפשר להאריך כאן בכל הנושא, ואומר בקצרה: כל ההסברים האלו הם הסברים שבאו להצדיק בדיעבד מציאות שקרתה במקרה, ולא שום גישה מתוכננת מראש. לא היה שום דור שבו ישבו וחתמו את התלמוד או את 'תקופת הראשונים' או משהו כעין כזה. הלכה למעשה – ניחא, יש סכנה בפתיחת התיקים לעיון מחדש. אבל לימוד עיוני?

לא הכול בה

הגישה המתנשאת שלפיה 'כולא בה', והלימוד הישיבתי שקול כנגד כל החכמות, אין לה שום כיסוי. לימוד התלמוד אינו עוזר להבין את היקום בכהוא זה, ואינו תחליף לשום מקצוע אחר. מה אופייני הוא הסיפור שמספרים על אותו רב שתכנן את בניין המקווה בעירו על פי דברי תוספות במסכת עירובין, כדי לחסוך בתשלום לאדריכל. בנו את הבניין לפי הוראותיו והוא התמוטט כעבור שבועיים. כשבאו אליו הפרנסים עם העובדות התיישב במבוכה ללמוד שוב את התוספות, ולפתע זינק ממקומו בהתלהבות: "הנה, המהרש"א אכן מפריך את התוספות!". הגר"א, שעליו אוהבים לומר שהצליח להוציא את כל 'שבע החכמות' מן התורה, היה זקוק באופן נואש לתרגום עברי של ספרי אוקלידס, כפי שמספר תלמידו במכתב. מדוע לא למד זאת מן התורה?

הרבה לימודים אוניברסיטאיים שהרב שטיינברגר מתייחס אליהם בנימה מזלזלת דורשים כיום לימוד עיוני מעמיק. ולא זו בלבד, דווקא מתכונת הלימוד בישיבות בימינו אינה מחייבת מאמץ רב – למעשה אינך צריך ללמוד ולא לזכור כלום כדי לשאוג כארי ולהשמיע סברות כרס. אני סקרן מאוד לדעת את זהות האוניברסיטאות מליגת הקיסוס שמכירות בלימודי ישיבה תורנית קלאסית בשביל תואר ראשון.

מה שמגוחך והזוי במיוחד הוא השימוש בזוכי פרס הנובל למיניהם כדי להוכיח מהם על הכישורים שמעניק לימוד התלמוד לבוגרי הישיבות. יאמר לי הרב שטיינברגר בבקשה: מי מזוכי פרס נובל היה בוגר ישיבה? אולי פרופ' ישראל אומן, שהמסלול התורני שלו היה ישיבה תיכונית במנהטן, ולאחר מכן לימוד באוניברסיטאות? רוב זוכי פרס הנובל היו מנותקים לגמרי מן היהדות הדתית ואף בזו לה מעומק לבם. כמו איינשטיין למשל, הזכור שלא לטובה מהדברים שאמר למראה אחיו היהודים בכותל המערבי, או פרופ' שכטמן שכבר הספיק לנאץ את הציבור החרדי מיד לאחר זכייתו בפרס. אי אפשר לשלול כל מדע שהוא חוץ מלימוד התלמוד ובאותה נשימה להתפאר בהישגיהם של אלו הרחוקים מגישה זו כרחוק מזרח ממערב. העם היהודי אכן חיפש חכמה לאורך כל השנים, אבל מה עצוב לראות שכשנפתחו שערי חכמה באלף השישי, כדברי הזוהר, נעל את עצמו עולם הישיבות מפניהם באופן הרמטי ולא הסכים אפילו להציץ.

מעשה לסתור

אחתום בהתייחסות לדברי יואל אליצור, שכ'הודאת בעל דין' שלו הוא אכן נשען על תמונת עבר. ואוסיף: על תמונת עבר שספק גדול אם הייתה פעם, בכל אופן לא אצל נותני הטון.

הגר"א היה איש שחתר לאמת, אכן, אבל הוא נהנה מפריבילגיה בלעדית לחלוק כרצונו על כל הראשונים. ר' מנשה מאיליא הוא דווקא אחת הדוגמאות הקלאסיות ל'טיפולה' של המערכת הרבנית במי שהעז לחשוב באופן עצמאי. אפשטיין וליברמן – מקומם לא יכירם בעולם הישיבות. איש אינו יודע מתורתם מאומה! החזון איש היה אכן חדשן ומקורי, אבל מי כמוהו קידש את שיטת 'ראשונים כמלאכים' וטען שכל המבטל אפילו מדרש מן המדרשים הוא אפיקורוס ויינו יין נסך? מי כמוהו ביטל כעפרא דארעא את כל 'סברות המחקר' בטענות מופרכות – כגון הרעיון שהידע המדעי של דורות קודמים היה גדול יותר מזה שבימינו, אלא שהגויים שכחו את חכמת אבותיהם.

אבל ה'מעשה לסתור' הגדול ביותר שהביא אליצור הוא ה'סטייפלר', אותו גאון קנאי שמירר את חייו של ר' אברהם חיים נאה על כך שהעז לחלוק על החזון איש, ולטעון ששיעור ה'רביעית' שלו אינו נכון. לדעתו רא"ח נאה היה חצוף מאין דוגמתו בכך שהעז להציב את עצמו כבר פלוגתא של החזון איש (מה שלא נכון גם עובדתית, החזו"א הוא שנחלץ לפרסם קונטרס נגד ספרי רא"ח נאה).

ואפרופו 'מוריה': הקובץ הזה פרסם את דברי פרופ' אברהם גרינפילד (חוברת סז) שהצדיק את שיטת הגר"ח נאה וטען כי יש למדוד את האגודל לעוביו, היינו כשהוא עומד על צידו, ולא לרוחבו. בתגובה לחוצפתו של פרופסור שמתערב במו"מ ההלכתי הוציא ה'סטייפלר' קונטרס מיוחד עם לשונות נזעמים ביותר, כשהוא דואג להדגיש שבעצם לא ראוי לעסוק בכלל בדברי גרינפילד. הקונטרס פורסם בהדרת כבוד ב'מוריה' חוברת ע, ובו פנינים שונים כגון "נתבלבל כאן מאוד"; "דעתו המשובשת"; "כל זה הוא שקר גמור"; "ואפילו אם נדון לכף זכות שלא נתכוון לזייף, רק נסתבך וטעה לכתוב כפי מה שעלה בדמיונו"; "ובאמת לא היה ראוי כלל לטפל ולהשיב על בדותא וזיוף בפירוש המילה, כי בעריכת תשובה נעשה רושם כאילו יש בזה מקום לוויכוח בזמן שבאמת הוא למטה מן הביקורת" ועוד. ללמדנו על גודל הפתיחות של אחד מרבני הישיבות מן הדור הקודם.

תוכל לסמוך עליי, ר' יואל, שהקנאות והאטימות שאתה רואה ב'בית אהרן וישראל' משקפות להפליא את כל נותני הטון בציבור החרדי, ואין שום יסוד לדיכוטומיה שאתה מנסה לעשות בין 'חסידים' ל'ליטאים' בנושא זה. למעשה המצב אפילו הפוך במקצת: העיתון הקנאי, המתלהם וצר האופק ביותר בציבור החרדי הוא דווקא יתד נאמן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בינואר 2012, ב-גיליון שמות תשע"ב - 753, תגובות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. ישר כוחך, ישראל לבקוביץ, איש אמת תם וישר. אל תחשוש לא מן המקללים ולא מן המלעיזים. בפרט לא מהרב שטיינברגר שהוא סוס טרויאני חרדי למהדרין שהשתחל לבמה של מאמיני תורת חיים.

  2. ישראל
    למה להרוס את התמימות?

  3. שלום ישראל,
    אני לא תלמיד חכם ולא מבין כלל בענינים האלו, אבל אני ספרדי ורציתי לדעת לפי איזה שיטה לומדים בישיבות ספרדיות?
    תודה

  4. ישראל לבקוביץ.

    צבי ליפשיץ, תודה. מחמם את הלב לקרוא את תגובותיך (גם בתגובתו של שטיינברגר).
    אריק, תמימות של מי? מי שקורא מקו"ר או גולש באינטרנט כבר אינו תמים.
    אלי, אני לא למדתי בישיבות ספרדיות. אבל אני משער שאם הן חרדיות, אזי האוריינטציה ליטאית, ובעצם אם הן לא חרדיות – אזי אין חיה כזו 'ישיבה ספרדית'.

  5. פשוט שלימוד התורה הליטאי המצומצם לכמה עשרות דפי גמרא בעיון פלפולי 'פשט את הרגל'. החסידות הרחיבה את לימוד התורה (מה'תניא', דרך ליקוטי מוהר"ן ועד אורות), בשנים האחרונות לימוד התנ"ך העיוני פורץ גם הוא (ישיבת הר עציון ומכללת הרצוג, ותודה לנחמה ליבוביץ' ע"ה), ואעפ"כ – ברור לכולם שלימוד הגמרא הוא החלק המרכזי בלימוד תורה.
    הציטוט מאגרות הרמב"ם מראה את הכיוון שאליו צריך לחזור – "להחזיר עטרה ליושנה" ללימוד עיון לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אני לא חושב שמישהו יבטל את פועלו של הרב עובדיה יוסף כמו שהכותב ביטל את הלימוד הפלפולי במאה שנה האחרונות. כאן התשובה לשאלה של אלי – בישיבות ספרדיות לומדים עיון להלכה. לומדים את הגמרא אבל לא בשביל לתרגל את השכל (כאילו שלימוד גמרא הוא בשביל שאחר כך יהיה קל באוניברסיטה!), אלא כדי להגיע להלכה. מהמשנה והגמרא בשיטות הראשונים, דרך השו"ע ונוה"כ ועד לפוסקי דורנו. ככה לומדים במוסדותיו של הרב עובדיה וכן בעוד כמה ישיבות ציוניות (קרני שומרון, הר ברכה, ועוד). זה לימוד התורה של כל הראשונים, זה לימוד התורה שהרמב"ם מדריך אותנו בו, זה לימוד התורה האמיתי. האנומליה הזאת שנקראת 'פלפול לשם הפלפול' הומצאה על ידי ר' חיים מבריסק כתגובה להשכלה והיתה נכונה לזמנה, אבל ודאי לא מדובר על לימוד התורה המקורי והאמיתי.
    בספר 'ממרן ועד מרן' של הרב בני לאו רואים ציטוטים רבים מהרב עובדיה בהם הוא מקונן על שיטת הלימוד הבריסקאית המביאה לפלפולי סרק.

  6. אני חרדי בוגר ישיבות ליטאיות שכיום נמצא באקדמיה עם ציבור חובשי הכיפות, ונדהמתי לגלות את חוסר העניין הבולט של הדתיים הלאומיים בתכנים התלמודיים. אכן בנושאי תנ"ך ומחשבת ישראל אמונה וחסידות הם עולים בידיעותיהם בהרבה על החרדי המצוי. אך בתחום של לימודי הגמרא אינם מוצאים עניין ומתוך כך עיסוקם בלימוד זה נהיה שולי יותר ויותר. כבר בימי התיכון מאבדים הנערים התמימים את עניינם בלימוד הגמרא שנראה להם אכן טרחני ומייגע. אין חולק שעיסוק באגדות חז"ל ומדרשיהם אינו דורש יגיעה כמו העיסוק בהוויות אביי ורבא. מתוך קושי זה צמחה לה התיאוריה המדוברת שלימודי הגמרא הם טרחניים ומיותרים. איני חושב שהחרדים ולימודם היום הוא לימוד התורה האידיאלי ביותר אך לעומת זאת איני רואה את האלטרנטיבה המדהימה גם בצד הדתי לאומי.

  7. תשובה אחרת של הרמב"ם:

    הרמב"ם (אגרות הרמב"ם, מהד' שילת עמ' תלט. מאגרות הרמב"ם לר' פינחס הדיין)

    …ראוי להוכיחך ולהודיעך שכבר הבנתי דברים שבלבך, אף על פי שלא פרשת אותן אלא ברמיזה. דע, תחילה, שאני חס ושלום לא אמרתי: לא תתעסקו לא בגמרא ולא בהלכות הרב ר' יצחק או זולתו. היודע עד, שיש לי כמו שנה וחצי שלא למדו אצלי חיבורי, אלא שנים או שלושה אנשים למדו מקצת ספרים, ורוב התלמידים רצו ללמוד ההלכות של הרב, ולימדתי אותם כמה פעמים כל ההלכות, וגם שנים שאלו ללמוד הגמרא ולימדתי אותם מסכתות אשר שאלו. וכי אני ציויתי או עלתה על ליבי שאשרוף כל הספרים שנעשו לפני מפני חיבורי? והלא בפירוש אמרתי בתחילת חיבורי שלא חיברתי אותו אלא מפני קוצר הרוח, למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד ולא יבין ממנו דרך האסור והמותר, והארכתי בדבר זה הרבה.

  8. ישראל לבקוביץ.

    התשובה לר' פינחס הדיין ידועה, ברור שזו תשובה מתגוננת שנכתבה בתגובה להתקפותיו של הדיין, שהיה כנראה אדם נשוא פנים והרמב"ם נאלץ לרצות אותו. אין להשוותה לאיגרת שנכתבה לתלמיד, ובה כתב מה שרצה, וכן להקדמתו ליד החזקה. שגם ממנה עולים אותם דברים, אלא שלא כל כך חזק.

  9. לא רציני לומר שהרמב"ם רק רצה לרצות את רבי פנחס הדיין.
    החילוק הרבה יותר פשוט: ספר יד החזקה נועד להמוני העם ותלמידים צעירים, ואילו לימוד הגמרא נועד לרבנים ומורי הוראה שחובה עליהם להשתמש בתלמוד בשביל מתודה לימודית נכונה ואינפורמציה נוספת החיונית לפסיקת הלכה.
    חילוק זה מסביר גם כן את ההבדל העצום בין יד החזקה, שבו אין כמעט אף מחלוקת לבין המורה נבוכים המלא במחלוקות ודעות בלי הכרעה ברורה ביניהן. יד החזקה נועד להמונים ומו"נ ליחידי סגולה.

להגיב על אריק לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: