תגובה למגיבים

תיתי לו לרב ישעיה שטיינברגר ששם עצמו לסניגורם של הישיבות ושל 'דורות יראים' כלשונו. ראשית אומר שאני מופתע כל פעם מחדש בראותי עד כמה הצליחה הדוקטרינה החרדית להכות שורש אף אצל אנשים שלא גדלו ממש בתוך מחנה 'ההשקפה הטהורה'. שהרי הרב שטיינברגר בוגר ישיבת כרם דיבנה, שאינה ישיבה 'חרדית' ממש, אבל הקול – קולו של הרב שך כמעט (זולת המילים הלועזיות). פשוט מדהים לקרוא בדבריו כי "שיטת הלימוד האמיתית הייתה ונשארה, על פי מסורת מהגר"ח מוולוז'ין (משם ה"חזון איש")…" –  הווה אומר: זרוק את כל התורה, את כל המחשבה שהצטברה במשך אלף שנה ויותר, ולמד כפי השיטה שמקובלנו מפי החזון איש בשם הגר"ח מוולוז'ין!

הרב שטיינברגר מתפאר בבריסק שמגדירה רק את ה'מה', וזו לדבריו שיטה שמאפשרת ללומד לתפוס את צליליה של המוסיקה בת השמים. הבה נניח שגישה זו נכונה למיעוטא דמיעוטא מתלמידי הישיבות. אבל מדוע בריסק בשביל כל עולם התורה? מדוע לא לתת את האפשרות לבחור בשיטת הרמב"ם המחפש את טעמי המצוות במורה הנבוכים? אולי יש כאלו שירצו לתפוס את שיטת הגאונים, למשל רבנו חננאל (ובעקבותיו הרי"ף) המנפה מן הסוגיה את כל השלבים ומציג רק את התמצית? ואולי תלמידים אחרים יאהבו את שיטתו של אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים – רש"ר הירש?

שטיינברגר מצטט את הרמב"ם, שאומר שלאחר שגדל אדם בחכמה יפנה עיקר לבו לגמרא, אולם לפני כן הרמב"ם קובע שאדם צריך לעסוק שליש היום בתורה שבכתב ממש, לא כחידושו של רבנו תם שיוצאים ידי חובה בעיסוק בתלמוד הבבלי. האם אין מישהו שנפשו חשקה בשיטה אחרת? כולם רבנו תם דווקא?!

יש גם רמב"ם

הרב שטיינברגר שבוי בדיסציפלינה מבית מדרשו של הגר"ח מוולוז'ין שלפיה העיסוק במשא ומתן התלמודי הוא כל מטרתו של הקב"ה בעולמו. אין דבר יותר מופרך מאשר להציג גישה זאת כחזות הכול, השיטה היחידה ביהדות. נאמן עליו הרמב"ם? הנה מה שכותב הרמב"ם באיגרת לתלמידו ר' יוסף בן יהודה (מהד' שילת, איגרת טו, עמ' נרז-רנט):

…לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר בתלמוד וזולתו – כבר נכרתה ואבדה, ותכלית הלמדנים – כילוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאלו הכוונה והתכלית היא האמון בוויכוח, לא זולת זה.

וזו לא היתה הכוונה הראשונה (!), אבל המשא ומתן והוויכוח אמנם נפלו במקרה: כאשר היה מאמר שקול, ופירשו אחד בפירוש, ופירשו אחר בחלופו – הוצרך כל אחד מהם להראות אופן ראייתו ולהכריע פירושו. והכוונה הראשונה אמנם הייתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להיזהר ממנו. וזה מבאר לשכמותו.

לא יכולתי לכתוב טוב יותר מזה: הרמב"ם – יקיר עולם הישיבות – אומר מפורשות שהמשא והמתן התלמודי אינו בכוונה אלא דרך מקרה, והעיסוק בו הוא כילוי הזמן! מטרתו בחיבורו היא אל 'הכוונה הראשונה', שהיא בירור ההלכה, ואילו את 'מה שזולתו' הוא מניח לאותם אנשים ששמו לעצמם מטרה להתאמן בחכמת הוויכוח, או לגרועים יותר – אלו שסבורים שזו התכלית. ובכן, מי לנו גדול מהרמב"ם, מדוע לא לתפוס את שיטתו?

כנגד זה מציג הרב שטיינברגר את דברי רבנו תם. במחילה מכבודו! זה רציני? אפשר לצאת ידי חובת 'שליש במקרא' מתוך התלמוד? והרי לימוד המקרא לעומקו הוא כיום ים שלם. התלמוד הוא המקום האחרון שאפשר להבין ממנו קצה קצהו של פשוטו של מקרא.

שוב אותה גישה מצומצמת להחריד: במקום להעלות על נס את רש"י בפירושו לתנ"ך, את רשב"ם גדול הפשטנים, את ראב"ע ורמב"ן שהקדישו לפירושי התנ"ך עמל עצום, הוא פוטר את עצמו באמירה מוקשה של רבנו תם, שברי לי כי לא באה אלא כדי לסכור את פי המבקרים שכבר השמיעו קולם בדורו נגד נטישת כל התורה לטובת לימוד המו"מ התלמודי. ואגב, רבנו תם עצמו השקיע בלימוד המקרא הרבה יותר ממה שאפשר להעלות מן העיון התלמודי, ואף שלח ידו בשירה.

ללא תכנון מראש

לדעת הרב שטיינברגר, הסיבה לכך שלומדים מכל מסכת רק את עשרים הדפים הראשונים היא כי "הדפים הנלמדים נבחרו על ידי ראשי הישיבות במאה האחרונה מפני שהם רוויים באלפי מושגי יסוד של הלמדנות…". אולי יגלה את עינינו מתי ישבה 'הוועדה העליונה' של ראשי הישיבות והחליטה את שהחליטה? במקרה דנן אפילו הרב שך זעק חמס על מיעוט הדפים והתריע השכם והערב שצריכים להספיק בכל 'זמן' קרוב למאה דפים, כפי שעשו בדורו. פתאום מתברר שבדורו טעו, וכנראה החומר המעולה ביותר נמצא – לא יאומן – דווקא בעשרים הדפים הראשונים של כשש-שבע מסכתות! קשה להאמין שהדברים נכתבו ברצינות. המצב בימינו הוא פשוט מה שקרה בעקבות סיבות שונות, ללא שום תכנון מראש. הא גופא קשיא, אם מכל 2,700 דפי הש"ס יש פחות מ-200 שמתאימים להדגמת שיטת הלימוד הישיבתית, אולי זה מראה שהשיטה הזו אינה מתאימה לרוב התלמוד?

גם הצגתם של רבי עקיבא איגר וה'קצות' כמי שעיקר עיסוקם הוא באותם דפים – היא חסרת שחר בעליל. אם יש לדבר על 'ירידת הדורות' של הדור האחרון ממש, הרי זה דווקא בעובדה שגדולי הדור הקודם היו בעלי ידע עצום בכל הש"ס.

הרב שטיינברגר מאמץ בחום את גישת 'ראשונים כמלאכים ואנו כחמורים', אלא שבניגוד לתפיסה החרדית הגורסת כי הם היו חסיני טעות, ומכריזה על מי שחושב אחרת ככופר ואפיקורוס, הוא תופס את הגרסה המרוככת יותר האומרת כי הם יכלו לטעות באופן עקרוני אלא שבסוף כל תקופה נעשתה 'חתימה' ועם ישראל קיבל על עצמו את סמכות החכמים מן התקופה הקודמת מבלי יכולת לערער עליהם. אי אפשר להאריך כאן בכל הנושא, ואומר בקצרה: כל ההסברים האלו הם הסברים שבאו להצדיק בדיעבד מציאות שקרתה במקרה, ולא שום גישה מתוכננת מראש. לא היה שום דור שבו ישבו וחתמו את התלמוד או את 'תקופת הראשונים' או משהו כעין כזה. הלכה למעשה – ניחא, יש סכנה בפתיחת התיקים לעיון מחדש. אבל לימוד עיוני?

לא הכול בה

הגישה המתנשאת שלפיה 'כולא בה', והלימוד הישיבתי שקול כנגד כל החכמות, אין לה שום כיסוי. לימוד התלמוד אינו עוזר להבין את היקום בכהוא זה, ואינו תחליף לשום מקצוע אחר. מה אופייני הוא הסיפור שמספרים על אותו רב שתכנן את בניין המקווה בעירו על פי דברי תוספות במסכת עירובין, כדי לחסוך בתשלום לאדריכל. בנו את הבניין לפי הוראותיו והוא התמוטט כעבור שבועיים. כשבאו אליו הפרנסים עם העובדות התיישב במבוכה ללמוד שוב את התוספות, ולפתע זינק ממקומו בהתלהבות: "הנה, המהרש"א אכן מפריך את התוספות!". הגר"א, שעליו אוהבים לומר שהצליח להוציא את כל 'שבע החכמות' מן התורה, היה זקוק באופן נואש לתרגום עברי של ספרי אוקלידס, כפי שמספר תלמידו במכתב. מדוע לא למד זאת מן התורה?

הרבה לימודים אוניברסיטאיים שהרב שטיינברגר מתייחס אליהם בנימה מזלזלת דורשים כיום לימוד עיוני מעמיק. ולא זו בלבד, דווקא מתכונת הלימוד בישיבות בימינו אינה מחייבת מאמץ רב – למעשה אינך צריך ללמוד ולא לזכור כלום כדי לשאוג כארי ולהשמיע סברות כרס. אני סקרן מאוד לדעת את זהות האוניברסיטאות מליגת הקיסוס שמכירות בלימודי ישיבה תורנית קלאסית בשביל תואר ראשון.

מה שמגוחך והזוי במיוחד הוא השימוש בזוכי פרס הנובל למיניהם כדי להוכיח מהם על הכישורים שמעניק לימוד התלמוד לבוגרי הישיבות. יאמר לי הרב שטיינברגר בבקשה: מי מזוכי פרס נובל היה בוגר ישיבה? אולי פרופ' ישראל אומן, שהמסלול התורני שלו היה ישיבה תיכונית במנהטן, ולאחר מכן לימוד באוניברסיטאות? רוב זוכי פרס הנובל היו מנותקים לגמרי מן היהדות הדתית ואף בזו לה מעומק לבם. כמו איינשטיין למשל, הזכור שלא לטובה מהדברים שאמר למראה אחיו היהודים בכותל המערבי, או פרופ' שכטמן שכבר הספיק לנאץ את הציבור החרדי מיד לאחר זכייתו בפרס. אי אפשר לשלול כל מדע שהוא חוץ מלימוד התלמוד ובאותה נשימה להתפאר בהישגיהם של אלו הרחוקים מגישה זו כרחוק מזרח ממערב. העם היהודי אכן חיפש חכמה לאורך כל השנים, אבל מה עצוב לראות שכשנפתחו שערי חכמה באלף השישי, כדברי הזוהר, נעל את עצמו עולם הישיבות מפניהם באופן הרמטי ולא הסכים אפילו להציץ.

מעשה לסתור

אחתום בהתייחסות לדברי יואל אליצור, שכ'הודאת בעל דין' שלו הוא אכן נשען על תמונת עבר. ואוסיף: על תמונת עבר שספק גדול אם הייתה פעם, בכל אופן לא אצל נותני הטון.

הגר"א היה איש שחתר לאמת, אכן, אבל הוא נהנה מפריבילגיה בלעדית לחלוק כרצונו על כל הראשונים. ר' מנשה מאיליא הוא דווקא אחת הדוגמאות הקלאסיות ל'טיפולה' של המערכת הרבנית במי שהעז לחשוב באופן עצמאי. אפשטיין וליברמן – מקומם לא יכירם בעולם הישיבות. איש אינו יודע מתורתם מאומה! החזון איש היה אכן חדשן ומקורי, אבל מי כמוהו קידש את שיטת 'ראשונים כמלאכים' וטען שכל המבטל אפילו מדרש מן המדרשים הוא אפיקורוס ויינו יין נסך? מי כמוהו ביטל כעפרא דארעא את כל 'סברות המחקר' בטענות מופרכות – כגון הרעיון שהידע המדעי של דורות קודמים היה גדול יותר מזה שבימינו, אלא שהגויים שכחו את חכמת אבותיהם.

אבל ה'מעשה לסתור' הגדול ביותר שהביא אליצור הוא ה'סטייפלר', אותו גאון קנאי שמירר את חייו של ר' אברהם חיים נאה על כך שהעז לחלוק על החזון איש, ולטעון ששיעור ה'רביעית' שלו אינו נכון. לדעתו רא"ח נאה היה חצוף מאין דוגמתו בכך שהעז להציב את עצמו כבר פלוגתא של החזון איש (מה שלא נכון גם עובדתית, החזו"א הוא שנחלץ לפרסם קונטרס נגד ספרי רא"ח נאה).

ואפרופו 'מוריה': הקובץ הזה פרסם את דברי פרופ' אברהם גרינפילד (חוברת סז) שהצדיק את שיטת הגר"ח נאה וטען כי יש למדוד את האגודל לעוביו, היינו כשהוא עומד על צידו, ולא לרוחבו. בתגובה לחוצפתו של פרופסור שמתערב במו"מ ההלכתי הוציא ה'סטייפלר' קונטרס מיוחד עם לשונות נזעמים ביותר, כשהוא דואג להדגיש שבעצם לא ראוי לעסוק בכלל בדברי גרינפילד. הקונטרס פורסם בהדרת כבוד ב'מוריה' חוברת ע, ובו פנינים שונים כגון "נתבלבל כאן מאוד"; "דעתו המשובשת"; "כל זה הוא שקר גמור"; "ואפילו אם נדון לכף זכות שלא נתכוון לזייף, רק נסתבך וטעה לכתוב כפי מה שעלה בדמיונו"; "ובאמת לא היה ראוי כלל לטפל ולהשיב על בדותא וזיוף בפירוש המילה, כי בעריכת תשובה נעשה רושם כאילו יש בזה מקום לוויכוח בזמן שבאמת הוא למטה מן הביקורת" ועוד. ללמדנו על גודל הפתיחות של אחד מרבני הישיבות מן הדור הקודם.

תוכל לסמוך עליי, ר' יואל, שהקנאות והאטימות שאתה רואה ב'בית אהרן וישראל' משקפות להפליא את כל נותני הטון בציבור החרדי, ואין שום יסוד לדיכוטומיה שאתה מנסה לעשות בין 'חסידים' ל'ליטאים' בנושא זה. למעשה המצב אפילו הפוך במקצת: העיתון הקנאי, המתלהם וצר האופק ביותר בציבור החרדי הוא דווקא יתד נאמן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012