לקראת קהילות פתוחות בישראל / אליהו בירנבוים

 

על מנת לחדש את עטרת הקהילתיות היהודית יש לשנות את תפיסת הקהילה מהתארגנות סביב בית כנסת למוקד שייכות ומשמעות שרלוונטי גם למי שאינם מתפללים. גם תפקיד הרב יקבל משמעות אחרת

תפילה בקיבוץ אפיקים. צילום: דורן גולן

הרבנות ותפקידיה אינם סטטיים. רבנות היא תפקיד תלוי מקום וזמן, בבחינת רבנות שהזמן גרמה. בשל כך, דורשת הרבנות שינוי מתמיד בהגדרותיה ובמטרותיה. את דברי חז"ל על הפסוק "ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ט) – "וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו, אלא אין לילך אלא אצל שופט שבימיך" (בבלי, ראש השנה כה ע"ב) – יש להבין לא כקביעה ביולוגית אלא כהנחיה ערכית. על השופט, הרב, המנהיג, להיות מעורב בדורו, בימיו הוא, ולא להתקבע בעקרונות של דורות קודמים.

שאלת אופיה ותפקידה של הרבנות נגזרת משאלת הקהילה, ולא להפך. לאורך ההיסטוריה של עם ישראל הרבנות תמיד הגיבה לצורכי הדור והתקופה ובכך גדולתה. אין להתאים את הקהילה לסגנון הרבנות, אלא את סגנון הרבנות לאופי הקהילה. זו הדרך הנכונה להנהגת עם ישראל (אין כוונתי להביע עמדה בסוגיות בפסיקת הלכה, אלא בהנהגת קהילה).

כיום, כשאנו נמצאים במאבק מתמשך על עיצוב הזהות של העם היהודי ושל החברה היהודית בתפוצות ובמדינת ישראל, עלינו להידרש לשאלת הקהילתיות היהודית ובעקבותיה גם לרבנות. בשורות הבאות אני מבקש להציג חזון של חידוש קהילות פתוחות במדינת ישראל והרהורים בדבר טבעה ואופייה של הרבנות בימנו. זוהי הצעה כללית – המותירה שאלות רבות פתוחות ודורשות מחשבה ותכנון.

מקום שייכות ומשמעות

הנחת היסוד ביהדות היא שקהילה וציבור הם חלק אינטגרלי מאורח החיים היהודי. התורה מלמדת שעל האדם היחיד לחלוק את חייו עם אחרים, ובהתאם לכך עיסוקה הוא ביחסים ובזיקות ביניהם. התורה מספרת על זוגות, משפחות, שבטים, אומה ועם. היהדות איננה פונה לאדם הבודד; דרכה של תורה היא הברית, המזמינה את האדם לחיות בתוך קהילת אמונה.

ואכן, לאורך ההיסטוריה, בכל מקום שבו התיישבו יהודים קמה לה "קהילה יהודית". במונח קהילה אין הכוונה רק לקבוצת אנשים היושבת במקום אחד. הקהילה היהודית ייחודית במאפייניה ובדרכי התגבשותה, במוסדות השונים הקמים בה – מוסדות לימוד, צדקה והנהגה – שלכולם מטרה אחת: סיוע לחבריהם היהודים, חיזוק תחושת היחד ושמירת היהדות והצביון היהודי.

המאפיין את הקהילה הוא שיחידים הופכים לקולקטיב כאשר כל אחד מבני הקהילה תורם לקהילה וכך יוצר, יחד עם חבריו, את העקרונות המנחים את הקהילה המשותפת. קהילה איננה נולדת כקהילה, אלא יש צורך בהקמת קהילה, בחשיבה וביצירה של העקרונות שעל פיהם תושתת הקהילה החדשה.

יתרה מזו; קהילה איננה מושג פונקציונלי בלבד. אין מטרת הקהילה לתת שירותים לחבריה ואין לראות בכך את ייעודה המרכזי. כמו כן, אין הקהילה מושג דמוגרפי המציין רק אוסף יהודים ויחידים. קהילה היא רעיון, חזון. קהילה נגזרת מהמושג הכללי והקולקטיבי של כנסת ישראל, שבה כל פרט מהווה חלק המשלים את רעהו. הלכך, סודה וקסמה של הקהילה הוא הקשר והזיקה בין הפרטים, היחס בדיבור ובמעשה הבא לידי ביטוי בחיי הקהילה.

הזיקה לקולקטיב היהודי בכלל ולכל קהילה בפרט אפשרית בשתי דרכים: שייכות או משמעות. לעתים אדם יוצר זיקה עם חברו או עם קהילתו מתוך הצורך בשייכות. שייכות היא צורך טבעי הקיים באדם מטבע בריאתו, אך פעמים שאדם מחפש קשר עם קהילה או קבוצה מתוך רצון לחפש משמעות, מתוך הבנה שהוא צריך למלא במשמעות את חייו. כך או כך, הקשר והזיקה לקהילה הם הכרח.

לדעתי, מושגים אלו של שייכות ומשמעות הם המסוגלים ליצור חיבור בין אנשים שונים במסגרת קהילה, גם כאשר כל אחד שונה מחברו. אם נפתח אותם, הרי שמצאנו את המפתח לקהילתיות.

רלוונטי גם כיום

בעבר, קהילה יהודית הייתה כמעין משפחה. כפי שאדם נולד לתוך משפחתו, ללא בחירה, הורים לא בוחרים את בניהם והבנים לא בוחרים את אבותיהם, כך אדם נולד לתוך קהילה מתוך כך שהוא גר במקום מסוים ולא הייתה לו אפשרות לעבור למקום אחר, או מתוך כך שהוא נולד לחברה מוגדרת והיה בעל כרחו לחסיד סאטמר או ויז'ניץ. מציאות זו יצרה זיקה טבעית ובלתי ניתנת לשינוי לקהילה שלתוכה האדם נולד. לא כך המצב בימינו, כאשר הניידות זמינה לכול ולעתים קרובות אדם בוחר את מקום מגוריו על פי רצונו להשתייך לקהילה זו או אחרת.

עם זאת, וחרף ההבדלים שבין הקהילה המסורתית והקהילה המודרנית (כפי שהיטיב לתאר פרופ' מנחם פרידמן), דומה שהיסוד הבסיסי של הקהילה, הצורך במשמעות ושייכות, ממשיך להיות רלוונטי גם כיום. באופן מפתיע, גם בעולם פוסט מודרני יש צורך בקהילה ובעיקר בקהילתיות.

עינינו רואות כיצד בעולם הפוסט מודרני ישנה תופעה של חזרה לקהילה, לזיקה ושייכות קהילתית. מחד, זהו עולם של ליברליזם, פלורליזם, תקשורת, עולם גלובלי, שוק משותף; אולם מאידך אנו עדים לחזרה אל האני, אל הקהילה, לשטיבל ולבתי הכנסת הקטנים. התהליך הוא דיאלקטי, אבל בעל משמעות רבה למנהיגי הקהילות והדור.

מלבד ההבדל בין חברה מסורתית לחברה מודרנית, קיים הבדל בין קהילה בתפוצות לבין קהילה במדינה יהודית. במדינת ישראל קשה להצביע על קיומן של קהילות במובן הקלאסי ועוד יותר קשה לציין את התחושה של הקהילתיות – בגלל היותה של ישראל מדינה יהודית. אם בדרך כלל אחריותה של הקהילה כללה עזרה ותמיכה הדדית, רבנות ושירותי דת, הקמת מערכות חינוך, שירותי כשרות, מערכת שיפוט או פשרה קהילתית, קבורה וחברה קדישא, הקמה והחזקה של בתי כנסת ומקוואות ובכלל דאגה לקיום הפיזי והרוחני של היהודים במשך דורות רבים, כיום המדינה על משרדיה השונים היא שאמונה על כך. הקהילה הוחלפה במדינה.

אף על פי כן, לאחריות הכוללת של המדינה על הצרכים הרוחניים, החברתיים, התרבותיים, החינוכיים והערכיים של כלל אזרחיה יש חיסרון מאוד משמעותי – היא אינה יכולה לספק את הצורך בשייכות ובמשמעות של האדם הפרטי. אפשר למלא את הצרכים הפונקציונליים, אבל בכך לא די.

השעה כשרה אפוא להרחבת הקהילות של הציבור הדתי ולהקמת קהילות חדשות פתוחות, קהילות אשר יהוו בית ובית מדרש ליהודים שונים, חלקם שומרי מצוות וחלקם לא, מתוך חברות ויצירת שיח משותף ואמיתי. סיבות שונות, שאין כאן המקום לפרטן, הביאו במשך שנים להתבדלותו של  הציבור הדתי מהציבור שאיננו דתי, ובתי הכנסת הפכו למעין קהילות סגורות. מצב זה צריך להשתנות.

יש להקים קהילות שיהוו מעין בית ומשפחה. המימד החברתי והחוויתי הוא שיקשור איש לרעהו, לא הנושאים האידיאולוגיים. כפי שבצבא אנו חיים ומתאמנים כתף אל כתף גם עם חברים השונים מאיתנו, כך יהיה בקהילות החדשות. הדבר ידרוש מאיתנו לבטל את המבנה ההיררכי ובמקומו להציב קהילה שוויונית, המקבלת את כולם. יהיה עלינו לעשות זאת מתוך אמונה שכך היא דרכה של תורה. עלינו יהיה להזמין את מגוון הציבור במדינת ישראל מתוך רצון לשותפות אמיתית.

ראוי לציין שהדגם של קהילות פתוחות לכל יהודי איננו חדש. הוא קיים ברוב הקהילות היהודיות בתפוצות אשר הן אורתודוקסיות בהגדרתן, בעוד רבים מחבריהן אינם דתיים. השייכות לקהילות יהודיות בתפוצות הצילה ומצילה רבבות יהודים מאובדן הזהות היהודית ומהתבוללות.

תחליף לבית כנסת

וכאן ראוי להתעכב על נקודה חשובה: נדמה שמבלי משים אנו מבלבלים בין מוסד בית הכנסת למוסד הקהילה. הציבור הדתי בארץ רגיל לזהות את בית הכנסת עם מושג הקהילה ולראות בו תחליף. בכך יש סכנה רבה כיוון שבדרך זו אנו מרוקנים את תוכנה ואופייה העצמיים של הקהילה. לא בית הכנסת הוא העיקר בקהילה. הקהילתיות היא המוקד ואילו בית הכנסת משמש רק אחד מיסודותיה. כמובן שאין בכוונתי כאן לדחות את חשיבותו ומעמדו של בית הכנסת כאחד מעמודי התווך של הקהילה. אלא שעם זאת עלינו ליצור אפשרות שבה בית הכנסת כמקום תפילה לא יהיה האלטרנטיבה היחידה ליהודי שאיננו מתפלל ומבקש להיות חלק מהקהילה.

מה קורה במקום שבו בית הכנסת הוא הוא הקהילה? בהכרח נוצר פיצול חברתי בין באי בית הכנסת לאלו שלא מבקרים בו. מי שלא בא להתפלל בהכרח איננו נוטל חלק בקהילה השמורה רק לאנשים המתפללים, וכך נחסמת האפשרות של יצירת קהילות מאוחדות. במצב מתוקן, לעומת זאת, בית הכנסת לא יהווה עוד תנאי לחברות בקהילה, וכך יהודים רבים שאינם שומרי מצוות ייקחו בה חלק ויהיו שותפים בלימוד, בעשייה ובחיזוק הזהות היהודית מתוך דיאלוג.

השאיפה היא שבעתיד גם בתי הכנסת יהיו 'פתוחים לכול', לקהל מגוון והטרוגני (דתיים וחילונים יחדיו), אך הדבר דורש היערכות ותכנון מיוחד, הן ברמת המודעות של הציבור והן ברמה המעשית. התפילה בבית הכנסת תצטרך להיות "תפילה דידקטית" (כפי שנהוג בבתי כנסת רבים בתפוצות), כך שגם אדם שאינו בקי בתפילה יוכל להרגיש בה נוח ולא יתבייש בכל פעם שצריך לעמוד ולשבת והוא אינו יודע על כך. בבית כנסת מסוג זה יינתנו הסברים והדרכות על ידי הרב או אחד הגבאים, כל הבאים לשעריו יתקבלו בסבר פנים יפות, יכריזו על מספרי עמודים בסידור, וכן הלאה (המושג המקובל ביהדות התפוצות ובציבור החרדי לתיאור התהליך הזה הוא "קירוב", OUTREACH, אשר משמעותו לקרב את השונה, להרחיב את הקהילה. לדאוג לא רק למי שנמצא בתוך בית הכנסת, אלא למי שמחוצה לו). ברור לי שללא תנאים אלו, לא ידרוך האדם החילוני שוב על מפתן בית הכנסת.

אך עד שבתי הכנסת יהיו באמת שווים לכל נפש יהודית, יש להטמיע בתוכנו שינוי מושגי. על מושג הקהילה להחליף את מה שחז"ל כינו "בתי כנסיות ובתי מדרשות". על דברי בלעם "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", חז"ל אומרים חידוש גדול: "אוהליך אלו בתי מדרשות, משכנותיך אלו בתי כנסיות". חז"ל הבינו שבית הכנסת ובית המדרש הם בעצם עמודי התווך של העם היהודי, בתי מדרשות שבהם לא רק לומדים תורה, אלא מקבלים משמעות. הלא זהו המושג האמיתי של בית מדרש! בדומה לכך, גם בית הכנסת מקבל משמעות אחרת מן המקובל – אין הוא רק מקום תפילה, אלא מקום של שייכות, של חיבור.

בימינו, בעולם היהודי בארץ ובתפוצות, הקהילה אמורה להוות תחליף לבתי הכנסת ולבתי המדרש. הקהילה היהודית, במיוחד בחוץ לארץ, ואולי גם במדינת ישראל, היא המקום שבו יהודים שלא מבקרים בבית המדרש ולא מתפללים בבית הכנסת מחפשים משמעות ושייכות יהודית. הקהילה היא בעצם החלון, הצוהר, שלהם.

אבל כדי שהקהילה תוכל למלא את התפקיד הזה, כדי שהקהילה אכן תוכל להיות אבן שואבת שדרכה יהודי יוכל למצוא את משמעותו ואת זיקתו ליהדות ולעם ישראל, צריך לבנות את הקהילה באופן כזה שיהיו בה לא רק מסגרות, לא רק גג וקירות, אלא גם תוכן וצורה. על הקהילה היהודית להיות לא רק בית עם, אלא במובן מסוים גם בית ספר. לא רק מסגרת לכינוס, אלא גם מסגרת שבה אפשר יהיה לדון, לשוחח ולחשוב על יהדות גם מחוץ לבית הכנסת ולבית המדרש.

לא רק פוסק

הכנסת ספר תורה ברעננה, 1951

שינוי זה במבנה הקהילות מצריך גם שינוי מהותי בתפקידו של רב הקהילה. הרב היווה מאז ומעולם יסוד ועמוד תמך בקהילה, אלא שתפקידו של הרב בקהילה הדתית החדשה איננו יכול להישאר כפי שהיה בעבר – המלמד, מורה ההוראה והסמכות הדתית הבלעדית. יש לעצב כיום דמות רבנית אחרת שתענה על צורכי הקהילה המתחדשת, כפי שנפרט להלן:

ראשית, כיום, חרף היות הקהילה הדתית מחויבת ביסודה להלכה, פעמים רבות אנו עדים לכך שבני הקהילה מתייעצים עם רבנים אחרים בטלפון, באופן אישי או באינטרנט. המרא דאתרא כבר איננו מהווה הסמכות ההלכתית הבלעדית, אלא מעין "יועץ רבני-הלכתי", כך שלמעשה תפקידו הפך מפוסק ליועץ. מקומו וסמכותו כבר אינם מקובלים באופן טבעי, ויש צורך לקנותם.

שנית, בקהילה פתוחה, שבה חיים בצוותא יהודים בעלי דעות שונות, תפקידו של הרב צריך להיות מעין סוכן מכירות של היהדות הנאמנה. מרכז הכובד של עבודתו עובר מהיותו פוסק ואיש הלכה למנהיג הציבור, מ"מורה הוראה" ל"מורה רוחני". כמובן ששינוי זה מחייב מציאת סמכות רבנית אשר מאופיינת בחיבור למשימה, לרעיון ולשליחות.

שלישית, צריך גם לחול שינוי בדרכי ההתקשרות אל הרב. פעם היו שיעורי התורה המקום היחיד או המרכזי שהנגיש את הרב לקהילה. כיום, כאשר ישנם יהודים רבים (ונשים רבות) שלא מגיעים לשיעורים אלו ויש צורך להגיע גם ללבם, צריך לפתוח דרכים אחרות ליצירת קשר חי עם הרב. בהקשר זה ניתן לציין מסגרות שונות שבהן יהיה על הרב להיות נוכח ולשרת את הציבור ההטרוגני שבקהילתו – חולים, מבוגרים, בעיות אישיות וזוגיות, צעירים, אבלות וחסד. טיפול בצרכים אלו חיוני כיום יותר מאי פעם כדי שאנשים יוכלו לבנות את הקשר האישי-משפחתי שלהם עם רב הקהילה.

נקודה נוספת שיש לעמוד עליה בהקשר זה היא המורכבות ההלכתית של ניהול קהילה כיום. הרבנות ה"קלאסית" הייתה שייכת לעולם מסורתי, שבו כלל הציבור היה מחויב לקיום מצוות. כיום רב אורתודוקסי נדרש לנהל קהילה שאינה אורתודוקסית על פי כללי ההלכה. הדברים אמורים הן בהנהגת קהילות בתפוצות, שם פעמים רבות הקהילות קרויות אורתודוקסיות בגלל שהרבנים העומדים בראשן הם בעלי השקפה זו, אבל חברי הקהילה אינם מנהלים אורח חיים דתי; והן בארץ – שבה על הרבנות הראשית ועל רבני ערים ושכונות לנהל חיי מדינה שלמה על פי עקרונות ההלכה גם כאשר אזרחיה אינם רואים את הצורך והחשיבות שבכך.

תפקידים משולבים

כדי לקיים את החזון המוצע להלן, יש צורך ברבנות ראשית אשר תכוון ותדריך את רבני ישראל בדרך של הקמת קהילות לכלל הציבור, אך יחד עם זאת אין להקל ראש בכך שעיקר הפעילות והעשייה צריך להיעשות בשטח על ידי הרבנים עצמם. כלומר, הרבנות הראשית תסמן את הדרך, אבל את תחושת השייכות ואת המשמעות ייתנו רבני הקהילות. הדבר כמובן נובע מאותם שינויים בעיצוב התפקיד הרבני שעליהם דיברנו לעיל. היות שהרב איננו ספק שירותי דת בלבד אלא מי שמוביל ומנהיג את הקהילה מבחינה רוחנית, אין הרבנות הראשית כמוסד ממלכתי יכולה לקחת אחריות מלאה על כך. הרב המקומי, ביצירת יחסים אישיים עם קהילתו, הוא היחיד שיוכל לעשות זאת. עם זאת, ודאי שאין בכך כדי לפטור את הרבנות הראשית מאחריותה ליצירת מודלים קהילתיים מסוג זה וליצירת אווירה אשר תיטיב את התהליך המוצע.

קשה ואף בלתי אפשרי היום לצפות לחזרת דמותם של הגאון והתלמיד החכם של קהילות פולין, רוסיה או מרוקו, כדגם הראוי להנהגה רבנית כיום. המצב החדש בעולם המודרני דורש רבנים חדשים אשר יהיו נטועים בעולם התורה ובעולם המודרני וכך יהיו מסוגלים להבין היכן יהודים אחרים עומדים בבחינת "דע בפני מי אתה עומד". במסגרת פעילותו הרב ישמש לא רק ככהן המספק שירותי דת והעוסק בפעילות דתית – בית כנסת, מועצה דתית, חתונות ולוויות – אלא גם כחכם, המתמודד באופן אינטלקטואלי עם צורכי הקהילה, המלמד תורה משמעותית ורלוונטית גם לאדם שאינו שומר מצוות, וכנביא, איש בעל חזון הרואה את הנולד ודואג לעתידה של קהילתו.

הרב אליהו בירנבוים הוא ראש  מכון "שטראוס – עמיאל", עוסק בהכשרת רבנים לתפוצות ובפיתוח תוכנית "יחד" להכשרה ושיבוץ של "רבני מתנ"סים" ברחבי הארץ. בעבר שירת כרב ראשי בקהילה היהודית באורוגואי וכיום משמש כרב הקהילה היהודית בטורינו, איטליה, ודיין בבית הדין המיוחד לגיור

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בינואר 2012, ב-גיליון שמות תשע"ב - 753 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: