לא תעמוד על דם רעך / אילת וידר-כהן

 

שני סרטים שעוסקים בפגיעה מינית יצאו לאור לאחרונה. האחד עלילתי ומתרחש בישראל והשני תיעודי ומתרחש בבולטימור, ושניהם נוגעים במקומות של כאב, רוע וגם תקווה ואחריות

 

מתוך: 'לא רואים עלייך'

"כל קשר בין האירועים בסרט לבין המציאות אינו מקרי כלל וכלל" – זהו משפט נכון לשני סרטים חדשים העוסקים בנושא עתיק שימיו כימי האנושות: פגיעה מינית. האחד עלילתי – 'לא רואים עלייך', והשני תיעודי – 'חטא כמוס'. העלילתי משלב בתוכו חומרים תיעודיים והתיעודי מספר סיפור מותח ורב תהפוכות.

ההיעלמות של הנפגעת

'לא רואים עלייך', סרטה של מיכל אביעד, עוסק במפגש בין שתי נשים ישראליות, חזקות, עצמאיות, יפות ומלאות נוכחות; שתי נשים שבעברן סוד אפל. הסרט עוסק בחוויית ההיעלמות של נפגעת אונס, חוויית היותה בלתי נראית, בלתי מזוהה, ובבהלה המתעוררת כאשר היא מזוהה כנפגעת. האמביוולנטיות האינסופית בין הרצון להיראות לבין הרצון להיעלם. הסרט עוסק גם במפגש האימה שבין המקריות לאינטימיות, בין הבנליות של הרוע לבין אזורי הקיום האישיים והכמוסים ביותר.

גיבורת הסרט, נירה, צלמת המתבוננת במציאות דרך עדשה, מזהה במהלך צילומים של פעילי שמאל במטע זיתים שותפה מן העבר – שותפה למסדר זיהוי לאנס שפגע בהן באכזריות. כנפגעת היא מזהה את פגיעוּת הזולת, זו המסתתרת מאחורי עשייה אידיאולוגית, מאחורי עבודה מסודרת, מאחורי הצלחה לימודית, מאחורי משפחתיות "נורמלית", מאחורי בישול וגיהוץ וקיפול כביסה.

היא מצוידת במשקפי רנטגן החודרות את כל המסכות ומזהות את הפגיעוּת ואת הפוגענות, וכשהיא מזהה את עברה של הנפגעת כזהה לשלה היא חווה התרחקות ודחייה. הפניית גב. שתי הדמויות מייצגות את האמביוולנטיות התמידית ביחס לזיכרונות כואבים עד אימה, להערת השדים משנתם העמוקה. נירה נשאבת לתחקיר יסודי ולילי בורחת. נירה נדבקת למחשב, לגוגל, למנועי החיפוש, בודדה מול מסך המחשב המנווט את דרכה, מול הצפייה בכתבות מצולמות שהעלתה בחכתה, כשהיא מקליטה נפגעות נוספות שמדברות אל מכשיר ההקלטה ולא אליה.

כשהבדידות חונקת ונעשית בלתי אפשרית היא מתכרבלת במיטתה של בִּתה הקטנה, מנסה להתנחם בקרבה לגוף הילדי התמים ומקיצה ליום נוסף של חיפוש חסר מנוחה. לילי, מושתקת ומשתיקה, מגיחה בזהירות מתוך שריון השכחה ונבהלת, נבהלת מההשתקה, נבהלת מהזיכרון. ומפנה עורף לנירה. מתחפרת בשתיקתה ומביאה את עצמה למצבי קצה, אל גבולות הסכנה.

הסרט מתאר חיים של נשים שנאנסו באכזריות על ידי מי שכונה האנס המנומס. אנס שפגע בשנות ה-80 בנערות ונשים באופן אכזרי להחריד, לכד אותן וגרר אותן לפינות יער חשוכות והתעלל בהן במשך שעות. השילוב בין סרט עלילתי לחומרים דוקומנטריים מעצים את חוויית הצפייה בו. חוויה רב ערוצית שנעה בו זמנית בין האמנות והריאליה. בין ההווה לעבר, בין לילות אפלים לקניית עציצים ושתילת פרחים. פרחי אמנון ותמר.

 הסרט מתייחס למערכות היחסים של הגיבורות עם משפחתן ועם סביבתן, לבן הזוג שלא מוכן לשמוע על מה שכבר קרה מזמן, לפסיכיאטר הראשי של משרד הבריאות שהמליץ על הפחתה בעונש מספר חודשים בלבד לאחר ביצוע האונס האחרון כיוון שהפוגע "התגבר על הבעיה שממנה סבל", וזאת לאחר שאנס שש-עשרה נשים ביניהן נערה בת שלוש-עשרה. הוא מפנה מבט לשופט ברק שקיבל את חוות הדעת המופרכת והפחית מהעונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי, משלושים שנה לשבע שנים, כאילו אנס אישה אחת בלבד. בחישוב מהיר מבינה נירה שהאנס קיבל עונש של כמה חודשים בעבור כל מעשה אונס שביצע.

עם כל כובדו – הסרט מביא גאולה לעולם. גאולת הדיבור, גאולת הזיכרון, גאולה מן הבדידות, יציאה מישיבה בפינה חשוכה ובודדה אל מול מסך המחשב השטוח והמנוכר למסע משותף, מסע שיש בו חברות אמת, שותפות גורל, השתעשעות בפנטזיה משותפת, פנטזיות נקמה שאף פעם לא תוכלנה להתממש אבל בעצם יצירתן המשותפת הן גואלות את הנפגעות מבדידותן ומהוות מצפן חברתי שמסמן לנו את הדרך.

קדושה כוזבת

מתוך: 'חטא כמוס'

"חטא כמוס" הוא סרט נוסף העוסק בהתמודדות עם פגיעות מיניות, סרט תיעודי העוקב אחר העיתונאי פיל ג'ייקובס, כתב ב"Jewish Time" בבולטימור. פיל מפרסם סדרת כתבות על אודות פגיעות מיניות בקהילה היהודית בבולטימור, פגיעות שבוצעו בידי רבנים בילדים, בנערים, בנערות ובנשים. באחד המקרים הפוגעים הם רב ובנו. "מעטים האנשים שיכולים להתמודד עם הנושא הזה בשל היותו כה מאיים ומפחיד", כך מסביר פיל את בדידותו. פיל בוחר לפרסם את שמותיהם של הפוגעים ובשל כך הוא זוכה לביקורות קשות מאוד מצד אנשי הקהילה. "תמיד יהיה מי שיבוא ויצעק עליי כמה סובלת משפחתו של התוקף, כמה הוא עצמו סובל בשל הפרסום. אף פעם לא יבואו ויאמרו לי: כואב לי כל כך על הנפגע".

הרב טברסקי, יהודי מבוגר שזקנו צח כשלג, כיפת קטיפה שחורה בולטת על שערו הצחור, נראה כמי שיצא מציור של מאוריצי גוטליב. הוא מסביר בדיבור שקט את חומרת איסור לשון הרע ומסביר שאיסור לשון הרע נאמר באותו פסוק בספר דברים שבו נאמר הציווי 'לא תעמוד על דם רעך', "מה שמלמד אותנו שאם עלינו לעבור על איסור לשון הרע לצורך הצלת אדם מסכנה אנו מחויבים לעשות זאת. אם לא עשינו כל שביכולתנו למניעת הפגיעה אנו שותפים לפשע!". הרב נחמן טברסקי הוא פסיכיאטר שנחשף דרך עבודתו למקרים קשים של פגיעה מינית. הוא כתב על כך ספר והוזמן להרצות בנושא בעקבות פרסום ספרו. להרצאות הראשונות הוא נזקק להגיע עם ליווי משטרתי כיוון שקיבל איומים על חייו.

בשיחה של פיל עם אשתו ובנותיו הם מדברים על הקושי לראות את הסבל והרדיפה שעובר פיל כמי שמציב מראה מול פני הקהילה, מראה החושפת אזורים אפלים, מוסתרים ומושתקים. פיל מסביר לבנותיו את הנטייה של החברה הדתית להתמוגג מן העובדה שכולנו אכלנו מאותו מסטינג, "אבל מה קורה כאשר האוכל במסטינג מורעל?". את המצב של השתקת פגיעות על-ידי רבנים הוא מגדיר באופן מדויק בביטוי "קדושה דתית כוזבת".

הרבנים המרואיינים בסרט מדברים בגילוי לב ומספקים הסברים חשובים לנטיית החברה הדתית לחיפוי וכיסוי על פשעים נוראים שכאלה. הם מתייחסים לנטייה של הקהילה היהודית בארה"ב להיות במגננה תמידית מול החברה הסובבת בשל היותה מיעוט בעל מאפיינים ייחודיים ונבדלים. אחד הרבנים מודה בכנות כי כאשר המקרים נחשפו "נכנסנו לעמדת מגננה במקום לעמדת הנהגה". הסבר חשוב ניתן לקושי של הנפגעים לשתף במה שאירע להם בשל משך הזמן העובר מן הפגיעה ועד לחשיפה: "כשמדובר בהתעללות רוחנית עובר זמן רב, זמן ממוצע של 10 שנים, עד שמופיעה ההכרה שמשהו לא בסדר. הדיסוננס בין מה שאמור להיות לבין מה שקורה בפועל מעוות את ביקורת המציאות, המרחק מהפגיעה מאפשר התרחבות של שדה הראייה".

הבמאי והמפיק הוא סקוט רוזנפלד, מי שהפיק את הסרטים "שכחו אותי בבית" ו"מיסטיק פיצה", והמקצועניות שלו מורגשת היטב בסרט. הסרט מותח, מורכב ורווי אלמנטים אמנותיים, מה שהופך את חוויית הצפייה בנושא כה כאוב ומזוהם לחוויה מעוררת השראה.

הסרט מעביר את הצופים בו תהליך של גילוי ושחרור הן ביחס לפגיעות מיניות והן ביחס לסטריאוטיפים שלנו על נפגעים, על עיתונאים ועל רבנים. הסרט פותח בצילום של נפגעת שפניה מוסווים וקולה מרוסק, התמונה חשוכה ומבטאת ציפור במלכודת. זו התבנית המופנמת שיש לנו ביחס לקרבנות. בהמשך הנפגעים והנפגעות כולם מצולמים באור יום, בשדה הפתוח והמוריק, חשופים לעין המצלמה, משוקמים, רהוטים, בטוחים בעצמם, מגויסים ופעילים במאבק נגד פגיעות מיניות.

האם המתנכרת

רוזנפלד מצליח לתזמר מקהלה קאמרית ולהשמיע מנעד רחב של קולות באותנטיות מירבית, מה שכלל לא מובן מאליו כשמדובר בנושא מושתק בסביבה משתיקה ומשתקת. הוא נוגע כמעט בכל משתתף אפשרי בדרמה של הפגיעות המיניות. אנו שומעים את קולו האותנטי של הרב הפוגע כשהוא מכחיש את הפגיעה באוזניו של פיל, אנו רואים את אחיו של הפוגע המחפה עליו תוך טמינת הראש בספר התהילים במהלך המשפט, את האם המתנכרת לבתה לאחר שחשפה את היותה נפגעת גילוי עריות על-ידי אביה, את חבריו של הפוגע הרוקדים לעיני המצלמה כשהם מחפים עליו בעודו בורח מעין המצלמה, ומולם בני משפחתו של פיל, שותפים ומנסים לגונן, אנשי המקצוע, קבוצת הנפגעים המופיעים במהלך הסרט כיחידים ובסופו במעגל תמיכה קבוצתי, והרבנים המהווים אלטרנטיבה מוסרית לקדושה הדתית הכוזבת.

הסרט מצולם ברובו בבולטימור, עיר זרה ורחוקה, ובשל כך הוא מאפשר לצפות בו ללא מגננות ודרכו לדלות תובנות הנוגעות למתרחש בינינו, בתוכנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 

פורסמה ב-12 בינואר 2012, ב-גיליון שמות תשע"ב - 753 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: