הכפייה מנוונת – תנו לנו תורה גדולה / תומר פרסיקו

 

יש להשתחרר מעולה של הרבנות הראשית ולאפשר בחירה חופשית בין רבנים. רק כך תצמח דתיות שהיא לא רק בריאה ומוסרית אלא גם מקובלת ומשותפת לציבור רחב

הרב חיים דרוקמן,הרב רפי פויירשטיין והרב דוד סתיו (משמאל)

בפולמוס שהתקיים על דפי מוסף זה בין הרב שלמה ריסקין ("רבנות מרחיקה", גיליון פרשת תולדות) לצבי ליפשיץ ("אין קדושה ברבנות", גיליון פרשת וישב) ישנה הסכמה על שני דברים ברורים: ראשית, שהרבנות הראשית לישראל חולה, מסואבת, ומרחיקה יהודים מיהדותם. ושנית, ש"כפייה דתית" היא אוקסימורון, שכן אין דבר הבא בכפייה יכול להיות דתי. בצדק, אם כן, שואל ליפשיץ את הרב ריסקין כיצד הוא ממשיך לתמוך בקיומה של רבנות ראשית (אמנם תוך נקיטת "השינויים הנחוצים במערכת"), שכל הוויתה היא כפייה דתית.

ואכן, נדמה לי שבעוד רבני צהר חוגגים את "ניצחונם" (קרי: הסכמתה של הרבנות הראשית להעניק להם, בנדיבותה כי רבה, רשות לחתן יהודים במדינת ישראל), ובעוד חברי הכנסת של 'ישראל ביתנו' מקדמים הצעת חוק שתאפשר פתיחה של אזורי הרישום לנישואין, כך שלהסכמת הרבנות יהיה תוקף חוקי, דווקא בחינת אופייה ומעמדה המוסרי-דתי של הרבנות חשובה הרבה יותר מכל סעיף בחוק או קונץ-פטנט ביורוקרטי שיאפשר לרב סתיו ולחבריו היקרים להמשיך ולספק את דרישות הציבור.

מיד אצרף לדיון הזה קול שלדעתי הוא רלוונטי מאוד, אולם כדי לשים את כל הקלפים על השולחן אומר מיד שאני סבור שאין מנוס משחרור העם היושב בציון מעולה של הרבנות, ולמעשה מכל כפייה דתית של זרם יהודי מסוים על פני רעיו. יש לאפשר ליהודים בארץ בחירה חופשית בין רבנים, וכן, גם בין זרמים שונים של יהדות. למעשה לא מופרך לדעתי להניח שרק כך תצמח כאן תרבות ודתיות יהודית שהיא לא רק אמיתית ועמוקה, לא רק בריאה ומוסרית, אלא גם מקובלת ומשותפת לציבור רחב. אמת פסיכולוגית נדושה היא שבני אדם אוהבים יותר את מה שהם בוחרים, ולא את מה שנכפה עליהם.

מאבדים אמון

ועתה, הנה דברים רציניים שראוי שיישמעו בזמן הזה מפי אדם חשוב:

עלינו לשאול את עצמנו: האם באמת יש עניין שדת ישראל תכפה עצמה על בני ישראל, בעידן שבו רובם אינם חפצים בזה? נדמה לי שלא אחטא בלשוני אם אומר כי לא מעט זוגות צעירים מאבדים אמון – כתוצאה מחקיקה – במערכת שהייתה יכולה להעניק להם הרבה תוכן. והדבר אינו בא לידי ביטוי רק במוסד הנישואין, אלא גם, לצערנו, במוסד הגירושין; כאשר באים זוגות שאינם מאמינים בחוקים של כנסת ישראל, ואתה כופה אותם לתוך מערכת שהם אינם מסוגלים לעכל, האם אהבת תורה תצמח מזה? עולם של חכמה ועושר רוחני-מוסרי שקיים בתוך עם ישראל ותורתו, האם כל אלה יצמחו כתוצאה ממערכת כזו? אינני בא לקבוע מסמרות להשיב על שאלה זו, אך ברור לי שזו השאלה שצריכה להעסיק אותנו היום.

מי אמר דברים נכוחים וצלולים אלה? מי גילה כך את המובן מאליו, והוא שכפייה לא מולידה אהבה, לא מקדמת רוחניות, לא מטפחת מוסר, ולמעשה הופכת את דת ישראל לחוק שנאנסים תחתיו, לרודנות שנואה? ובכן, השנה הייתה תשנ"ב, והדובר היה לא אחר מאשר הרב דוד סתיו – כעת יו"ר רבני צהר. הדברים נאמרו בסימפוזיון שנערך בישיבת אור עציון בחנוכה, לפני עשרים שנה, בנושא יחסי דת ומדינה. אחד התלמידים חשב שהדברים ראויים להישמר והדפיס אותם בחוברת שהופצה באופן פנימי למעוניינים (את החוברת קיבלתי ממוטי פוגל, שהיה שם כתלמיד כאשר הרב סתיו אמר את הדברים, ותודתי נתונה לו).

ולא זאת אף זאת: הרב סתיו אינו חושש רק לנכפים ולאהדתם לתורת ישראל, אלא גם לתורת ישראל עצמה. בחכמה רבה הוא מצביע על כך שכפייה דתית הרסנית לא רק עבור מי שמתכופף תחת עולה, אלא לא פחות מכך עבור מי שמכופף אחרים, מי שכופה:

עולם של תורה היודע שהכול מונח אצלו בקופסה איננו מתאמץ להרחיב את עולמו הרוחני, איננו מתאמץ להיות משכנע, אטרקטיבי, אמיתי בדרישותיו הרוחניות ובמעמדים הרוחניים להם הוא שותף, כדי שבאמת יהיה 'כיף' לבוא אליו. צריך שאדם ירצה לעשות טקסים דתיים כי הטקס הדתי עשיר יותר, מרשים יותר, ומעניק תכנים שטוב לחיות איתם. אבל רב היודע כי בלאו הכי החוק קובע שאתה חייב לבוא אליו, אין שום סיבה שיתאמץ להיות טוב יותר. […] כפי שהעולם החופשי מכיר בזה שתחרות היא בסיס לעולם של הצלחה כלכלית, עלינו להבין כי זהו גם הבסיס היחיד להצלחה תרבותית-מוסרית, לכך שאנו נהיה טובים יותר, מוסריים יותר וצודקים יותר – גם בעולנו הדתי. מה יאלץ אותנו להיות צודקים יותר גם בערכים אותם אנו מקרינים החוצה, אם לא הידיעה שאם לא נהיה טובים וצודקים יותר לא יבואו אלינו?!

ושוב, דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם כאילו נשכחו מזה עשרים שנה: כוח מוחלט מוביל לניצולו לרעה. רודנות מובילה לניוון. מה קרה שאבדו דברי אמת אלה? האם המצב שבו ישנה חובה חוקית על יהודים להתחתן דרכם מחמיא כל כך לרבני צהר, עד שהם בוחרים שלא לשים לב לעוול שכרוך בו, ולהתעלם גם מהנזק שמצב זה גורם להם עצמם? האם גם החכמים ישכחו את תבונתם כאשר מוסרים בידיהם שררה?

לא מוצר אלא זהות

אתנחתא תיאורטית קלה: הרב סתיו קולע כאן לדעת חוקרי דת מסוימים, שמנסים להסביר תופעות דתיות בעזרת מודל השוק החופשי. כך למשל, קיימת העובדה המסתורית שהדת בארה"ב מצויה בפריחה, לעומת הדעיכה המופגנת של המסורות הדתיות באירופה (בסקר של מכון Pew  שפורסם בנובמבר התגלה שבעוד הדת בארה"ב היא "מאוד חשובה" ל-50% מהאוכלוסייה, בספרד היא חשובה רק ל-22%, בגרמניה רק ל-21%, בבריטניה רק ל-17% ובצרפת היא חשובה מאוד רק ל-13% מהאוכלוסייה).

ובכן, מאז תחילת שנות התשעים מוצעת במסגרת מחקר הדתות תזה מסוימת שמנסה להסביר את העניין. התזה הזאת, שמכונה "תיאוריית השווקים הדתיים", גורסת שיש להתייחס אל הדת כאילו היא מוצר. ככזה עליו להתחרות על לבו של האדם הדתי, הלא הוא הצרכן. על פי ההיגיון הזה, ככל ש"שוק הדתות" יהיה חופשי ומבוזר יותר, פתוח ומופרט יותר, כך ההיצע הדתי יהיה רחב יותר, והדתות יהיו חייבות להשתכלל ולהציע "מוצר" מתקדם יותר. בדרך זו הצרכן יתפתה יותר "לרכוש" אמונה בדת מסוימת, וסך כל האנשים הדתיים יגדל. במדינה שבה שוק הדתות אינו חופשי אנשים יעדיפו לא להשקיע (את נפשם) במוצר מיושן וחסר ברק.

לבד מההסתייגות (מבחינתי, על סף בחילה) מראיית הדת (וכמעט כל דבר אחר) כ"מוצר", הרי שלתיאוריה הזאת יש בעיה להסביר את דתיותה המופגנת של רוב רובה של האוכלוסייה במדינות שבהן הדת רחוקה מלהיות מוסדרת כ"שוק חופשי", כגון פקיסטן, בנגלדש או מצרים. חלק מתומכי התיאוריה יגנו בלהט על יציר כפיהם ויאמרו שהתכוונו שכך זה בעולם הדמוקרטי, שבו יש בחירה, ולא בדיקטטורות למיניהן. וחוץ מזה, יאמרו, כמובן שיש גורמים רבים נוספים שנכנסים למשוואה הזאת. בכל מקרה, יוסיפו, לפחות בכל הנוגע למדינות המערב יש אמת בדברינו, שכן במדינות אירופה הממשלה לרוב מממנת את הכנסייה, זו שהייתה דומיננטית בשטחה במאות או באלפי השנים האחרונות, ודבר זה מייצר למעשה מונופולים דתיים, שמעודדים בתורם אנשי-דת עצלנים, תיאולוגיה תפלה, אוכלוסייה אפאתית – ובהמשך לכך כנסיות ריקות.

לתיאוריית השווקים הדתיים קמו מתנגדים רבים, ולדעתי בצדק. היא ודאי לא נותנת את התמונה כולה, ולדעתי גם מפספסת את העיקר, והוא שדת בעיקרה אינה מוצר שנרכש, אלא מרכיב של זהות, וככזה דווקא עתיקותה או העובדה שהיא נמסרת בירושה מהורים לצאצאיהם הן מרכיבים חשובים יותר מהאפשרות "לרכוש אותה", כלומר לבחור בה. אבל במקרה המסוים של היהדות בזמננו אני חושב שהתיאוריה הזאת יכולה להבהיר לנו משהו חשוב. משהו שנוגע לעובדה שיהדות ארה"ב היא יהדות תוססת, יצירתית ומגוונת, בעוד הדתיות היהודית בארץ סובלת מעצירות מסוימת, דהיינו מכלה את מירב כוחותיה במלחמות פנימיות בין "קיצונים" ל"מתונים".

לפריחה התרבותית והדתית של יהדות ארה"ב אפשר להביא עדויות רבות (וזאת לצד מגמות ההתפרקות הדתית וההידלדלות היהודית של חלק מהאוכלוסייה), ולא כאן המקום לפרטן. כאן די לומר שעם כל האתגרים שמולה היא עומדת, התרבות היהודית בארה"ב שוקקת. ובעיקר: יש בה תנועה, יצירתיות, מעוף.

מהרב אל הח"כ

החופש הדתי והרוחני של היהודים בארה"ב עומד בניגוד ישיר לסגירות שבה מתאפיין הממסד היהודי בארץ. הסגירות הזאת מחייבת את מי שרוצה להתפתח ביהדותו לעשות זאת בצורה חוץ-ממסדית, לא מוכרת, ולעתים, כפשוטו, לא חוקית (למשל, בנוגע לענייננו, במקרה של חתונה אלטרנטיבית). למרבה המזל, יש אנשים רבים שהדבר חשוב להם מספיק. אבל תסיסה תרבותית ורוחנית כמו זו שמצויה בארה"ב הייתה יכולה להיווצר גם בארץ בהיקף גדול לו גם כאן הדת הייתה חופשייה יותר. והיתרון שבישיבה בישראל, כמובן, הוא בכך שהזהות היהודית כאן אינה מצויה בסכנה כפי שהיא נמצאת בארה"ב.

ברור לי שהזכרת יהדות ארה"ב מפחידה מאוד רבים הסבורים שאין להרשות ליהודים בארץ לבחור את דרכם בעצמם, שיש לכפות על כולם אורתודוקסיה אחת. מילים כמו "רפורמים" הן החומרים שמהם עשויים סיוטיהם, ומבחינתם רוב היהודים בארץ הם 'תינוקות שנשבו', וכתינוקות הם ממילא גם רחוקים מאוד מהגיל המאפשר בחירה. לו זו תינתן להם, לא יצליחו לבחור במה שטוב עבורם. לאלו אומר: ראו לעיל את דברי הרב סתיו. לבד מהפגם המוסרי שבכפייה דתית, ולבד מהפגם המעשי, כלומר העובדה שכפייה מעוררת שנאה וריחוק, זכרו גם שכפייה מנוונת ומנוולת את הכופים. אי אפשר להיות חלק ממערכת שנוהגת בבריונות ולהישאר נקיים.

אבל לא הוגן כמובן לומר שרק רצון נצחני לשמר את שליטת היהדות האורתודוקסית יש בחשש מפני חופש בחירה. ברור שהמתנגדים לפירוק הרבנות, או לנתינת אלטרנטיבות חוקיות, יראים מהבעיות ההלכתיות שיתעוררו אם יהודים בארץ יקבלו שירותי נישואים וגיור מרבנים קונסרבטיבים, רפורמים או חילונים למיניהם. ואכן, אין להכחיש שאלו בעיות הלכתיות לא פשוטות, אולם בכל הנוגע לבעיות הלכתיות הכלל אמור גם הוא להיות פשוט למדי: בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית.

לאמור, אין שום סיבה לגלגל בעיות הלכתיות משולחנו של הרב לזה של הח"כ. המחוקק לא אמור להבטיח לנציגי ההלכה שהוא ידאג לגונן עבורם על עולמם. במילים אחרות, בעיות הלכתיות לא פותרים בצורה משפטית, ולא פותרים בצורה ביורוקרטית. כדי לפתור בעיות הלכתיות לא מחוקקים חוקים ולא כופים הנהגות על הציבור. בעיות הלכתיות פותרים בצורה הלכתית. בדיוק בשביל זה יש רבנים.

לכן, לפני שזורקים לכל עבר מילים מפחידות כמו "ממזרים" או "שני עמים", יש להבין שבעיות כאלה יתעוררו רק אם הרבנים לא ימלאו את תפקידם וייכשלו ביצירת פתרונות הלכתיים. ואם יש צורך, על הרבנים שאכפת להם מבעיות אלה אף לערוך מהפכות הלכתיות. אבל בכל מקרה אין לגלגל את האחריות לפתרון הבעיות האלה לידי הרשות המחוקקת, ובכל מקרה אין לכפות על הציבור הכללי פתרון ביורוקרטי שנולד רק מתוך האימפוטנציה הרבנית.

תנו לנו תורה גדולה

לכן בעוד גלגלי החקיקה בכנסת מתכוננים לצירופה של 'צהר' למונופול הרודני של הרבנות הראשית, הרשו לי, כמי שהמסורת היהודית חשובה לו, כמי שחושב שהיא חשובה לעתיד המדינה כאן, להתחנן בפניכם: הרפו מהשררה. שחררו את האזרחים לבחור בעצמם על ידי מי להתחתן, להיקבר, להתפלל. קודם כול ובראש ובראשונה מפני שזה מוסרי וראוי לעשות כן, מפני שכפייה דתית היא דבר מגונה ובזוי, פחדני ועלוב. שנית, מפני שזו הדרך להציל את המסורת מהשנאת עצמה על בניה, מהבאת הישראלים לתיעוב של מורשתם. שלישית, מפני שזו דרך מרכזית לא רק למנוע מהמסורת להתנוול ולהתכער, אלא גם, בעיקר, דרך לאלץ אותה להתפתח, להשתכלל, להפוך טובה ובריאה יותר, אנושית ושפויה יותר, מקורקעת והגונה יותר, יפה ועמוקה יותר, קדושה ואמיתית יותר.

ואסיים בציטוט נוסף מפי הרב סתיו:

בכך מתברר שהנקודה הזו של חופש, שהיום היא מרכזית בעולם – איננה עניין מקרי, טכני, שבמקרה נפלנו עליו. זה איננו דבר חיצוני, אלא עניין מהותי שגזרה ההשגחה. שבעקבותיו אנו 'נאלצים' להפוך את התורה שלנו לתורה גדולה, לתורה שבני אדם ירצו ללכת בדרכה בחפץ לב.

אנא, תנו לנו תורה גדולה, שנלך אחריה בחפץ לב. ואם אין ביכולתכם, הרפו מהשררה, ותנו לנו להעמיד אותה בעצמנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בינואר 2012, ב-גיליון שמות תשע"ב - 753 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 13 תגובות.

  1. ישר כח, תומר. אתה חוזר על דברים שכתבתי במוסף הזה בשני מאמרים קודמים. אסור להרפות וצריך להמשיך להלחם מלחמתה של תורה.

  2. רק לפני מספר ימים התפרסמה ידיעה על יהודים מארה"ב אשר עורכים טקס בר מצווה ומעלים לתורה כלב.

    לא זה לא סיפור דמיוני אלא אמיתי שמתקיים אצל חלק מיהדות ארה"ב הפתוחה ,זו שקיבלה עליה את היהדות מתוך אהבה גדולה .

    אני הולך מעט שנים אחורה, לפני למעלה מאלפיים שנה שבט נודדים במדבר סיני מול הר עומד ומקבל על עצמו את אותה תורה או כפי שחז"ל מספרים לנו כפה עליהם הר כגיגית .

    אם תשאל אותי מה עדיף , אני מעדיף לקבל יהדות ותורה ישרה בכפייה מלאמץ לעצמי יהדות חולנית ומופרעת.

    כמובן שהבאתי את הדברים בקיצוניות ולו רק על מנת להסביר שאין בשימוש במילה כפייה או בביטוי פתיחות דתית דבר שמצדיק את החרות הזו.

    אל תיקרא חרות אלא חירות על הלוחות . שבת שלום.

    • ומה דעתך שיכפו עליך להעלות לתורה כלב? זה ממש לא חכמה גדולה "לקבל יהדות ותורה ישירה בכפייה" כאשר רק את "הכפייה" הנוחה לך אתה מוכן לקבל.

      ה"תורה הישרה" רואה בחירות ערך מוחלט – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים".

  3. ובכל זאת חז"ל הגדירו במפורש את תהליך קבלת התורה כ"כפייה". וזה לא רעיון חז"לי בלבד, הוא עולה מאליו מסיפור יצאית מצרים; העם הנגאל בדרך הנס והפלא לא יכול היה לסרב לקבל את התורה.

    • דע עקא, שהניסיון לכפות את התורה על עם ישראל "הר כגיגית" נסתיים בכשלון חרוץ- חטא העגל, העם המתאווים, חטא המרגלים ועוד ועוד. כל המשך סיפור התורה לאחר מעמד הר סיני סובב סביב חוסר התוחלת של "הנס והפלא". רק אחרי 40 שנה במדבר, ללא נס ופלא, ללא עמוד האש וללא ענני כבוד, מתהפך הגלגל, וכשבני ישראל נגפים לפי הכנעני יושב הנגב הם מתעשתים, והפעם מבחירה – "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה,". ושוב אחרי הנחשים השרפים – "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָך".
      וממתן התורה בכפיה לא נשאר דבר – ועל כן בימי שיא חשכת הגלות – "הדרו וקיבלוה בימי אחשוורוש". ויודעים אנו היטב מן ההסטוריה שלשיא האמונה הגיע עם ישראל דווקא בתקופות של הסתר פנים מוחלט.

      • אני מסכים שחייב להתקיים תהליך של התבגרות, מכפייה לבחירה.
        רק טענתי כנגד האמירה שלך ש"התורה הישרה רואה בחירות ערך מוחלט", שהוא אינו מדוייק; ישנם זמנים, זמני ילדות אמנם, שבהם הכפייה היא חלק מ"התורה הישרה".

  4. שבעים פנים לתורה וניתן לפרשה בדרכים רבות. כולן, מכל מקום, אינן קשורות למאמר של תומר.
    לדעתי לוז התורה הוא עניין הבחירה, וסיפור "הר כגיגית" בא רק כדי להבהיר שכל כפייה, בכל גיל שהוא, סופה כשלון.

    • רק לידע כללי – פרופ' א"א אורבך כבר הוכיח (ב"אמונות ודעות של חז"ל") שהמאמר "כפה עליהם הר כגיגית" הוא מאמר יחידאי, של אמורא שבקושי מוזכר בתלמוד, והיחס המיידי לאמירתו ("מכאן מודעא רבא…") היה סבגנון של קושיה על דבריו, ולא הסכמה להןם. ועוד הראה מספר רב של מאמרי חז"ל של אמוראים "בכירים" יותר לפיהם הכל נעשה בהסכמה וברצון של בנ"י.
      לכן המאמר "כפה עליהם הר כגיגית" אינו מייצג שום דבר, וייתכן שהוא אף דעת מיעוט שהובאה רק כדי לדחות אותה.

    • ואני מבין שלולי הכפיה לא היו יכולים להגיע לבחירה.

  1. פינגבק: כפייה דתית הורסת את הדת « לולאת האל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: