אביה של הקריקטורה / יעל (פרוינד) אברהם

 

יוצרם של 'מקס ומוריץ' היה אישיות מוכשרת שברחה מן הכבוד ולא החליטה בעצם מהו מקצועה. האכזריות של הטקסט הרחיקה רבים, וגלגלה מצחוק את כל היתר

וילהלם בוש

Wilhelm Busch

משורר, מאייר וקריקטוריסט גרמני

נולד: וידנזאל (צפון גרמניה), 15 באפריל 1832

נפטר: מכסטהאוזן, 9 בינואר 1908

יצירות ידועות: 'מקס ומוריץ', 'דיוגנס והפרחחים', 'פיפס הקוף', 'סיפורים מוזרים', 'בארץ השובבים', 'הנס הוקבין עורב ביש מזל', 'הלנה האדוקה'.

מאז צאתו 'מקס ומוריץ' הוא הספר הגרמני הנמכר והמצוטט בעולם. הוא נחשב ליצירת הקומיקס הראשונה, עובד למחזמר, לקולנוע, לאנימציה ולתעשייה שלמה של מוצרים נלווים. בישראל עלתה אופרה מקורית לילדים בשם 'מקס ומוריץ' עם ליברית של דן אלמגור ומוזיקה של גיל שוחט

 'לא אתן לכם יותר,

את חיינו למרר!'

יונתן פותח שק –

שק חדש, שלם, חזק –

ומכניס בו את השניים,

מן הראש עד לרגליים.

בעוד רגע – פי השק

כבר קשור ומהודק

והזוג המסוכן

לא יוכל לצאת מכאן,

לא יוכל עוד לקלל,

באחרים להתעלל,

את מישהו לשים לצחוק

ולעבור כל גבול וחוק.

סוף דבר – הכול עבר – מה אומרים על כך בכפר?

כשנודע על כך בכפר

לא שרר בו אבל מר…

(מתוך: מקס ומוריץ, נוסח עברי: אורי סלע, הוצאת א. לוין אפשטין,  1965).

 תפוס! הוא את השק פותח,

את הצמד הוא לוקח,

'בוקר טוב, אדון טוחן,

טחון את זה, אם ייתכן'

'בקלות!', והטוחן

את השק חיש מרוקן

גריס וגרוס בקול ענות

השיניים טוחנות.

מה הסוף? קשה לומר.

זכר קל מהם נותר.

זוג עופות בא לאסוף

מה ששם נשאר בסוף

אך גם אם הכול עבר

עוד נשאר פה – סוף דבר

עת בכפר שמעו על כך

אף אחד לא נאנח…

מקס ומוריץ – זוג אשם –

נעלמו ברוך השם!

(מתוך מקס ומוריץ, נוסח עברי: אוריאל אופק, זמורה-ביתן, 1991).

 בית צנוע בכפר וידנזל, לא רחוק מהנובר, שלהי שנות ה-50 של המאה ה-19. העשב כבר הגביה קומתו כל כך, עד שקצותיו המצהיבים מסתירים לו ממקום מושבו את האפונה המטפסת ואת באר המים הישנה. לו היו בו די כוחות היה יוצא אל האוויר הפתוח, מנכש את העשבייה או מטפל בגג הקש שניזוק בחורף האחרון; אבל שיירי הטיפוס מותירים אותו מדולל כל אנרגיה, שריריו דואבים, מפרקיו בוערים.

הוא מצית עוד סיגריה. ואחריה עוד אחת. ואז עוד אחת. נתחייב לכתוב עוד סיפור מצויר ל-Fliegende Blätter, ('עלים עפים'), אח לסיפורים מחורזים ומרירים שליווה בציוריו. כמה שמתרעמים יותר הקוראים, אמר לו העורך, מדושן ושבע רצון בשיחתם האחרונה, כך הם עורמים עוד ועוד גיליונות על שולחנם. הכנסה קבועה מצפה לך, הבטיח, אם רק תמשיך להצליף ככה בטקסים הקדושים ובפרנסים המנוולים. והוא כהרגלו מתכנס במבוכתו, לחייו סמוקות. כשהשיב העורך את מגבעתו לראשו, מסמן את כוונתו לצאת, הוסיף משפט. 'המצאתָ דבר מה בעל חשיבות, מר בוש', אמר, טופח על מקטורנו. 'ראוי לך לדעת…'. אחרי לכתו של זה הצטנף במושבו, מתחיל לחוש במרה השחורה המאיימת להשבית את הבשורה המתקתקה: הכנסה קבועה!

הוא פותח את מגירת שולחן העבודה הישן של בית הוריו. כמותם גם שולחנם קטן קומה, חסכוני ובלתי מעודן, כמו היה בבואה דוממת להוריו. המגירה מסרבת להיפתח – עמוסה במחברות משורבטות ובקריקטורות, תחריטים והדפסים, ליברית שכתב לאופרה, ודף מהוה שעליו מתמתח פרומתיאוס הכבול של רובנס, מזכרת מאנטוורפן ומן התדהמה הדוקרת למול השלמות. אם חשב להתפרנס אי פעם מציור, היו אלה הגדולים ביותר שדיכאו אותו ביסודיות כה רבה עד ששוב לא עלה על דעתו להרוויח לחמו מן המלאכה הנעלה.

הוא סותר את בלוריתו, אחריה את זקנו, ומצית עוד סיגריה. בחוץ הוא שומע קולות צחוק רם של ילדים, שניים או שלושה. הוא ניגש לחלון ומביט בהם, שני צעירים רכים בשנים מתגוששים על הדשא, מתעלמים מאישה עבה עטוית סינר הנוזפת בהם במבט מעוקם ובמטאטא קש. זיכרון חד מפלח בו. הוא ואריך על מרבצי הדשא הירוק באברגוטצן, משתוללים ככל העולה על רוחם, בתוך מרחבי ירוק, בורגנות כפרית ובטלנות אין קץ. הוא ניגש למחברת רישומי ההכנה הגדושה שלו, ומתחיל לרשום בקו שחור צמד קונדסים גרמני…

דידקטי או מפלצתי

שבע האפיזודות של 'מקס ומוריץ' יצאו לאור כספר במינכן בשנת 1865, כשמאחורי וילהלם בוש, חרזן ומאייר, כבר עמדו עשרות סיפורים מאוירים סאטיריים שמצליחים בגרוטסקיות וירטואוזית להנציח את ההוויה הכפרית הקרתנית והריקה שספג בילדותו בכפר (הוא בילה בו חלק גדול מחייו כמי שלא נישא מעולם וביכר חיי התבודדות).

'מקס ומוריץ', ספר פשוט באכזריותו ואכזרי בפשטותו, הוא הספר שהביא לוילהלם בוש את גילויי הכבוד שהרתיעו אותו כל כך, הפך אותו לאחד מכותבי הגרמנית המוכרים בעולם, והוא גם זה שגזל שינה מלא מעט פעוטות מבועתים. צמד הפוחזים המשועשעים שהטמין חומר נפץ במקטרתו של מורה הכפר, חנק את תרנגולות האלמנה, ניסר את הגשר שליד ביתו של החייט וגזר את שקי התבואה של האיכר – בא לבסוף על עונשו הבלתי מידתי: הצמד נישא בתוך שק על כתפי האיכר לעבר טחנת הקמח ונטחן לחתיכות קטנות ואז נידון לשמש מאכל לאווזים.

המשוואה שלפיה סוף כל גנב לתלייה, שתאמה את הלך הרוח של 'שטרובלפטר' (המוכר בעברית כ'יהושע הפרוע') הפופולרי (שסביר שישב על שולחנו של בוש), הומוריסטית ומאוירת לעילא ככל שתהא, עלתה ב'מקס ומוריץ' עוד מדרגה: קרבנותיהם של הצמד ניצלים ממוות, אבל זוג המתעללים זוכים בו בעצמם לקול תשואות רמות של הגיבורים.

בעוד הציבור הגרמני והאירופי יכול היה לשאת את ההומור השחור משחור, ולזהות בין חרוזיו אמירה סאטירית שאליה כיוון המשורר, גילו קהלים אחרים הרבה פחות סובלנות כלפי שני ילדים שמפגינים רוע לב ומפיקים הנאה מרובה ומקאברית מסבלם של הסובבים. 'מקס ומוריץ' הציג – גם אם על ידי הקוראים ופחות במודע על ידי הכותב – פדגוגיה אלימה ודיכוטומית של שכר ועונש, פדגוגיה שנקראה בימים עברו 'פדגוגיה שחורה' וכל תכליתה להנחיל בלבבותיהם הרכים של הפעוטות ציות ונימוסין בבחינת 'אם תעשה כך- יקרה כך וכך'.

יש שיטענו כי 'מקס ומוריץ' נועד לכתחילה למבוגרים, כמו רבים מאיוריו וסיפוריו של בוש שנפרשו על גבי העיתון, ועל כן לא קיימת כל בעיה בחשיפה ל"זוועות" שאינן תואמות גיל; אולם מקובל יותר לראות ב'מקס מוריץ' יצירה מוכוונת ילדים, התואמת את גישת הספרות הדידקטית שהייתה נפוצה בימים עברו.

'פינוקיו' של קולודי, שיצא באיטליה כחמש-עשרה שנה אחריו, נשא גם הוא את הבשורה החינוכית הדומיננטית, אך עשה זאת תוך שימוש בצדקנות וטרחנות. לעומתו אצל 'מקס ומוריץ' האלמנט המרכזי הוא ההפחדה והפלצות שהוא מעורר, גם אם כתוצר לוואי של סאטירה חריפה ומשויפת. העובדה המצמררת שהיטלר היה חובב נלהב של הספר – מספרים כי הוא לא מש ממיטתו – הוסיפה עוד מימד למפלצתיות שיוחסה לספר והולידה לימים – יטענו המחרימים – את הנאציזם.

שמעון ולוי

הציבור הישראלי הוא דוגמה מאלפת להתמודדות עם הטקסט הקונטרוברסלי, ולשינוי מגמות פסיכולוגיות בהורות ובחינוך. בניגוד להיום, בעבר המתרגמים נהגו חירות גדולה בהתאמת ספרות ילדים לשפה ולתרבות היעד, בשל ראייתה ככלי חינוכי יותר מאשר כיצירת אמנות. 'מקס ומוריץ' תורגם לעברית כבר בשנת 1898 בתרגומו של אהרון לובושיצקי בשם 'שמעון ולוי' (בהמשך זכו השניים גם לשמות 'גד ודן', משל היו הצמד צאצאי בני השבטים. ביידיש הם נקראו נוטל ומוטל, שמואל ושמערקע).

אוריאל אופק, חוקר ספרות הילדים ומהמתרגמים המאוחרים של 'מקס ומוריץ', שימר את שמות הגיבורים, את מעלליהם המחורזים ואת תיאור סופם המר, ואילו המתרגמים הקודמים לו בחרו להשמיט אפיזודות שלמות בתיאור העלילה. אנדה עמיר-פינקרפלד ואורי סלע חסו על הקורא הרך מפני סצנת הסיום, ובכלל רוב המתרגמים לימדו את מקס ומוריץ את הלקח מבלי שנטחנו עד דק. עמיר גם קיצצה באלימות ושיוותה להם אופי שובבני יותר. את סיפור ההתעמרות במורה הכפר בחרה להשמיט כליל, משאירה בטקסט רק שישה מעללים.

אבל במקס ומוריץ לא הייתה רק אכזריות. יש לזכור כי בוש, שחלם להיות צייר קלאסי, הגיע ב'מקס ומוריץ' לפריצת דרך. מי שהתכנה "אלוף הצירים ההומוריסטיים' המציא ז'אנר ויזואלי חדש עד כי יש הרואים בו את חלוץ הקומיקס. איורי הקריקטורות שליוו את השירים המבודחים, איורים בקו גס ומחוצף שמעבירים במינימליזם את אופיין של הדמויות, ומושפעים בהכרח מרישומיו של דומייה, הקנו ליצירתו ערך אמנותי אלמותי, ולראיה: כשבערוב ימיו כתב את שיריו וסיפוריו ללא איורים לא זכו יצירותיו להתייחסות כלשהי ביחס להצלחת יצירתו המאוירת הענפה.

תרגום ראשון לאנגלית של 'מקס ומוריץ' הופיע בבוסטון שש שנים לאחר יציאת הספר בגרמניה. כרבע מאה אחר כך הופיעה ב'ניו-יורק ז'ורנל' רצועת קומיקס "חלוצית" על ילדי משפחת מהגרים גרמנית ש'חוטאים' במעשי קונדס. מקור ההשראה במקרה הזה ידוע לכולם.

הפסימיסט

בוש נולד כבן בכור לאב חנווני ולאם עקרת בית קשת יום בכפר קטן בצפון גרמניה, שהיווה השראה לדמויות 'מקס ומוריץ'. בגיל צעיר נשלח לאחי אמו, כומר בכפר רחוק, כדי לרכוש השכלה. הכומר הרביץ בו השכלה באהבה גדולה ושלח אותו מאוחר יותר לרכוש מקצוע ראוי: הנדסת מכונות.

אבל בתקופה זו כבר גדש בוש את מחברותיו ברישומים וקריקטורות לרוב, והבין כי בציור נמצא ייעודו. משהגיע לאקדמיה לאמנות, תחילה בדיסלדורף ואז באנטוורפן ומינכן, ונתקל בעבודותיהם של רובנס, בראור ואחרים, חש את אותן תחושות נחיתות שליוו אותו כל חייו וגרמו לו לנטוש משלח יד אחד אחר השני: הוא היה צייר, מעצב, אמן הדפסים, מחזאי, מלקט אמרות כנף, משורר וסופר, וכשהייתה חודרת בו תחושת העליבות, זנח את העיסוק והתנחם בעשן הסיגריות.

בשנות העשרים לחייו התאושש מטיפוס קשה ומגל של משברים נפשיים ושב לכפר הקטן של ילדותו. בשבועון הסאטירי 'פליגנדה בלאטר' מצא כר פורה לעשרות סיפורים מצוירים, שבעזרתם הוא מביע את דעתו על דעות קדומות, צדקנות, בורגנות ואינטלקטואליות ריקה מתוכן, לועג לטקסים הקתוליים ולצביעות פרנסי העיר.

בוש נע ונד בגרמניה ובאירופה, מתרחק מן הציור ואליו גם חוזר, כותב שירים ליריים, גם כאלה שאינם מאוירים, בועט ומצליף בחברה הגרמנית אבל לא כפעיל חברתי חתרן, אלא כמי שהשלים עם המציאות ומחובר לפילוסופיה השופנהאוארית הפסימיסטית. תקופה ארוכה יחסית העביר אצל משפחת בנקאים שפרשה עליו את חסותה, התיידד והשתובב עם בנם, ויש אומרים שתקופתו שם היא שהולידה את רעיון צמד הקונדסים.

כל חייו ברח בוש מן הכבוד, נבוך מהכבוד שהועתר עליו, ובשנותיו האחרונות העדיף לבלות עם אחותו האלמנה בהרי ההרץ. הוא המשיך להתכנס בעצמו, מעלה מחשבות על הדף, על אף שאמר פעם כי "כל אחד יש לו מחשבות של הבל, אבל החכם אינו נותן להן ביטוי". בוש מת בשנתו בהיותו בן 76.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בינואר 2012, ב-גיליון שמות תשע"ב - 753, יארצייט / יעל (פרוינד) אברהם ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: